|
שאלתי מיהי אותה אישה שכה הפליא לעשות, הביט בי ארוכות בעניו
הכבויות ואמר לבסוף שהיא מקור חיותו. נעתי במקומי בחוסר נוחות
כשעיני מושפלות.
|
מטללי הבוקר
ארווה צימאוני
על גל מזבח
אקריב קורבני
את עצמי
ואתנדף כרוח
|
נשאר פתוח
חופשי וקשוב לך
אט אט מרפה
מן הקשת הקמורה
של גופך המתייסר
|
יש בי כוח תדיר
למשוך מעלה
מן אשליה
שהמרחק מתקצר
|
אז דמיינתי
שיש לי נוצות
על זרועותיי
ונסקתי לשמיים
|
על מצע
בלי אדמה
בכרי האזוב
ומרבדים של רקב
|
קיוויתי
כי נפגש
בין רכבות
שחולפות ובאות
תמיד רואה אותך
|
מושיט יד
ממשש
ומוצא יד אחרת
חוקר
|
עניים חיות
עניים של ילד
תם
|
מתרוממת לגובה
באלף שדיים
להיעשות אוויר
|
והעץ כמוני
בוער ואיננו אוכל
והלילה שוב מגיע
|
ואני בכסלו
בחושי השינה
אוחז באבן אחלמה
|
והוא -
בוער כבתוך בטני
אות וסימן
לקיום חיים
|
זיזי כרבולת
תרנגול
זכר מהודר
בצבעי מלחמה
ניצב על גדר הזמן
ניצב בעוז גאון
|
ורק תהיות עתיקות
של מאובני חול
הממאנים להאמין
שהים כבר אינו
|
כשתבואי אלי
עטופה ביופיך
דברי אלי אלם
איך לא אנחש בישנותך?
|
ראיתי סירת זהב
על פני מים ליליים
סירת נדנדה של זהב
|
מטע חי של אהבות
מוריקים הם עדיין
כבאביבם הראשון
|
כולנו מדליחים מימנו
כדי שיראו עמוקים
מתחזים כמפשירים
|
ברגש נקי צוללת,
למעמקי קרבי,
נעלמת נספגת,
כמעיין במהופך,
בתוך אדמה.
|
כולם נראים לי מוזרים
אין להם קרניים ולא זנב
האם טעיתי בעיר מגדלי הזהב?
|
עלי באר עלי
עורי משנתך
מתרדמת המדבר
|
רבים הפנים לך
כמעט ללא שיעור
ואני אלא
פן השתקפות
|
אני קם,
משוטט לי,
בחדר אפל
וחוזר לתנומתי
עם צלילי אהבתך
הרוקעים על לוח ליבי.
|
כשני אחים,
כשני כוחות,
הבל לשון הרוח
וקניין האדמה.
|
והיא מגלה
רוך נבוך
של התרגשות
בושה ותום
|
עומדת שם
זקופה
קשוחה משהו?
עניה נבלעות
במחשכי משקפיה.
|
תועה במדבר
הישימון
בשממת עצמי
ובקינתי חום וציה
|
שני קצוות
אוחזים באותה
תכלת שמיים
|
אותה דמעה מלוחה
אותה טיפת גאולה
שבזכותה הדברים
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
חבר, אני גומר.
סופגניה עם
ריבה. |
|
