|
בסך הכל מה שיש לי להציע לכם הוא עסקה. אתם תקבלו סיפור קצר
עליי ועל מישהי ואני אקבל בתמורה חיבוק. מין חיבוק וירטואלי
כזה, חיבוק רגשי, חיבוק של 'שתדע לך שאנחנו אוהבים אותך'.
חיבוק לא חזק, לא מחייב, לא בהכרח מיני, מין חיבוק כזה נעים
|
כשאני ויולה נהינו חברים חטפתי בלק אאוט. לא זמני ומינורי
שמאפיין פגישה ראשונה עם בן זוג חדש, רחוק מזה. אפילו לא דומה.
|
מחר כל רעשי הרקע ישובו להטריד את מנוחתו אבל עכשיו הוא מתרכז
בריח של השמפו שלה. יש גם רגעים כאלה.
|
אני מצמיד את הלחי הלא מספיק מגולחת שלי לפנים העדינות שלה.
היא מתעקשת לא להוריד את המסכה אבל אני מרגיש את הדם זורם
בורידים שלה ויודע ששנינו ילדים קטנים שמחכים לאמא שתחזור
ותחבק אותנו. בינתיים, אנחנו לא עושים שום דבר
|
שבועיים היא לא הרשתה לי לשטוף את הבית. היא אמרה לי שהדמעות
שלי נורא יפות וזה עושה אותה מאושרת. אהבתי אותה. אז, כשעוד
הייתי מסוגל לאהוב
|
בסך הכל זה לא היה איזה בכי משמעותי במיוחד,
אבל במקום זה היא הדליקה את האור וראיתי אותה מחייכת. "וואו!
איזה יופי!
בכית, ועכשיו הדמעות שלך על הרצפה, איזה יופי!".
|
והייתה לי גם מחברת. מין קלסר כזה, עם עטיפה ירוקה ודפים עם
משבצות של חשבון, שרשמתי בו כל מיני דברים. חלמתי שפעם אני
אפרסם את היומן הסודי שלי ואז כולם יבואו ויבקשו ממני סליחה
|
את יודעת, רוני, היא חזרה לטון העייף שלה, את צריכה לעשות מאמץ
בבית ספר, חשוב שתלמדי טוב, היא אמרה ואני ראיתי את העיניים
שלה מאבדות את זוהרן, הכחול הבהיר הפך לכמעט אפור, צבע מדכדך,
שלא הלם את הבטן הגדולה שהלכה איתה לכל מקום
|
אמא לא הרשתה לעצמה לוותר על האושר של צפייה בילדים של בן
הזקונים שלה. לפעמים אני חושב שהיא סבלה כמה חודשים מיותרים
בגלל הציפייה הזאת, ומיד מחפש לי איזו שמיכה להטמין תחתיה את
הראש ולבכות
|
אל הארכיון האישי (8 יצירות מאורכבות)
|
|
חתול?
לא, הרכבת הזו
מגיעה לבאר שבע.
לחתול את צריכה
להחליף בתחנה של
זכרון יעקב, או
בבני-יהושע. |
|
