[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה









לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
אגדה
פעם אחת לפני הרבה שנים, חי לו אדם שרצה יותר. הוא שגדל על
ברכי האגדות, התקנא באנשים שסיפרו עליהם שהיה להם את זה, אלה
שחיו באושר ועושר עד עצם היום הזה, והחליט שעליו למצוא את
האושר האולטימטיבי. הלך ונכנס לארץ האגדות, לבדוק אצל המומחים.

מכתב
הכל החל בעצם לפני שלושים שנה, כשפגשתי אותך לראשונה. רק
הנחתי עיני עליך ידעתי, את האחת והיחידה. את תעניקי לי את
התחושה, שאני כל יכול, שאין כמוני בכל העיר. מאז לא הנחתי לך
אפילו לא לשעה. אולי רק בלילה

ארצישראל
הם שכחו. הם שכחו את ה-כול חשבה. את ההטרדות ואת הלחישות וגם
את הבדידות את כל כיוניי הגנאי ושיחות הנפש וההצקות ונאומי
הלעג, ואת זה שקראו לי מוזרה ומשונה. הפרופסור הצעירה ניערה
את ראשה על מנת להשקיט את הקולות, לא עכשיו.

זכרונות
כדרכם של אירועים שכשהם מתרחשים בחטף מול עינינו, אין המוח
שלנו ממהר לתרגמם, אך אני באותן שניות שבני בכורי מפרפר בין
חיים ומוות כבר מהלכת אחריו בדרך לבית הקברות, לבושה שחורים
ומתאבלת. אני מביטה בפניה של אימי, נראת כנציב מלח, אף שריר לא
זע בפניה.

ארצישראל
אור פונה עכשיו לאביב, "תשמע לי אנחנו לא צריכים להיות כאן
ועכשיו. רק תגיד מילה אני לוקח את האם 16 שלי. תופסים טרמפ
לגבול. עוברים אותו ואני חוסך לך את כל מה שאני עברתי שם. רק
תגיד. אני עריק, אתה חופשי תאמין לי לא כדאי לך לעלות על
האוטובוס. רק תגיד מילה

ארצישראל
היא היחידה ששכבה ערה, לא רגילה לשהיית לילה בטבע, אוזניה
דרוכות, נרעדת מכל לחשוש. קולטת אפילו את טיפות הטל הנושרות
אחת לאחת מהענף שמעליהם היישר אל תוך המדורה שנידונה ממילא
לכליה.

אורבן לג'נד
ניסיתי למשוך אותה בלשונה, לברר מה בדיוק אירע בחופשה, ניסיתי
להעלות השערות, שמצאה את גבר חלומותיה, זכתה בקזינו, אך חברתי,
שלא כמינהגה, מילאה פיה מים. סירבה בכל תוקף להכנס לפרטים.
מסתורית ומהורהרת, רחוקה ממני כשנות אור ובעיניה אור חדש. כל
שהצלחתי להוציא ממנ

סופני
זליק היה צריך להיות המאושר שבאדם, אבל כשפגשתי אותו לראשונה
היו כתפיו שפופות ומבטו מרוחק. לא הצלחתי להבין את העצב
שבעיניו כי בעצם לא היה חסר לו מאומה, לדעתי. מה לעשות זליק,
זה שהיה לו הכל, לא היה מאושר.

ארצישראל
"ביקשתי ממנו שלא ימלא את הכד מהברז בחצר שלנו. אמרתי לו
שקודם ימזוג לנו חלב ורק אחר כך, אם הוא רוצה, שיוסיף מים.
אבל לא רק מהחצר שלנו, הוא יכול לקחת מים גם מחצרות אחרות, לא
נכון?"

החקירה זכתה לכותרות שמנות בעיתונים ונמשכה שבועות כשכל המשפחה
המורחבת במתח. הבדיקה הראשונית לאחר המוות לא גילתה שום דבר
חריג ויוצא דופן. למעט סימני דקירה בזרוע יד ימין, וכתם כחול
מעל לעין. רמת האלכוהול בדם הייתה די גבוהה, אבל בהתחשב בעובדה
שהיה במסיבה...

אגדה
"אה," הגיב בהפתעה הגלגל השחור. "אתה מרוצה מחייך כאן במים
הקרים? אין לך שאיפות להגיע לשמים, לקפוץ לתוך סלים, אתה
יודע, לשמוע את תרועת ההמונים? "

הכדור האדום שלא ידע על מה מדבר הגלגל השחור, ביטלו במחי יד.
"ומה בעצם כל כך רע כאן, במים הקרים?"

אגדה
פעם לפני היות האדם, הסתדרו החיות ביניהם בצורה יוצאת מן הכלל.
לא ברור אם יד האלוהים הייתה בדבר, או שנאיביות ראשונית הכתיבה
את חייהם. אבל כל חיה דאגה לעצמה ולגוריה, ידעה לשמור את
מקומה ביקום וזאת מבלי להפריע לשכנותיה.

אגדה
הם יוצאים החוצה רק בלילות חסרי ירח. בדרך כלל מחפשים אחר
שאריות מתוקות שנשארו מארוחת הערב. בכלים שבכיור אינם נוגעים,
נראה להם לא אסתטי. אבל אם נשארה על השולחן פרוסת עוגת
שוקולד, יהנו מכל פירור. גם משקה קולה הם אוהבים אבל לא את
הדיאט שיש לו טעם נלווה.

אורבני
האמת שאני בכלל לא מתה על צעירים. בדרך כלל אני מעדיפה אותם
קצת יותר בשלים וקצת יותר מנוסים וקצת יותר חלקלקים, כלומר עם
ניסיון חיים ופה נוטף מרגליות, שגם אני וגם הוא יודעים שזה רק
בצחוק אבל נעים לשמוע.

זכרונות
כל אחד זוכר את הפעם הראשונה שלו. אבל כשאבנר ביקש ממני לספר
לו על הפעם הראשונה שלי, פשוט ניתקתי מגע. החלטתי שהכי טוב
שאעלה על הכתב את תולדות הפעם הראשונה שלי. גם כדי להבהיר
לעצמי כמה דברים. אחרי הכל כמה שנים טובות מפרידות ביני לבין
הפעם הראשונה.

כל שהוא מצליח לחשוב זה אחת משתיים, או שהוא עדיין נראה מספיק
טוב כדי למשוך אחריו נחיל של נשים או... אבל מיד לאחר מכן מצא
עצמו נעוץ כדורים ועיניו תקועות ברקיע. אם היה לו זמן לבטח
היה חושב לעצמו "טוב למות בעד ארצנו" אך הכדור הקטן שחלף ברקתו
היה כל כך פתאומ

ארצישראל
"תראי את פנינייה שלי," מתגאה הדודה. "ילדה כל כך שקטה. את
יודעת שאת כל הזמן בכית? מרגע שנולדת לא הפסקת לבכות." נותנת
בי מבט, "כשבאתי לבקר את אימא שלך, שקלה אולי ארבעים קילו.
ואילו את כבר היית כזו שמנה. את כולה מצצת ובכל זאת כל הזמן
בכית. רק על הידיים.

התפשטה באיטיות תוך שהיא בוחנת את גופה ההולך ומתגלה לעיניה.
לא ברור אם הייתה זו העייפות שהשתלטה עליה באותו רגע או איזה
ניצוץ ממזרי שהתעורר בשעה שדמותה נשקפה אליה מתוך המשטח החלק
אבל מחשבה אחת קטנה התפרפרה לה אי שם, כמעט ללא שליטה.

אגדה
לינור נזכרה בחיוך בפעם שסבא הביא לה צב אותו שחררו אחר כך
ביער שממול. בשבוע האחרון רמזה לו שהיא רוצה בובה, חברה
לברברלה הקטנה שלה או לפחות כלב לבן עם אוזן שחורה. יכול להיות
חי או כזה שאם לוחצים עליו עושה הב הב-הב, אבל הגביעים ניצבו
לפניה שחורים ודוממים.

סאטירה
יש לי עכשיו שתי ברירות. ללכת לישון כי אני עייפה או לקרוע את
העיר כי עכשיו בוקר. אני כמובן מעדיפה את השנייה. נו, טוב
יורדת למטה שותה איזה כוס קפה קטן בלובי. ועד אחד - "צרץ איט
און מיי רום נמבר," אני אומרת למלצר. מפתחת שיחה לא מחייבת עם
איש נחמד שקוראים לו

ג'ננה
אתם באמת ובתמים חושבים שלאלוהים אכפת מכם, ושאם תמשיכו להתפלל
אליו כל כך חזק הוא יקשיב לכם? היכן היה בכל הפעמים האחרונות
שהתפללתם אליו, האם הקשיב אליכם, האם שמע? האם משהו השתנה
בחייכם העלובים, חסרי המשמעות? ואתם מטומטמים חסרי בינה ותבונה
תמשיכו למרות הכל

"אוי, כשיגיע יומי, למה להכביד עלייך, גם כך את טורחת יותר
מדי, וחוץ מזה היום זה יצא הרבה יותר זול, כי קניתי שניים
ותמיד משלמים פחות כשקונים הרבה."

זכרונות
"תשמע," אני אומרת לו בקול שקט ורציני, שלא ירגיש שאני מפחדת.
"אני רכוש צה"ל עכשיו. אתה רואה את המדים שלי? אז לא כדאי לך
להתעסק איתי כי אז יהיה לך עסק עם כל צבא ההגנה לישראל".
מטעימה כל מילה, "ואם אתה לא מפסיק אני קופצת עכשיו תוך כדי
נסיעה."

מדע בדיוני
באותו לילה ממש נולדו ברחבי העולם, בכל עיר מרכזית ואף
בעיירות הנדחות, ילדים ששמות כולם התחילו באות א'. כמובן
שילדים אלה דמו גם להוריהם, אבל לכולם היה כתם לידה בהיר מעל
ללב. כולם שקלו ארבעה קילוגרם בדיוק בעת לידתם, וכולם התפתחו
במהירות מפתיעה.

סיפורשת
לאחר שמלאה מכסת חובותיה גילתה שאין יותר אף בול בתרמיל. ברגע
של התרגשות ותושייה לקחתה מעטפה ריקה. הכניסה לתוכה שטר מנייר.
ישבה וכתב מכתב מנומס לפקיד הדואר שהתחיל כצפוי "לפקיד הדואר
שלום." צרפה את שלושת המכתבים נטולי הבול, הטביעה נשיקה
אדמדמת

בלשי/מתח/ריגול
אני מקשקשת ואתם אפילו לא יודעים על מה אני מדברת נכון? אז
תשימו את המיקרופון שלכם קרוב לפה שלי, ככה. ואת הפרוז'קטור
תזיזו קצת כי הוא מסנוור לי את הפנים, ככה. אני גם חושבת
שכדאי שהמצלמה שלכם תזוז קצת ימינה כי הצד הימני שלי יותר
פוטוגני. ועכשיו תקשיבו היטב

אורבני
זה יהיה יום סתו קריר, אבל הרוח לא תנשב וגם עץ הברוש הישן
יעמוד דום. למעט צמרתו המקריחה שתניד ראשה להיכרות ותלחש כמה
טוב לראותך בכאן, מה נשמע ומה שלומך וכיוצא באלה עניינים
שברומו של עולם אם מאזינים להם.

ארצישראל
ככל שהתרחקתי, התחזקה הרוח. גשם דקיק מהסוג המלטף, החל לנשק
שערות ראשי. לא יודעת מה משך אותי לנסות להגיע לבית הקברות,
אבל ליד עץ האלון הזקן עצרתי. התיישבתי על אבן גדולה מתחת לעץ
האלון הזקן וטיפות הגשם התערבבו בטעם המלוח, עד שהחשיך.

התבגרות
ואז עמוסי מתנפל עלי. קורע לי את הטי שרט שורט את כתפי בציפורן
הקטנה הארוכה שלו, מדביק נשיקה רטובה לכתף הפצועה, "אוי כמה
שאת יפה וחמה."
"עמוסי תפסיק," אני אומרת ואחר כך צועקת, אחר כך בורחת, אבל
הוא אחרי.
"תפסיקי, הרי זה בשביל זה הזמנת אותי לדירה לא..."

התבגרות
"אבל כאן," אמר, "לא אוכל לנשק אותך." הלב שלי החסיר פעימה.
אבל הגבתי במהירות. "אתה יכול לנשק אותי כאן אם אתה רוצה."

זכרונות
שנים לאחר מכן, כשתמר, שהיא כבר חברה שלי איזה עשרים שנה,
וקצת, תספר לי בטלפון, תחזור התמונה הזו של נחי ומזוזואיקון
לחיים שלי. תעמוד ותקפוץ ואני לא אתבייש ואעשה ריקוד אינדיאני
כזה מהיר ואצעק לי בשקט י ש, ועוד פעם עם היד למעלה י ש!
ולמרות שאני לא מאמינ

ארצישראל
אלווירה שוכבת על המיטה, מיכאל בנה לו טלפון מגליל ריק של ניר
בית שימוש. שם אותו על הבטן של אלווירה. שם את הפה על הטלפון
מקרטון וצועק: "ילד שלי, דניאל חמודי כאן אבאל'ה תסתובב, כן
לכאן. זוז לכאן דניאל. אתה שומע? זה אבא שלך" ואחר כך שר לו
"ישמחו השמים."

ארצישראל
בסיבוב אני רואה אותו. מדי ב' לא תקניים. קיטבג שיותר גדול
ממנו, עוד תרמיל גב, עומד. אני רואה על פניו שהייאוש כבר גמר
אותו. כבר אין לו כוח להרים יד. אני עוצרת ופותחת חלון. מתוך
שאני כבר מכירה הוראות מטכ"ל, מציינת את היעד שלי. אני מגיעה
ל....

אורבני
"אדוני, המנהל החדש הגיע," פניה של אסנת מציצים מעבר לדלת החצי
פתוחה ואחר כך נכנסת הפצצה הבלונדינית הכי מרשימה שראיתי
בשנה האחרונה. מה זה בשנה האחרונה בכל חיי. תערובת של רגלים
ארוכות ושפתיים נוצצות. היא מושיטה לי יד מטופחת, אבל כל שאני
יכול לראות זה רגלי

הומור
יורם היה מאוכזב, כמו כל גבר אחר במצבו, אבל לא מבוהל יתר על
המידה. היא בסך הכל אשת רחוב, ניסה להרגיע את עצמו, לא שזה כל
כך סייע בשיפור מצב הרוח. מיהר לחמוק מהמיטה, מזג שארית היין
בכוסות הגבוהים, חייך באומץ לתוך עיניה שם מצא רק בוז ולעג.

אגדה
אתם שחולבים כל השנה ידידים ובני משפחה, מורים וחברים או לפחות
מנסים. דעו שיש לכם עכשיו קלף מנצח בכיסים. רוצים להשיג עוד,
אז בבקשה נא לגשת בזהירות ובמהירות למלאכה. חיוך רחב, בטן
בפנים ו...

כשגדל רכש את שאר הסודות מסבתא תחיה, דרך גבר באשה, ודרך
המיטה, ועוד כמה סודות ולחשים שטובים לחיים ובעיקר טובים
לעינוגי נשים. סבתא תחיה גם לימדה אותו גם כיצד מכינים משקה קל
מפרחי הדמדומית של אביב, שטוב נגד כאב בטן ומעולה להתרגשות
ועינוגי אשה...

ארצישראל
"אני רוצה לרטש תמונה ישנה, לא חדשה. אמרה ביבושת, לשפץ אותה
קצת."
"מה שתרצי. אם אוכל אעשה בשבילך, בשבילך במיוחד."

סופני
אני, חשב אדון לוי, כבר החלטתי. זהו. פתח ביד רועדת את קופסת
הסיגריות המתחבאת לו בכיס הפיז'מה הכחולה שלו. זו שסמל בית
החולים על גבה ועל מקום הלב. דומה לטלאי הצהוב, להזכירך מאין
באת ולאן אתה הולך.
נותרו לו עוד שתי סיגריות בדיוק.

סאטירה
ופעם תכננה אפילו להפוך להיות נערת ליווי באיזה מלון מכובד
בחדר יפה עם שירותים ומקלחת. לקוחות קבועים שמריחים טוב
ולבושים בחליפות שלושה חלקים. אבל עכשיו? אולי איבדה את היכולת
שלה? אולי כבר אין סיכוי שתהפוך להיות מקצוענית אמיתית?

הומור
כשהגיע הגבר, שמאוחר יותר הפך בעלה, צפתה בדריכות במאבק הסמוי
שהתחולל בינם. מהמבט הראשון, הייתה ביניהם איבה נסתרת אותה
ניסו שניהם להסוות. היא ידעה שיגיע הרגע בו תצטרך לבחור בין
השניים. חשה חסרת אונים. רצתה בשניהם והתקשתה לבחור.

פואנטה
הוא אף פעם לא שם עליה קצוץ. כשהייתה קטנה. היה מבטיח לבוא,
והיא הייתה עומדת שעות על המרפסת מחכה לו, בוכה. היו שנים
שאחרי כל ביקור שבוטל, היינו רצות לחדר מיון בגלל התקף קצרת .
ואז יום אחד אמרה לי, "אימא, די, אני לא רוצה שימשיך לשחק עם
חיי, טרקה לו הטלפון

ארצישראל
עד היום אני מנסה להבין ולשחזר בדיוק מה היה, אבל התקליט שיש
לי בראש כנראה נשרט דווקא במקום הזה, גם אין כבר את מי לשאול.
הוא הלך ראשון, מזלו שלא סבל. קצר ולעניין. אימא לעומת זאת
גררה את סופה המר, כמו חייה. בעצב תלדי בנים ובעצבות תסיימי את
חייך.


לרשימת יצירות השירה החדשות
גורל
החיים ממשיכים במרוץ רצחני
פעם אתה ופעם אני
וכמה שלא נשתדל ידידי
אתה דופק, אני הנדפקת

מכל פרחי הגן
רק בך רציתי
למרות שמרחוק
אינך נראה שונה
מהאחרים.

מחאה
למה הוא ישן על מדרכה
ולא במיטה רכה וחמה.
על מה הוא חולם בלילה,
בפינת רחוב נטושה.

מצב
רובנו נרתע
בדקות אחרונות
גונז תוכניות, וממשיך לחיות.

ג'ננה
האביב שוב מאחורי הכותל
מקושט ככלה לא תמימה.

מקבילה את פני גבוהה ויפה.
בחדווה, חיוך, גם קריצה.

מציצה לפעמים
בהיחבא
מחפשת שיר
מחמם

לא להישאר לבד
כשהלילה יורד.
להתעורר מרוצה,
לניחוח קפה.

כבר אמרו ידידינו
אל תסתכל בקנקן
ואל תחפש מה שאינבו.

שניהם בני אדם,
עם רגשות ואנרגיה.
שניהם משחקים אותה,
לרוב במפגיע.

בדידות
שם רקפת, פה אלון
עורבני וקופידון
משמשים לה כעיתון
לארוחת הבוקר.

אלף לילה ועוד לילה
סיפרת לך סיפורים

האם חייכת
לפני הסוף
הכל אני זוכרת
רק לא את הקול

אם יין מרדים אותך
עדיף בלי
לא כדאי שתשתכרי
ולא תדעי
בין ימין לבין שמאלה
בין קימה ובין קינה.

במאבק הנצחי בין רצוי ומצוי
עדיף לחבק מים מאוויר
אוויר אולי קריר ונעים
אבל מים מגיבים לקיר.

עצב
אתה עדיין משתייך לקבוצת מיעוט שטרם שוחררה.
אך אחרי העבדים, הכושים
בני המיעוטים ואולי גם הנשים
מי יודע?
מחר אולי יגיע גם תורך.

הוא בא והולך
כל עונה.
נזכר כשהמועד מתקרב
מתקשר, ממוחזר
נופת צופים וערגה,

בדידות היא שוב מילה גסה.
זרועות חובקות את האוויר,
ואת החשכה.
ושום דבר אינו מצליח למלא את החלל
לא טלוויזיה מזמזמת, לא זריחה.

בזכות שלושה דברים העולם מתקיים
הדברים המשמינים
הגירויים הממכרים
והגופות המפתות.

הומור
עוד בטרם הנץ השחר,
אני כבר בחוץ,
חוצה תעלות.
יוצאת לעבדות הבוקר,

קצרצר
בין לבין
בין כסה לעשור
בין מלחמה לכמעט שלום

בדידות
ביקשתי יד
אז זו מטיילת במקומות נסתרים
ופרושים לרווחה.

געגוע
בלעדיך קשה
ואתך קשה עוד יותר

קצרצר
בשביל חיים זקוקים לשניים

ביקורת
גברים וחתולים כל כך דומים
בליל קיץ מייללים מיוחמים
וכשעוברת העונה...
מחפשים חתולה חדשה לריגושים.

גורל
שדים חושפות, גם עצמות האגן
קולב ריק מהלך ליוצר מתוסכל,
ששונא נשים ובגלל.

אכזבה
מכאוב רדוף
רסיסים מתפזרים
מתקשה לאחות
את כל השברים

קצרצר
האושר הוא יקר וקצר אמר פרפר

הומור
שירים להם הייתי חורזת
וכל אוצרותיי להם מחלקת
מחבקת
צוחקת בקול

צמד שירים
האישה הזו מחפשת
כתף וזרוע
חבר ורע.
מישהו לשדרוג הזמן

מצב
הרקפת עדיין פורחת,
בחצר הבית הישן,
נאבקת על זכותה לשרוד.

השנה הופיעה פקעת חדשה,
באמצע השביל הנסדק והולך,

אינטרוספקטיבי
היו כאן חיים
רק אני פספסתי.

גורל
בראשית הייתה המילה
שהזיזה גבעות
והבדילה בין אושר וחשכה
ובין מים ושמים.
הכל, בזכות המילה.

אכזבה
הוא היה
מושא חלומותיי הרטובים
גבר כמו שרק גברים יכולים.
ריח זיעה חמצמץ,
וגרב קרועה.

מחאה
שוב מקפצים.
יד אחת מקדימה,
השניה מגינה על הבטן הרכה
קדימה הכה בי,
אני מוכנה.

געגוע
כשהחייל שלי שב הבייתה
כל העולם מחייך,
במיוחד שבחוץ גשום,
אצלי חם בלב.

קצרצר
הילדה שבי בוכה, כבר אלפי שנים
אבל איש לא מקשיב, גם לא מבין.

ג'ננה
אי אפשר להאשים אותי
בסרח אופטימיות עודפת
אולי כי הטבע הוא סתמי
כוחותיו שגרה.

כעס
אלמוני
נכנס לתוך חיי
מתנשף, לוחש.
מתנקם על דחייה?

הומור
בלילה עת כולם ישנים,
אני מתבוננת בירח
ונפשי יוצאת לניסים.

גורל
הקיץ הזה אלבש לבן?
אומרים שלבן משמין.
אולי יהיה פחות חם השנה
בכחול עמוק של שוטים.

מינימליסטי
רק השם מפריד ביני לבינך

געגוע
לא כל אחד יכול לשמש השראה
לשורה חדשה

רק מלאכים ושמים
ופה ושם יונים
ואין זיונים, משקאות
תבשילים בטעם בית של פעם,

הייתי רוצה להתחמק.
לקשור את כל הקצוות ולהסתלק
ככוכב שביט להתאדות - לא להיות.
אפילו לא לשוב בגלגול נשמות.

גורל
כשאגיח לגבות את החשבון
לא יהיה כבר ממי

גורל
התפוח לא נופל
רחוק מעץ הוראתו
עד שמבשיל לו
במה שתלוי בו
שלו

גורל
וביום השלישי
פסק הכאב
מרפה אחיזתו הלופתת
ושמש קיצית
זרחה במלוא עוזה
על אדמה חרוכה
מיובשת.

השמש תזרח ותשקע
מלחמות יהפכו לנייר
אהבה חדשה תימוג בחלל
והלילה ידליק עלטה

גורל
יש המדביקים באלבום
סדור, עם כותרות
וכותרות משנה
אחרים אורזים

הרהור
הייתי רוצה להיוולד במאה שעברה.
להסתובב בקרינולינה, להיאסר במחוך
חטובה לשבת בפינה, לחייך כל היום.
לשתוק ורק להראות יפה.

גורל
אף פעם לא להאיץ בזמן
הוא ממילא יזרום בקצבו.

מחאה
היא מופיעה כל בוקר לעבודה,
אישה רגילה, מבית טוב, מסודר.
בעל, שני ילדים, כלב וחתול,
פה ושם חופשה בחו"ל.

מצב
כבר הייתי צריכה להיות מחוסנת.
אחרי כל כך הרבה שנים,
של היחשפות לשנאה תהומית,

תחת ארבע אמות
עפר ואפר יסודה
שבה נאבקת כל יום מחדש
עם יקיצה מגונה.

הומור
כשאני חושבת על העבר
נופלת עלי עצבת
כשאני חושבת על העתיד
אני מתחלחלת

ביקורת
עכשיו שאלו נא רבותיי
נו? מי הוא המובחר.
של מי הגור המנומר,
למי שייך שחרחר?

אהבה
כן, מחייכת במבוכה קלה
הרכבת דוהרת עד עמק הברכה
עמק הבכא - לא בשבילי
חומק בחשכה נעלם מעיני.

הגיע הזמן מלקסיקון יומי ומי
למחוק מילים
כמו אהבה ואנושיות

כל שחיו שם
אלה שהיו
כבר אינם.
מעלים אבק
בעליית גג אפלולית

גם פרח אני יודעת
בלי קוצים כמובן
ועלים אדומים
עם ירוק מסביב
וגן.

לפני קצת יותר ממאה ועשרים שנה
הביאו עימם בני העלייה הראשונה
את מסורת השתייה החריפה והחמה.

קצרצר
אחרי הכמעט סופה
תגיע כמעט השלווה

כרטיס הביקור די עמוס
ועלול להפחיד
כל אדם קצת לחוץ

גורל
כשייתמו המילים
והכל יתבהר
נשוב להלך
בשבילים מוכרים

שיר ילדים
כשמישהו פוגע בי
אפילו לא בכוונה
אני ממנו מתרחקת
כמרחק סדום מהמורה.

געגוע
כשתבוא,
אל תבוא בידים ריקות.
הבא עמך מתנה
זר חבצלות
או שושן צחור.
עדיף שוקולד,

מחאה
רק אל תשכח
אני לא מותק של אף אחד,
גם לא שלך.

הרהור
בפני עצמי התנצלתי בסופו של אירוע
על אובדן השליטה,
ועל ש"הוא" כמעט הפך "היה..."
מזל שנאחז בחוטי הכביסה
בדרכו למטה אל עבר היציאה.

אז לא מפחדת משום דבר, כמעט

גורל
לא משחקת בקלפים
גם כך המזל מסתיר לי פנים

יום אחד עת תשב אל מול האח
על ברכיך השמיכה המשובצת
תהמהם לך שיר ישן נושן
ובחוץ סופה לוחכת

גיהנום
לא רוצה יותר
לכתוב מליצות
בלות ודגולות
המסוות כוונה.
מסתירות
האני האמיתי
עמוק בתוך מילה.

אכזבה
כאן אפשר להמשיך להעמיד פנים,
שאנחנו מבינים מה קורה.
ואם איש לא ישאל,
זה יימשך שנים על גבי שנים.

לכאורה, לא חסר לו מאום.
נער, שפתיים ישקו
תמיר ונאה, מוקף חברים
אפילו לא מרכיב משקפיים.

הגות
בשביל לסדר עניינים
לא צריך פרוטקציה,
בשביל זה יש חברים.

ארוטי
ידעתי אותך
וטרפתי אותך
וגמעתי אותך
כולך אל תוכי

גורל
כשחילקו את האושר
נעמדתי מאחור
ונותרה לי רק שניה
אבל בטור הכעס הייתי ראשונה
וזכיתי ללא חמלה

הגות
מי אמר מה נכון ומה צודק

הייתי זקוקה למילה
טובה אחרי יום
עבודה מפרך
לפני השלב הבא
של עשייה בלב
לא חפץ

מינימליסטי
יש נושאים
שלא מדברים עליהם
שלא חושבים בהם
יש מילים שלא

ציפיתי למים זכים,
מהסוג שמפרה
שדות ופרחים.
אך נשטפתי
במי קולחין

הומור
מעורר אצלי סימני שאלה,
תחושת אכזבה ומצוקה לבבית.
למה חמקת ממני יקיר
מה עשית לך? נו כבר, תגיד.

גורל
כל כך הרבה מילים נזרקות בחלל
אהבה, שלום, דו-קיום
לרוב אין מאחוריהן ממש
פרט לשינוי באורך הגל.

מספיק מעודד
ישלי כל מה שאני רוצה
שאי פעם חלמתי עליו
טוב, כמעט.

כמיהה
אני נוסעת
לקצת
לפזר את העצב
על הים ובאוויר

הרהור
לו הייתי יכולה,
רק כך אני בוחרת.
עיניים פקוחות אל מול השקיעה,
תאחז בידי ויחד נרביץ יציאה תאטרלית.

גורל
ידיעה רודה בהכרה
שהשינוי גדול מהשגרה
ואני תקועה
בבועת ביצה

גורל
קצת מעט לפני הזריחה
עת הכל נעצר, כופה ומקפיא
זו השעה הקשה של היממה,
כי מאום לא קורה אך הכל אפשרי.

קצרצר
מיום ליום
מתמעטים
החגים והחברים

באפלולית מבורכת
עומדת אישה
קולה סדוק משנים
ועשן וסיגריות של פעם
שרה ועיניה עצומות

אכזבה
גם הבורסה נעה למעלה-למטה
ממש כדרכו של עולם'
ורק אני חריגת כללים'
כעס מתוסכל בגופי

ארוטי
מלקקת אותך מכף רגל עד ראש,
נוגסת בהנאה קצה צופצ'יקון,
עד שתדרוש פסק זמן לנשימה,
ואז אצחק צחוק גדול ורחב.

מחאה
הייתי רוצה להתבונן
בפניך עת נין ימרה פיך
אקשיב לנהמות
הסבריך ואדע
שנפרעו ממך

מחאה
כואבים את כאבנו הפרטי, בפרהסיה.
מתערטלים בפני כולם בגאווה עילאית,

אם תמצא סנדל מוזהב
שאבזמו קריסטל
תדע שהוא שלי

מחאה
והזמן איננו מרפה
ואינו מרפא
לפגיעות
שהגורל גרמן

קצרצר
זמן רב אחרי שנגמר,
זוכרים בעיקר את העוולה
ולא את כל הטוב שהיה.

הרהור
עונות השנה
כל עונה ונשקה
משדרת רק זאת
אהבתי אותך.

אינטרוספקטיבי
בחלוף העונות
אני נעצרת
למחות שכרון
של קודמה

קצרצר
אינה אוהבת את עצמה
העיתים
הולכים ומתרבים.
העיטים

קמתי לפני בוא הגשם
והילכתי שעות,
מניחה לטיפות לנקות
את המחשבה משטויות.

גורל
בגיל עשרים שאפה נפשי לברוח,
כמה טוב שנשרתי.
גם בגיל שלושים רציתי,
אך נכנעתי.

קצרצר
מנגנת את עצמי לדעת
פורשת פרוסות שלא ליבול

ארוטי
חיבקתני בלי אפשור
ידיך מועכות שדי
בעוד זרבוביתך מתארכת
לרגליי.

בדידות
מחכה בדריכות לימות הגשמים
לרקפות בישניות ולנרקיסים פורחים.

הומור
כשיומי יגיע,
והוא יגיע מן הסתם,
במאוחר או במוקדם - עדיף הראשון כמובן.
איני רוצה זרי פרחים - הם יעלו לכם הון.
ואיני רוצה הספדים - טרחה הם לכל.

ארוטי
באת אלי והלכת
כמו תמיד
זה דרכו של עולם
ואני עדיין צמאה
צימאון שלעולם לא נגמר.

ג'ננה
צנח לו ז"ל
קיבל התקף לב וחז"ל

עצב
רק אנו עוטים עלינו את שיני הזמן,
מרחיבים זיכרון וגזרה.
אלה שהיו ואינם,
נשארים קפואים אי שם.

מילים מרעידות גל
על שרירי לב אטום

הומור
מה היינו עושים בלי קוראים נאמנים
שמספקים את הדלק
לשרירים עייפים

קצרצר
אין אלוהים מבלעדיו
קוטל אדם וחיה.
מה נותר לנו בעולם הזה

יש משהו מרהיב ואצילי בקיפולים
לא תמיד צריך ליישרם
כמו קיפולי הגלימה של הרומאי המצוי
או קיפולי הצעיף המכסה את פניה
ברדתה לרדות את הדבש.

גורל
השלכת כבר ממתינה
לאות וסימן מגבוה
לפרוץ בשפע צבעים
לחגיגה מרשימה.

געגוע
עוד מעט את עוזבת את ביתי
וכבר לא אוכל לקרוא לך ביתי
מי יודע אם תביטי לאחור.

משתדלת להחזיק בכל הכוח
ראש מעל מים
מדי פעם לקחת אוויר ולצלול
טוב לפעמים להיות למטה
לראות ביפי דגי זהב ושאול

אימפרסיוניסטית
רוח מלטפת עצים עירומים
תמרור אדום מצדיע
לעלים מרשרשים
עיר שהתרוקנה מתושביה
יושבים שאינם קיימים

אינטרוספקטיבי
אוספת אחד לאחד
מפזרת על רצפה קרה.
כורעת, בהם מביטה
מה שחסר משלימה.

רק רציתי שתדע
שאני עדיין
חושבת עליך לפעמים

שיגרו את השגריר
בשגר רב פעמי.
המשגר לא פעל,
גם המשדר היה מקולקל

אחזיק לך אצבעות
שלך תפוסות בחבילות
של שום וזעתר
נגד עין הרע

אם אתה שומר
שמור גם קצת בשבילי
ואם אתה מתפלל
שלח גם למעני

הרהור
הגדרת אותי
כשלימזל,
אך גם שלומיאל
מתאים ונכון.

געגוע
שלל צבעי הקשת
הבקיעו השנה.
אך אתה לא רואה,
ולא מבין המהומה.

שנייה שנמשכה כנצח,
שעה שחלפה ביעף.
חיוך מבויש וגינוני אביר
צחוק משגע בשקיעה אדמונית.

גורל
ואולי יש לי זמן
לאהבה אחת

גורל
תאי לבך הבודדים
מחכים לאות
להכות

ג'ננה
אך תחושת האי נחת והאי שקט, התסכול.
החלו עולים, נתקעים בגרון.
הפה מתייבש, הבטן מתכווצת,
והחשש מתיישב בבית החזה,
בגובה כזה מוכר שלוחץ ולוחץ.
אני בודקת דופק, מאזינה לנשימה,
אני עדיין בסדר, זה לא כל כך נורא.

געגוע
תן לי לגעת בך בחמלה.
הן מאום לא השתנה,
הכאב רודף את הצער
מתחרה עמו על הבכורה


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
אורבני
חבלי הכביסה כרעו תחת המשא הכבד. העמסתי ערימת מגבות על זרועי
ופניתי אל המפלט האחרון. עוד אני פותחת את הדלת וכל שאני יכולה
לראות זה גב. בחיי, גב של גבר לא גדול לבוש ז'קט עור קצר בצבע
חול. לקח לי בערך שנייה לקלוט שהגב שייך לאורח לא מוזמן.

יש מקום למגוון דעות
גם כאלה שהן שטויות
שאינני מסכימה להם כלל ועיקר

הוליווד כבר לא תזהה אותי
משחקת תפקיד חיי על במתה.
קולי לא יהדהד בעצמה מתרוננת,
בלה סקאלה, ההפסד כולו שלה.

פנטסטי
הידעתם כי תפילה אפילו מרחוק, מבלי שאדם ידע שמתפללים בעבורו,
עוזרת? בשני מחקרים האחד, על נשים המתקשות להרות, השני על
חולים הסובלים ממחלת לב נמצא כי חולים שהתפללו בעבורם עשו
חייל: הנשים שהתפללו בעבורן נכנסו להריון וחולים אחרי ניתוח
סבלו ממיעוט סיבוכים.

איבדתי את האמונה באלוהים אי שם בגיל 12, כשלא נתנו לי להיכנס
לבית הכנסת ביום כיפורים, ושלחו אותי לעזרת נשים. בתור עונש
הפסקתי אז להאמין באלוהים. במחשבה לאחור יכול להיות שהם צדקו.
אם הייתי נשארת בין הגברים, היו מתחילים להתפלל למשהו אחר
ולהפסיק לבקש רחמים.

ארצישראל
אני רואה בבעתה דרך החלון הרכבת כיצד דלת הרכבת נפתחת ואנחנו
במהירות של ברק חותכים את שיחי ההרדוף. כהרף עין מתחלף ריח
התפוחים בריח של אסון. אני מזנקת ממקומי יכולה לחוש בתנועותיי
והן איטיות יד אחר רגל. ובו זמנית רואה שתי גופות מרוטשות
נעלמות מאחור

כמובן שתשרוד
כולנו בסופו של דבר שורדים
בזיכרונם של אנשים אחרים.


לרשימת יצירות הנובלה החדשות
לכולם היה ברור שהם עומדים בפני רגע היסטורי. טיפול גנטי חד
פעמי, של זריקה תת עורית שתפתור לתמיד את בעיית ההשמנה. התרופה
תביא מזור למליוני אנשים על פני כדור הארץ. קשה בשלב זה
אפילו לשער את כל ההשלכות: ירידה בתמותה ממחלות לב, הפסקת
ניתוחי מעקפים, הקטנת מ


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
אני חושבת שאוכל ללכת לאיבוד
ביום מן הימים הקרובים,
בעצם אולי עדיף שאלך לאיבוד בלילה.

כעבור מספר דקות נפקעו המים והרטיבו את המצעים.
"תכיני לי..." פנה אל המיילדת. זו הושיטה לו אלקטרודה דקה
למעקב אחר פעימות לב העובר. עוד דקה והאלקטרודה מחוברת אל
מכשיר המוניטור, ו... שום דבר המוניטור מת. מת לחלוטין.
"תביאי לי אלקטרודה אחרת..."

פגשתי אותה ביום קיץ חם ושטוף שמש לבושה בחלוק לבן, ללא תג
זיהוי. בכדי להקל על המבוכה שאלתי אותה "את נהנית לעמוד כל
היום ולמעוך ציצים?" הביטה בי בתימהון ופלטה במהירות, "למעוך
ציצים זו עבודה ככל עבודה".

איך, איך עובדים עלינו בעיניים
ומספרים לנו ת'עובדות החיים
ואנו בולעים אותם בשקיקה
כאילו הכל נמצא בחקיקה


לרשימת יצירות המסה החדשות
אחר כך חזרנו הביתה. בדרך הניח החוקי שלי ידו על ברכי, מלטף
ועולה במעלה ההר. אחרי הלוויה זה תמיד או אוכל או סקס. אני
מעדיפה את האחרון. מזכיר לי שאני עדיין כאן, חיה.


לרשימת יצירות הקומיקס החדשות
פריים יחיד
אל היצירה
חג מחויך ושמח לכולנו

פריים יחיד
אל היצירה
אביב הגיע פסח בא
כל אחד פוסח בצורה שונה אולי משונה

פריים יחיד
אל היצירה
צדיקים מקדימים

קריקטורה
אל היצירה


לרשימת יצירות הפלסטיקה החדשות
מיקסט מדיה
אל היצירה

מיקסט מדיה
אל היצירה

מיקסט מדיה
אל היצירה

מיקסט מדיה
אל היצירה

כרזה
אל היצירה

מיקסט מדיה
אל היצירה

מיקסט מדיה
אל היצירה


לרשימת יצירות הצילום החדשות
דיגיטלי
אל היצירה
אף אחד אינו מושלם
אבל יש כאלה
כמובן

דיגיטלי
אל היצירה

דיגיטלי
אל היצירה

דיגיטלי
אל היצירה
ירושלים של מטה

דיגיטלי
אל היצירה

דיגיטלי
אל היצירה


לרשימת יצירות הציור החדשות
פואנטיליזם
אל היצירה

אל היצירה


לרשימת יצירות הדיגיטל ארט החדשות
יציר מחשב
אל היצירה

יציר מחשב
אל היצירה

עיבוד ממוחשב
אל היצירה

יציר מחשב
אל היצירה

יציר מחשב
אל היצירה

יציר מחשב
אל היצירה

יציר מחשב
אל היצירה
גלגולה של תמונה

יציר מחשב
אל היצירה

יציר מחשב
אל היצירה

יציר מחשב
אל היצירה

יציר מחשב
אל היצירה




חזרה לעמוד היוצר הראשי
מה, כבר נגמר?


תרומה לבמה





http://Stage.Co.IL/Authors/LadyBlues
יוצר מס' 2695. בבמה מאז 19/4/01 19:37

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לליידי בלוז
© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה