צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

אז לפעמים, לפעמים, בא לי לעוף על כנפי נשרים, מעל ארצות
וימים, מעל נהרות ואגמים, מעל לעננים, שם להיות רק עם עצמי,
ואם זה בלתי אפשרי אז אולי, אולי להיות סופרת או משוררת, גננת
בטוח כבר לא, אז לפחות עיתונאית מעצבנת משהו, משהו גם אחר
להיות.

את פניה במלון קיבלה דימונאית חזקה, מה זה חזקה, שמיד בהתחלה
שאלה אותה אם היא מודעת לעבודה הקשה, כשראתה אותה ככה, קטנה
וצנומה, נושקת ליובל, חצי שיער לבן חצי צבוע.
זה בסדר היא אמרה, אל תדאגי, כיסחו לי את ההכנסה, אני זקוקה
לעבודה, "אני סוס עבודה".

לפעמים הלבד הזה גורם לי לטירוף, טירוף כזה, שעושים דברים
מטריפים, אלה שגורמים לי לשאול את עצמי...

בעוד כולם עמדו ברחבה מתקהלים ומתאספים, ומחכים לאחרוני
המאחרים, חלקם מפטפטים בשקט מפאת כבוד המת או שמא יפריעו
מנוחתם

לימים באו בני משפחתה לבקר, לראות מה שלומה, איך היא מסתדרת,
ואיך היא מרגישה

"איזה כיף שיש המון חברים
המון חברים בכל מיני צבעים"

יהודה היה תימני, נמוך קומה, רזה, קטן שכזה אבל חזק , איש חזק
היה עם רוחב לב ענק, כולם ידעו שליהודה הייתה עין חדה ידי פלס
ושהוא אוהב לשתות תה קר. כן תה קר, מראשוני הבנאים והמוזאקים
בארץ, בנאי ורצף דגול

חג האביב הגיע
נפלא
זמן לאהבה.

הלוואי היתה לי ספינה
בעלת אלפי יריעות תרנים

זמן לפרוש כנפיים ולעוף
על כנפי האופטימיות.

אני נכנסת בסערה
מכינה לי קפה ומספרת נסערת
פשוט לא מאמינה ואומרת אני וה'מזל שלי'
"תתקשרי אליהם נו, תתקשרי תבררי

יללות שלי פעם היו מקבצות להקות
הפכו מייללות

מחר יהיה שרב חם חם ולחות
חבל על הזמן
לשהות במקום ממוזג

כל שנה כמו בכל שנה
אבוא לבית האבן הקטן
אתה לא תקבל את פני השער
כמו בבית שבטך ומשענתך

אני דווקא כן בוכה
על חלב שנשפך

וכששוכבת במיטתי,
המילים האוהבות עולות,
ומציפות את כל חדרי ליבי.

והלב מתמלא עד גדותיו,
ומשתפך,
אל תוך חלל גופי.

"עם כל הבעיות האלה שלך הוא קורא אותי
בנגיעות קטנות בלשאוף ובלנשום לשאוף לנשום...
אחר כך נאנח קלות ושואל

תי נושאת עיני אל השמים
לא גרעתי עין
בפליאה גאווה ובהתרגשות

מטוסים נוחתים ממריאים
כמעט ללא הפוגות
חוצים גבולות
גומאים מרחקים
שלך כבר מניע בעוצמה ת'מנועים
שלך מניע בעוצמה ת'מנועים
רמקולים מהדהדים

לפעמים אני רוצה לתפוס את הזמן
ולכבול אותו בשלשלאות פלדה
כשפתאום בין אחת לשתיים אחר חצות

מצב הרוח שלי על הפנים
אני מצפה להתבהרות חלקית
כתבתי לו באימייל

ערפילי הבוקר הזה
לילה של סתיו
הקרירות מלטפת את פני

מתגלגלות להן המילים בינינו
ואני אומרת לה בעצב
נוטה לעצבנות
שוב מתהפך הגלגל

בלילה
שאחרי הרעד
הברקים שהבריקו
והרעמים הרעימו
אחרי שירדו כל הגשמים
נתגלו השמיים

בחלומות שלי
אני רוקדת לצלילי נשימותיך
בחלומות שלי
אני בתוך כחול הים שבעיניך

מזליקה הקופאית הנחמדה דואגת לי
ומזמינה אותי לחודש ימים
להתגורר אצלה
ולא בצחוק מזליקה אומרת לי, ברצינות

המפגשים הקצרים האלה שבינינו
בזמן האחרון
מה נשמע איך היה ומה קורה?
כמה מילים שם וכמה מילים פה

כשנחה עליי הרוח
החוברת
מלה למלה
האחת לרעותה
והאחרת לאחותה

אני אוהבת את כולכם
ומאחלת לכם חג שמח
בריאות אושר ושמחה
עם מלוא הטנא אהבה.

אני מסירה את המשקפיים
מנפנפת אותו בעיניים
לא אחר כך לא מחר כך
במיידי.

אהבוני
כמו באותם זמנים שאהבתי
גם אני.

הזמן הזה אוזל
אין בו רחמים
לא מרחם עלי
לא חס על אחרים

קורה שאני רואה אותו
חולף על פני
ואני מעיפה מבט
קר, מנוכר

כנראה שזה הלב שהתרוקן
וממאן

וכשהשמש מתקרבת אל קצה האופק
והשמיים אדומים
זמן גאות
והגלים קרוב קרוב ומתנפצים
אני עוצמת את העיניים
ונעלמת

אתה מודד את צעדיך
בצעדים מדודים
צעד אחר צעד
עם הזמן

עכשיו
בדיוק כשנדמה לי שהשלווה
חודרת אל מעוני הדל
הדמעות שלך זולגות

יש לי פייה קטנטנה
מגיחה מתוך החשכה
מפזמת פזמון ישן
אני עוד אנצח את הזמן

יש דברים שהשתיקה יפה להם
את אומרת

חולמת,
על קפוצינו עם קצפת,
בקפיטריה שמחוץ לבמה.

ארזת מזוודה אחת
חשבתי
תיכף תחזרי,
אני הייתי ילדה
את רק השתחרר מהצבא
את רק השתחררת
מהצבא
מה זה בכלל כשניפרדים

בחלומות שלי מרדפים דומעים כאב לעייפה
אני בצילכם המשתלח בי בצדקתכם לכאורה
ואני נרדפת צדקתי

סופות חול מדבריות הקהו לי את החושים
הולכת לאורך החוף מנסה לפזר את הערפל
ולגלות תגליות שאבדו לי עם השנים

אהבתי את אהבתך,
ואהבתי בחזרה.

יש חיבוק רגוע ויש סוער יש קפוא ויש פושר
יש קר ויש את החם יש טיפש ויש את החכם

ומחירי הלחם...
מותירים על גחונים גוחנים גונחים.
ושקט הס שקט.
ישנים ישנים....

בסופו של יום
אחרי שספגו ומלאו הקרביים
אין סוף מראה העיניים
אחרי כל המישושים

ביום ראשון אם ירצה ה'אלוהים'
הלחם האחיד המסובסד

מה זה משנה
מי קדם למי? ומה קדם למה?
הביצה לתרנגולת או התרנגולת לביצה?

ידי נחבאות בתוך כיסי מעילי
כשאני הולכת בדרכי.

ותמיד תמיד דואגת
כמו היה זה אתמול
וזוכרת
איך אותך בזרועותי חובקת
ואוהבת לעולם.

בבוקר
החמאס הפציצו
במטר של קסאמים

בלילה
"צדק חברתי"

הלך לבלי שוב
איזה יום עצוב
איזה יום עצוב

גם רשת הביטחון שפרשתי אז תחתיכם ולכבודכם
לא בדיוק הוכיחה את יעילותה
למרות שלא ניתן יהיה שלא לומר

המחשבות שלי משוטטת
נלאות באריכות מייגעת
מתקשות להתנחם ביגונן.

בליל הסדר הבא עלינו לטובה
אני אסב אל הספה לבדי

אחרי חצות הכה בי הגשם
סער וגעש
השמיים רעמו נרעדה האדמה
מילים נשטפו הוערמו בקצב

דפנה שרה לצידי את dance me to the end of love
הייתי יכולה לשיר לרקוד ולבכות בד בבד
איתה ועם ליאונרד
שישבו איתי בסלון

תודות לכם שולחת
המון בריאות ושפע איחולים
שנה שלום ויצירה
שנה מתובלת באהבה

כשאני כותבת
אני מגלה טפח מן העבר

הדמיון המודרך שלי נדרך
על ידי
להיות ממוקד
להישמע

המחשבות שלי ממאנות הלילה להירדם
לא לפני שהן נוסקות אל על
משייטות
ומחפשות נתבים חדשים
פתאום
מיטלטלות
צונחות ומתרסקות
כמפץ הגדול.

אני מתנתקת
מהמתנתקים או לא מתנתקים

גוזרת על עצמי שתיקה
שינוחו המילים
עוטפת המוח בצמחי מרפא
ובמטפחת

אתה זוכר
עמדנו על המזח יחפים
כילדים
מצחקקים
השמש היתה נוטה לשקוע
פניך היו סמוקים
מחוייכים

גם לא מעבדאלה
כבר גם לא מאללה
יסלח לי האלוהים
ואפילו לא מחסן נאסראלה

תמיד היית
ולעולם תהיה
מלך האריות.

אני חושבת
אם תובעים מהחיים
המון נחת

אז בינתיים בואי ילדה
נמחה לך את הדמעה
נגרש את העצבות העצובה

בבדק בית שאני עורכת אצלי בבית
אני נחושה
ומחישה צעדים.

עכשיו נוחי על משכבייך
אמא
נביאה חכמה, נקמנית שכמותך

ענן אפור כהה ומאיים שכזה ליווה אותי בדרכי
בדיוק מעל לראשי
כמו מטריה שחורה
כמו פיטריה רעילה

לו יכולתי להחזיר את הגלגל לאחור
הייתי קורעת את הפתק ההוא הקטן
ששלחת לי על ידי אחיינך
ובו הצעת לי חברות

מעולם לא אהבתי את הסתיו
כמו עכשיו.

לפעמים
אני מתישבת על הספסל
אחר הצהרים
רוח קרירה נושקת לקמטים
לצידם של הלקוחות הקבועים

וככלות כל הקיצים
אתה בשוטים ואני משלחת בך עקרבים
עד הלכתי ממך
והותרתי מאחורי

שר האוצר הואיל בטובו
והיא מבויישת קדה לעברו

אתה פוסע לצידי
כפעם בפעם
רגע אחד, אתה אומר, רגע אחד
לרוץ כבר לא תוכל, אתה מתבדח איתי

רעש המולת ילדים אוהבים מודאגים
מפוחדים
מתעקשים מתגוששים לתמוך רגליים נכנעות

אז נמאס לי מזיבולי המוח
ואין לי כבר כוח

אני נשענת ומשענת
קנה רצוץ
בדחק דמים
הבל נדף חסר אונים.

אולי תושבי שדרות רוצים עגל מזהב
כי הם מיואשים לחלוטין

ברגעים קטנים של אהבה
ולטיפה קלה, היה שקט
אחר רעד הגוף בבהלה.

אני גונבת אהבה
לרגעים קצובים
במרווחי זמן קבועים

אמש ריחפתי על ענן לבן קטנטן
האושר סבב סביבי
נושם חי ואמיתי
הרעיף וזרע

הקווים נפתחים
הקווים נסגרים
ואם כבר אז כבר
למה לא אוגנדה? למה לא אוגנדה?

טיילתי לאורכו של חוף ים
כמו אז
גלי הים שהתנפצו
שטפו את החול החם

כשאת פורצת לבמה עם הלהקה
זקופה
כבל עם ועדה
נחושה לקטוף לך תשואות ותהילה

אם הייתי יכולה
לאחוז את האושר בשתי ידי
הייתי עוטפת אותו

זמן לומר שלום
ולהתראות
תודה רבה
והיה לי כיף ונעים מאוד

גו זקוף וראש מורם
יפה תואר בלבן
רגיש ומלא בהבנה
צועד רגוע בטוח

אני לא רוצה להיות יותר
"אקטואלית"
ולא להקדים טרם זמן.
ההווה ממילא
רץרץרץ שועט בועט

"אבינו שבשמים צור ישראל וגואלו
ברך את מדינת ישראל
ראשית צמיחת גאולתנו..."

תכבו את המצלמות.

אל תזרו מלח.
זה שורף מבחוץ ומבפנים.

אני בוחשת בקלחת
הרותחת
גושים ממאירים

בימי חמישי לא היה שום סיכוי שבעולם ולא היה מתקבל שום תירוץ
שבעולם שאני לא אפתח את המשרד.
בשעה ארבע בימי חמישי זה היה אחר הצהרים של חרב ודרב (בערבית)

מיהרתי וקניתי קלמנטינות תפוזים ומנדרינות
עוגות גוגיות לחמניות פחמימות

מר קלמנוביץ ישב בכורסא לבנה ונוחה כשהוא ניראה נינוח ביותר,
על ראשו חבש כובע שחור מהודר וחליפה מחוייטת כהלכה.

דני היה השוטר הכי יפה בנפה, היה לו שיער שטיני חלק שכזה גבוה
ונאה, מאוד נאה, עיניים כחולות שאפשר היה להיטבע בתוכם בקלות,
שתי גומות עמוקות

בעוד אני משוטטת באינטרנט מחפשת עוד ועוד חדשות כמו שאני
אוהבת, וואלה תפוז נענע ידיעות מעריב, עד לכל הפרטים הקטנים

בהתחלה היא עומדת ככה כמה צעדים ממך, בריחוק מה, מסתכלת אל
האופק, על אלוהים יודע מה, מתקרבת והופ

כל פעם שאני מתכוונת ללכת הרגליים שלי מסרבות ללכת, כמו יסודות
שיצקו עליהם בטון

אני ככה מביטה בו מהצד והוא כרגיל המשיך לשעשע אותה. חוש
ההומור שלו שפגשתי באחרונה מעלה תמיד חיוך בזווית הפה שלי, לא
חיוך מצחיק שכזה כמו שאתם חושבים, חיוך שאתם יכולים לשער
בעצמכם...

ברדיו אמרו כל היום "היום יום המשפחה, היום יום המשפחה" אני
בתוך תוכי מתנגדת לא משלימה, אז אמרתי לכולם "היום יום האם,
היום יום האם" "אם אין אני לי מי לי" חשבתי ושרתי מתעקשת, "אמא
יקרה לי יקרה".

הלילות הלבנים האלה שאתה מת לישון
והשינה מתרחקת ממך מרחק שנות אור
ואז אתה ניגש

אז ככה, חוות שקמים, מכירים? שרון שמח וטוב לו.
אז קדימה, מסתערים על איזו חלקת אדמה,
לא ראש עיר ולא ממשלה

קודם חשבתי שניסע במונית... לא עלה על דעתי לאחר...
אבל איתן אמר שחבל על הכסף וממילא הוא השיג לנו טרמפ... אז
הסכמתי

יום-יום פעמיים ביום, לפעמים אפילו יותר, אף פעם לא פחות.
במסלול הקבוע שלי, אני נעמדת בצומת
ברמזור.
הנה אדום, הנה צהוב, הנה ירוק
ו ס ג ו ל.

אז מה? אולי כדאי לי לחכות לנהירה הגדולה, למאמינים שיבואו
להפריח את השממה?
אולי אני רוצה לברוח בדיוק כשבאה הישועה?
לא, זה בטח בדיחה, אני חושבת לעצמי,
וקופצת לבקר באתר הבא

אמרו חכמינו זכרונם לברכה
כל המרבה הרי זה משובח
ומאידך גיסא

חג שמח

שלא לאהוב אתכן, איך אפשר?