|
מדרגות צרות ואפילות הובילו לבית של האדון רמון. אחוזת חששות,
תחושת הקלה התפשטה בי לנוכח פניו הלבנות בראותי אותן לראשונה
בחיי. תחושה זו של הקלה לא נמשכה זמן רב. שלום לא אמר, אף לא
חייך, ומייד הושיבני בכסא אשר בפינת החדר הרחק מן הגברים, לבל
יתפתה אחד מהם ויל
|
לאחר שנה תמימה אתה מתעורר ומוצא את עצמך במרכז הג'ונגל, כולך
פרא וזוהמה, טינופת כרוכה סביב כל מילימטר רבוע בגופך הרפוי,
החלוד, כשבר כלי באתר ארכיאולוגי נטוש.
|
נותרתי דלה
אבל גם נקייה ומטוהרת כמלכות
עתיקה שהתיישנה בין כרכי היסטוריה
מצהיבים
ועדיין נושאת בגאון את חפתי הכהונה
בוהקים כנגד הזמן שחלף
זמן עגול וטוב
המתכון הבטוח לנדודי שינה ונצח.
|
עיניך בהקו באודם האש
עת אחזת בידי
עצמתי עיניי לקבל את חומך
והרגע נוסך בי שקט
ואנחת רווחה כמו לוחשת
תודה
|
חוטי מחשבות נשזרים שתי וערב סביבי
עטופת סורגי צבוע משסעת בי את כל שביקשתי שוב לא לראות
|
אהבות רבות כבר שכבו לישון
במיטת יצועי
בין סדינים, נשיקות ודמעות
נשאבה נפשי אל חלל אטום
|
אהבתי שולחת לי אותות
פוקחת שמיעתי ומחדדת נופיה בעיני
בשלל מוכר של ניחוחות
משיבה אלי את רוח נעוריי
|
אהבתי שולחת לי אותות
פוקחת שמיעתי ומחדדת נופיה בעיני
בשלל מוכר של ניחוחות
משיבה אלי את רוח נעוריי
|
אלוהי העולם, כמה יפה הוא הבכי.
|
בגידה מכעס -בגידה- וריסון -בגידה- באשמה -בגידה-
ומצרך נשי מתמרן ביני לבין יצריי, מציב את גדר ה-
הפרדה
|
חבק אותי באיברים רפויים
בעיניים עצומות שלא
יסנוורו אותך שלל האורות והמראות
|
מסיחה
דעת
עצמי
ודעת עצמים אחרים
|
בבית של אמא
שלי יש המון
חפצים שאינם נחוצים
כלל אין להם
|
בחלוף הסערה הקצתי ממשנתי אל התום הקרב
כשאת עירי לא כיסו עוד
גללים של כאב
|
שתלת בי זרע
עשב שוטה
כסילים ידברו עלינו
מילים רעות שכבר אמרנו
|
מעמקיה במעמקיי
מערומיה נסתרים בעיניי
זולגים אל האוויר דרך דמעותיי
|
באיחור נפלה עלי האשמה
והיא רועמת ומתגלגלת בי כצחוק הגורל
בכל פעם שהאוויר בין שנינו מתנשף
|
בחוסר יכולת לחשוב, אני מרגישה
מרגישה שברון, מין סדק בלב שנפער לאיטו
החצים בהם נורה לא מכבר עשו את שלהם
|
מחר תיקח נשימה עמוקה
תתחיל לחדור לתוך האבק הדחוס באוויר
ותילחם
עד לאפיסת כוחות
|
המילים שלך טעימות
כמו תבשיל נושן של בית ילדותי
והן מרוות בי צימאון ישן
משיבות אותי אל משנתי
|
משהו בתוכך מתעורר
משתאה מטוב הלב
של הקול בעברו השני של הקו
האדום
|
כיעורך היפה כובש פוצע
את אדמת נעוריי
עלעליי יבשים עכשיו
|
ואני מעלה בי זיכרון קדום של עולמות אחרים
כאשר נשבתי כאן בעמק
עדה ומשפיעה בישותי על מלחמות קדם של מלכים
שנחתמו בספר
ונצררו בצרור החיים
|
מוקפת צער וכאב
חיים של שמחה התהוו ברחם אמי
ועודם מתהווים
הם לומדים בדרך הקשה
להגיע אל מטרתם, אל הדיצה
|
רואה אותך עומד מולי
עירום כביום היוולדך
מתפנק לאור שמש חיוור
מסנוור
|
רוכבי הערבות
לחומי הרשף
דומעי בניסתרות
יפזזו בלהב אש...
טרם בואם עדיך...
|
חלמתי עליך בלילה
ובחלום אוויר התנשם בנינו
ללא מילים
מתוק ודחוס ברגש נסתר
וכשנפגשנו המשיך האוויר להתנשם
כקריאה היוצאת מן החלום ומכריזה: זו נבואה!
|
הגשם שטף את פניי וכבר לא ניתן היה להבחין
בינו לבין הדמעות
אז לקחתי אל ידי את החרב וחתכתי בבשר החי
|
חתולי הרחוב מגיעים אליי מכל פינה
מייללים ומגרגרים בשנאה סמויה
תאוותנים, צמאים לאהבה
ממכרים אותי אל מתיקותם השקרית
מתעתעים בי לצורכי ארוחה ארעית
|
שאריות אחרונות של תכלית פורצות מתוך גרוני
אל הכיור ואני נחנקת
נשנקת
מתרפקת
|
ובעוד המים זורמים בזומביות אוטומטית כמעט
מן הברז אל הביוב והלאה משם
בבוקר יום שלישי של סתיו
תובנה מלאכותית מלווה את שירתי הקולחת,
את אהובי כבר לא אראה לעולם.
|
חיפשת את נקודת האמת והרי היא כאן לפניך
אני לא אוהבת אותך
לעתים אף מתגנבת לתוכי כמו מן השממה
תחושת שנאה קטנטנה שכזאת
|
אולי היית רוצה לישון אתי?
לחלום איתי
לגאול אותי
לבעול אותי
|
הם מגנים עלי בגילה
בגלים הם מגלים לי מנגינה
גיל מגבה גיל
גם המנגינה מלנכולית ונוגה
מגלמת בי הגבלה
|
ואני כמו מתוך געגועים לשבר, כאילו חסרות לי סיבות,
עוטפת בנשיקות
ובשתיקות שהשעה יפה להן
|
מילים נבלסות ונופלות ופולטות אנחה
עכשיו הגיע הזמן למנוחה
|
מזגנו דמינו כיין, לשני גביעים
קראנו: לחיים!
וגמענו אותנו בשקיקה
בשתיקה
וביינות המעורבים כבר לא ניתן להבחין
בין בציר 72 לבציר 85
|
הזמן שבין אצבעותיי חמקמק
הקו הדק שבין ההווה לעתיד נסתר, עכשיו
כל שנשאר הם זיכרונות חלודים
של משחקי תופסת ומחבואים
|
ואתה שיכור ירח
רוקד לקול דממה דקה
אדמה ואדם
בצלצלי שממה
|
הביטי בי נטלי
אני מים
בבואתך הנאה היא תיעוד
של מה שכבר היה
|
מחשבות מתרוצצות בראש
כמו זבובים בחרוזים
מזמזמים, מתמזמזים
|
סגרנו מעגל פתוח והרוח
שנשבה מעליי כל הזמן הזה חדלה
לפתע ונעצרה בהיסוס
|
אתה מחביא את חייך ואת חיי מאחורי פני הילד
שלעולם לא אשכח
והווה לך בסתמיות (כמעט בשובבות?)
|
במיטה של אחותי
בתל אביב הרעיד אותי מן החלום
פס דק של רעש מזוקק
ערפל את מעט המציאות שעוד נותרה לי
|
צלילי מיתר לוחשים
כשהבוקר מאדים
|
שלווה עוטפת בכל אשר אפנה
שלוות שלום
שבת שלום
|
פסח הגיע ושוב את לא כאן
האביב מפזר את אבקני הפרחים באלף כיוונים
ניחוחות מרחפים פה במעגלים
והפריחה ממאנת להגיע
כי עולם נפער בין כאן ובין שם
|
גשם זלעפות הכה אז
במשוב הרוחות
ישנו בצפיפות החום האנושי
וחלומותינו דבש
|
מבוגרים עתירי רוך,
ילדים עתיקי כוח, חכמים מהחיים.
אהבה לשניהם צומחת בי ועולה,
כאילו הייתי אם.
|
נקבוביות נפשי סופגות את אורך
ציפור נשמתי פוצחת במזמורים
|
אינסוף נצחי של לבנים אדומות
תואמות לדמעות שבעיני
לדם שלי שמהול בוירוס
תופעות לוואי של שברון לב
|
שחור על גבי לבן על גבי שחור
לא אדום, לא כתום ולא שאר ירקות
ויותר מכל לא אפור
|
לשתות קפה של בוקר בבית זר
ולתהות לעצמך
החיפזון - מן השטן הוא
ומתוך ההרהור יבצבצו
|
תשאירי מקום לעצמך
להיות בו כרצונך
|
אל תישרו הרים במילוי גאיות
תנו לעליון להוביל
שחררו נשמותיכם כי יבואו אורות
וידליקו פתילותיכם בלהט וגיל
|
היא סירבה.
סובבה לי את הגב והלכה.
אז מה אם שיחקתי בייסבול בעופות קפואים? הם היו כבר מתים...
אז על מה כל המהומה?
|
חשבתי שהיום תחסוך ממני השמש את קרניה, וטעיתי. דווקא היום היא
מסנוורת ומעוורת אותי באור חיוור, פלורסנטי, אור של מוות.
|
למה? ככה. מדוע? אינני יודעת.
אם תרצה בי, אני שלך. מה תעשה בי?
תנגן בי מנגינות. למה? אולי אז אדע את התשובות.
|
אני קוראת למהפכת תרבות נחמדה. ללא ימרה וללא פלצנות, ללא
התנשאות, ללא דיכאון או שיגעון.
|
אני רואה את עצמי יושבת ישיבה מזרחית, מוקפת פסטורליה מסורתית,
לבושה בסגול וכותבת שירה. היא צוחקת, אומרת שאני אהיה בסדר,
אני.
|
מרגע שראיתי את התמונה הזאת, מיד התדקלם לי בראש "עצה ידידותית
לאנשים צעירים" של המשורר הדגול צ'רלס בוקובסקי, לא יודעת
למה. תרגמתי את השיר לעברית והרי התוצאה לפניכם.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
כשאני קמה
מהכיסא
אני תמיד מסתכלת
אחורה
לראות אם לא
נשארתי שם
במקרה
ההיפראקטיבית
פסיבית |
|
