|
misaigon@gmail.com
 
נושמת, בוערת, דרך המילים. ככה זה אצל מי שלפעמים
הוא גולם במעגל.
מושך סיגריה מחפיסת ה"מלרבורו" האדומה, מדליק,לוקח שאיפה עמוקה
ונושף במסלול ישר אל התקרה. רק לפני עשר דקות הביטה בתקרה הזו,
כשכל שריריה התכווצו בעונג ומלמוליה נשמעו כמו תפילת יום
כיפור. ועל חטאים שחטאנו לפניך.
|
לכי תסבירי לו שמאז שהאידיוט נפרד ממך, גם מתוך שינה את שומעת
כבר את הצלצול הראשון, וכשזה לא האידיוט על הקו, זה דפיקות לב
מבוזבזות.
|
יצאתי מחדר הכושר. זה היה אחרי שצעדתי על ההליכון במשך שעה
שלמה, לא הגעתי לשומקום ושרפתי סך קלוריות של פרוסת לחם עלובה
אחת. אחרי שעשיתי כפיפות בטן והבנתי שהמדריך לא ממש מתעניין
ברמת הכושר שלי ומתעניין הרבה יותר בשינויים שעוברים שדיי בכל
פעם שאני קמה
|
אמא מספרת שכשנסענו לשליחות בבלגיה, אבא והיא לא יכלו למצוא
לנו בית כשאנחנו, הילדים, איתם. שלושה ילדים ישראלים, בני שבע,
ארבע ושלוש, מתרוצצים בין החדרים, מדליקים אורות, מכבים אורות,
פותחים דלתות, סוגרים דלתות, כל דבר חייבים לבדוק.
|
אב מזון לנפש, קציר שעורים,
מילים חקוקות באבן "איש החופש והרוח"
חופש הרצון, חופש מצפוני, חופש הביטוי באומנות יפה כדרך
בשמים,
כצחוק ענבלים
|
איש אחד מלוכסן בסרט קונג-פו נחתך לשניים ומת
אצלי
סכין חדה קורעת פתח בגוף
והלב נתלש החוצה שישים פעמים בדקה
|
אני מאמינה באלוהים
ולא מאמינה בכפייה דתית,
אני מאמינה בכוכבים ולפעמים באסטרולוגיה
אבל מאמינה גם ב"נבואה שמגשימה את עצמה".
|
כמו העץ הרושם כתובתו
ויגונו בעלי התפוח
|
בקנאתה הצורבת מצבטות עקרב
דיוקנו כדיוקן חנוטים
זרועותיו מקלט לאחרת
ותמות נפשו עם פלישתים
|
אני שונאת בחורות רזות כמו מקל מטאטא שאומרות לי:
"אני 'מתה' להשמין.
כל היום אני אוכלת כמו פרה ולא מצליחה להעלות גרם"
|
הן בדמעה אותך זרעתי ובבכי לימים אקצור
אהובי שלי, אני לך עד כלות
|
איב כמעט שכחה שככה קוראים לה
נשארה לה טיפת דם אחרונה
והיא שמרה עליה מכל משמר בצנצנת גדולה של פחדים
|
האשה הזאת שהיא אמא שלי
באצבעותיה העבות כבר לא לוחצת את מצחו כשמקיא
וגם לא בונה בית בגליל
|
כדור אחד מפלח ואבק השריפה משחיר עורק אחר עורק
וכובד משקלה של העופרת בבטני וטעם לענה בלשוני
|
בחריצי מצח צפופי בינה ודעת, בחלונות עיניך, אבי
|
דלת כניסה חומה
הרוח בפתיחתה נושא את פעימת הלב החסרה
וסיפורי היום שחלף
|
נקשר בי בחבלי אהבה או טירוף
ודבק בי כשרף אל גזעו
כי הייתי לו אבן שואבת
הייתי לו אבן יקרה
|
עיניים דקדקניות מסוגלות לראות בי מעבר להבל היופי,
לבושם האורירי בתלוליות עצמות החזה
|
כמה היא זקוקה להתכסות מפני גשמים כשעיניו מביטות בה
וחושבת אולי מגדל בבל הוא
כי אין מבינים שפתה
|
בטוב לי לבי, במיטב מחלצות, בניענוע אגן
הים התיכון
אתוודע לאורכי גל שונים בשטף לשון
חוף
|
באת והיו לי מילותיך הטובות
ליטופיך כמפלים רכים על העור
|
בדבר האהבה למדתי, אף שלא היתה חשבון פשוט כלל וכלל
עקב בצד אגודל, זחילה שורטת ברכיים, באדמת טרשים,
|
יש ונשמעת הביולוגיות של השעון
יש ונשמעת תקיעת חצוצרות
|
סימנים כחולים יש לי עד היום
כל כך כואבת
איש מהם לא ידע איך קמתי בכל בוקר כל כך אליו
|
הן ירעש עד מאוד אהובי השותק
לבן הוא לבן, שחור הוא שחור
|
בבת עיניי היה
וסומא אני כעת מראות ענני קצף אמבט
נישאים בקו האופק מרבדי קסמים
ושורשי העץ בליפוף מעשה אהבים
|
מישהו מסביר שהחיבוק התפורר עוד לפני שנולד
אבל נעלי הבית המרופטות שלי עדיין משמיעות אותך
|
ענתי בוכה
כי אצל כל הבנות בחוג בלט
השיער אסוף כמו לחמניה יפה יפה
ורק לה יש כרבולות.
היא רוקעת ברגליים
כי היא שונאת כרבולות.
|
האנשים בפס הייצור המהיר של החיים כמו מיכלי נפט
|
בקלסטרופוביה טיפשית, תיבת שרצים, מורסה מפרישת מוגלה,
קרעת מעלי את שמלת השמלות
|
הכחול פלדה של עיפרון העיניים משרטט שבילים על לחייה
מירוק תפוח הופכת שמלתה ירוק הדס
שלוליות קטנות ניקוות בנעליה
|
אני ממלאה את החור השחור שנפער בי בצמר גפן או אגרוף
אחר כך, בחדרי חדרים, מרקידה אותך בסערה
|
כה תחושתית היא, יודעת אותי מתחת לעור, דרך העורקים הראשיים,
עד הנימים הקטנים ביותר, עד הקורקבן, עד משאבת הלב
|
חכם מה הוא אומר? הראה לי מי הם רשע, תם ושאינו יודע לשאול
ואומר לך מי אני.
|
האני המתבונן כפסל דומם, פעור עיניים מתוך
קטנות ונפסדות מעשי ידינו אל מול מעשי היקום
|
היא מתמכרת לעינוגי הגוף כבהתקפת בולמוס,
הדופק כמו רועם ברכותיה, כמו אלוהים עצמו,
מדבר מן הסנה הבוער
|
ואני רוצה לצעוק שאני לא סתם ילדה קטנה של אבא. אני ילדה קטנה
של אבא ימים ספורים לפני חתונתה. ואין לי אבא שילווה את בעלי
לעתיד לחופה. חודש. זה כל מה שהיה צריך לתת לי, חודש.
|
|
|
טוב, עוד סלוגן
אחד, ואז תוכלו
לקחת אותי לאיפה
שבא לכם.
שוב האנשים
הנחמדים עם
החלוקים הלבנים
רוצים לקחת אותי
לחדר המרופד. |
|
