|
גליה נולדה בשנת 1986.
לדעתה היופי של המצלמה הוא הנצחת רגעים.
מראה שבעין הרבה פעמים מפספסים, שנראה טריוויאלי,
דרך העדשה מתברר כמראה מקסים.
יש האומרים שתמונה שווה אלף מילים,
אבל מה עושים כשיש תמונה, אבל יש גם מילים המנסות
להתפרץ אל העולם?!
כותבים.....
היא מנסה להשתפר עם הזמן..
כך שתשמח אם לפני שתצפו או תקראו את היצירות שלה,
תגלשו לסוף הדף, ותלחצו על "מיין לפי זמן ההופעה
בבמה", ואז תצפו/תקראו...(-:
התחילה בשיטה חדשה של תגובות למגיבים ליצירותיה-
באמצעות המייל.
לא יכולתי להתרכז במסמכים. ככל שניסיתי סיקרנה אותי יותר ויותר
הקופסה, שהייתה מונחת מלפני. התפתיתי ופניתי אליה. הפכתי אותה.
כעת יכלתי לקרוא באופן ברור את האותיות הגדולות שהיו כתובות על
הקופסה: זיכרונות.
|
היא מופיעה ביום,
כתומה ויפה,
שולחת קרניה,
|
אתה ככתם ארור,
על פיסת בד לבנה.
כמה שמכבסים אותך,
אתה עדין נשאר.
|
נשמע צלצול בבית הקשישה,
היא רצה אל הטלפון,
כולה ציפיה,
מי מתקשר,
מי זוכר אותה?
|
מה עושים,
כשמנסים לשכוח
ולא מצליחים.
מה עושים,
כשמנסים לסלוח,
ולא סולחים.
|
העיניים מרצדות,
הרגליים רוקדות,
הידיים מתופפות,
והשפתיים מחייכות.
|
חיים בין הקצה לקצה,
נושקים לנשיקה,
ונוגעים במכה
|
את מחפשת סיבה,
אבל היא לא קיימת,
במרדף אחר ההגיון,
את יוצאת מנוצחת.
|
היא תנפץ חלומותיך,
תהרוס את שאיפותייך
|
"פוסע קדימה,
אל הבלתי נודע,
חושך מוחלט,
אין כיוון,
או מטרה..."
|
את צובעת חייך,
בצבע שחור,
|
המילים אבדו,
כלא היו מעולם.
אוקיינוס של ריקנות
מלא בסימני שאלה,
הצפים על פני המים.
|
השמש נמצאת רחוק מכולם. אסור לגעת בה או אפילו להיתקרב אליה,
משום שכל עצם שיתקרב אליה יעלם בין רגע. אסור להביט לעברה,
משום שלפי מה שאומרים זה הורס את העיניים. אולם האם זו באמת
הסיבה?
|
אל הארכיון האישי (134 יצירות מאורכבות)
|
|
