|
שאלתי מיהי אותה אישה שכה הפליא לעשות, הביט בי ארוכות בעניו
הכבויות ואמר לבסוף שהיא מקור חיותו. נעתי במקומי בחוסר נוחות
כשעיני מושפלות.
|
מטללי הבוקר
ארווה צימאוני
על גל מזבח
אקריב קורבני
את עצמי
ואתנדף כרוח
|
נשאר פתוח
חופשי וקשוב לך
אט אט מרפה
מן הקשת הקמורה
של גופך המתייסר
|
יש בי כוח תדיר
למשוך מעלה
מן אשליה
שהמרחק מתקצר
|
אז דמיינתי
שיש לי נוצות
על זרועותיי
ונסקתי לשמיים
|
הבו לי אלקסיר
זועק!
ומוהל בטיפת
דמי האחרונה
קולות שיקוי מהדהד
חורך כל פינה ודמע
|
על מצע
בלי אדמה
בכרי האזוב
ומרבדים של רקב
|
לך אלחש
בין אזוב וצללים
על אדמת טרשים
בבתה ובחורש
|
ומה החשיבות של המילים הללו שאני נותן על הדף
והאהבה אשר נולדת תמיד מן הדימויים שפורחים בין המטאפורות האלה
|
מלוטשת מלשונות גלי הים
כזווית מחוטבת
של תבנית היכל
|
מושיט יד
ממשש
ומוצא יד אחרת
חוקר
|
לופת בזרועותיו
את חבית הדבש
דרקון של אש
מתרומם מתרדמתו
בהגיע הצער
|
עניים חיות
עניים של ילד
תם
|
מתרוממת לגובה
באלף שדיים
להיעשות אוויר
|
הסירים של אימא
מלאים בחסדים,
בתפילות של טעם וריח
|
והעץ כמוני
בוער ואיננו אוכל
והלילה שוב מגיע
|
ואני בכסלו
בחושי השינה
אוחז באבן אחלמה
|
והוא -
בוער כבתוך בטני
אות וסימן
לקיום חיים
|
זיזי כרבולת
תרנגול
זכר מהודר
בצבעי מלחמה
ניצב על גדר הזמן
ניצב בעוז גאון
|
ורק תהיות עתיקות
של מאובני חול
הממאנים להאמין
שהים כבר אינו
|
באביב הם ענו לי
בקיץ צהלו
|
כשתבואי אלי
עטופה ביופיך
דברי אלי אלם
איך לא אנחש בישנותך?
|
כשתבואי אליי
עטופה ביופייך
דברי אליי אלם
איך לא אנחש ביישנותך?
|
ראי כפול מאה
לכד דמותך.
כל אימת שפיו סגור היה,
היגידה לי עינו.
|
ובלשון עילגת
אסב פניי לאחור
לכסות ערוות משוררים
בשפת קדושים מנובלת
|
מחר נגיע רחוק
לעמק המוריק
|
ואני תועה
בדלת אמותיי
נאבק בגשמי
אין ברכה
משווע לשרטון
|
עיקר כל הדברים הוא ההתחלה
שנבוא בכל פעם מחדש
כמו שלא היה מעולם
ובאתי אל העץ
|
ראיתי סירת זהב
על פני מים ליליים
סירת נדנדה של זהב
|
מטע חי של אהבות
מוריקים הם עדיין
כבאביבם הראשון
|
כולנו מדליחים מימנו
כדי שיראו עמוקים
מתחזים כמפשירים
|
וכשהיא נגמרת
אני עובר
למיטה הבאה
אחר כך
סופר
|
ברגש נקי צוללת,
למעמקי קרבי,
נעלמת נספגת,
כמעיין במהופך,
בתוך אדמה.
|
בתמורה להכנסה
תפזזי אהבה
בשפת יתר הומייה.
|
וקרן אחת
חודרת ללבי
בנקודת הרוך
הסתוי
|
כולם נראים לי מוזרים
אין להם קרניים ולא זנב
האם טעיתי בעיר מגדלי הזהב?
|
עלי באר עלי
עורי משנתך
מתרדמת המדבר
|
רבים הפנים לך
כמעט ללא שיעור
ואני אלא
פן השתקפות
|
אני קם,
משוטט לי,
בחדר אפל
וחוזר לתנומתי
עם צלילי אהבתך
הרוקעים על לוח ליבי.
|
כשני אחים,
כשני כוחות,
הבל לשון הרוח
וקניין האדמה.
|
והיא מגלה
רוך נבוך
של התרגשות
בושה ותום
|
עומדת שם
זקופה
קשוחה משהו?
עניה נבלעות
במחשכי משקפיה.
|
תועה במדבר
הישימון
בשממת עצמי
ובקינתי חום וציה
|
שני קצוות
אוחזים באותה
תכלת שמיים
|
אותה דמעה מלוחה
אותה טיפת גאולה
שבזכותה הדברים
|
תועה במעברי
הרים ערפיליים,
פרקי זמן
שנועדו לשכחה.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
אין מקום שהוא
רחוק מידי...
משה רבנו אחרי
25 שנה במדבר. |
|
