|
שאלתי מיהי אותה אישה שכה הפליא לעשות, הביט בי ארוכות בעניו
הכבויות ואמר לבסוף שהיא מקור חיותו. נעתי במקומי בחוסר נוחות
כשעיני מושפלות.
|
"שסק," אמר אלחנן.
דפנה מצמצה בעיניה הירוקות. "מה?"
"שסק," חזר אלחנן, והפעם הקול שלו היה בטוח בעצמו, למרות
שהמילה הייתה שגויה לחלוטין מכל בחינה הגיונית. המוח שלו,
שחיפש נואשות מילה שמתחילה באות שין ויש בה משהו מתוק של קיץ
כדי להחליף את הבושה
|
מטללי הבוקר
ארווה צימאוני
על גל מזבח
אקריב קורבני
את עצמי
ואתנדף כרוח
|
נשאר פתוח
חופשי וקשוב לך
אט אט מרפה
מן הקשת הקמורה
של גופך המתייסר
|
יש בי כוח תדיר
למשוך מעלה
מן אשליה
שהמרחק מתקצר
|
אז דמיינתי
שיש לי נוצות
על זרועותיי
ונסקתי לשמיים
|
הבו לי אלקסיר
זועק!
ומוהל בטיפת
דמי האחרונה
קולות שיקוי מהדהד
חורך כל פינה ודמע
|
על מצע
בלי אדמה
בכרי האזוב
ומרבדים של רקב
|
לך אלחש
בין אזוב וצללים
על אדמת טרשים
בבתה ובחורש
|
ומה החשיבות של המילים הללו שאני נותן על הדף
והאהבה אשר נולדת תמיד מן הדימויים שפורחים בין המטאפורות האלה
|
מלוטשת מלשונות גלי הים
כזווית מחוטבת
של תבנית היכל
|
מושיט יד
ממשש
ומוצא יד אחרת
חוקר
|
לופת בזרועותיו
את חבית הדבש
דרקון של אש
מתרומם מתרדמתו
בהגיע הצער
|
עניים חיות
עניים של ילד
תם
|
מתרוממת לגובה
באלף שדיים
להיעשות אוויר
|
הסירים של אימא
מלאים בחסדים,
בתפילות של טעם וריח
|
והעץ כמוני
בוער ואיננו אוכל
והלילה שוב מגיע
|
אִם אֶעֱצֹור,
לֹא אַגִּיעַ,
אֲבָל אוּלַי אֶהְיֶה.
|
ואני בכסלו
בחושי השינה
אוחז באבן אחלמה
|
והוא -
בוער כבתוך בטני
אות וסימן
לקיום חיים
|
זיזי כרבולת
תרנגול
זכר מהודר
בצבעי מלחמה
ניצב על גדר הזמן
ניצב בעוז גאון
|
ורק תהיות עתיקות
של מאובני חול
הממאנים להאמין
שהים כבר אינו
|
באביב הם ענו לי
בקיץ צהלו
|
כשתבואי אלי
עטופה ביופיך
דברי אלי אלם
איך לא אנחש בישנותך?
|
כשתבואי אליי
עטופה ביופייך
דברי אליי אלם
איך לא אנחש ביישנותך?
|
ראי כפול מאה
לכד דמותך.
כל אימת שפיו סגור היה,
היגידה לי עינו.
|
ובלשון עילגת
אסב פניי לאחור
לכסות ערוות משוררים
בשפת קדושים מנובלת
|
מחר נגיע רחוק
לעמק המוריק
|
ואני תועה
בדלת אמותיי
נאבק בגשמי
אין ברכה
משווע לשרטון
|
עיקר כל הדברים הוא ההתחלה
שנבוא בכל פעם מחדש
כמו שלא היה מעולם
ובאתי אל העץ
|
ראיתי סירת זהב
על פני מים ליליים
סירת נדנדה של זהב
|
מטע חי של אהבות
מוריקים הם עדיין
כבאביבם הראשון
|
כולנו מדליחים מימנו
כדי שיראו עמוקים
מתחזים כמפשירים
|
וכשהיא נגמרת
אני עובר
למיטה הבאה
אחר כך
סופר
|
ברגש נקי צוללת,
למעמקי קרבי,
נעלמת נספגת,
כמעיין במהופך,
בתוך אדמה.
|
בתמורה להכנסה
תפזזי אהבה
בשפת יתר הומייה.
|
וקרן אחת
חודרת ללבי
בנקודת הרוך
הסתוי
|
כולם נראים לי מוזרים
אין להם קרניים ולא זנב
האם טעיתי בעיר מגדלי הזהב?
|
עלי באר עלי
עורי משנתך
מתרדמת המדבר
|
רבים הפנים לך
כמעט ללא שיעור
ואני אלא
פן השתקפות
|
אני קם,
משוטט לי,
בחדר אפל
וחוזר לתנומתי
עם צלילי אהבתך
הרוקעים על לוח ליבי.
|
כשני אחים,
כשני כוחות,
הבל לשון הרוח
וקניין האדמה.
|
והיא מגלה
רוך נבוך
של התרגשות
בושה ותום
|
עומדת שם
זקופה
קשוחה משהו?
עניה נבלעות
במחשכי משקפיה.
|
תועה במדבר
הישימון
בשממת עצמי
ובקינתי חום וציה
|
שני קצוות
אוחזים באותה
תכלת שמיים
|
אותה דמעה מלוחה
אותה טיפת גאולה
שבזכותה הדברים
|
תועה במעברי
הרים ערפיליים,
פרקי זמן
שנועדו לשכחה.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
הסלוגן הזה הוא
שקרי.
יעקב פופק לומד
לוגיקה. |
|
