|
באותו הזמן נשמע רעש חזק ומחריד בוקע מתוך המקלט. היא ידעה במה
מדובר. פניו של זה הביעו סיפוק וגדלות רוח וקולו רעם כשאגת
אריה המפגין בעלות על להקתו. בחלוף כמה רגעים שוב היו עיניו
נעוצות, דוממות, במרקע.
|
אורה הייתה אישה יפה אשר לא הרבו עמה השנים, עד אשר נלקחה מהם
באופן סרקסטי והייתה לאבן נצח למרגלות הר האלים. כן, בלי משים
התקבצו לרגליה העולים לרגל להניח פרחים טרם דמה יעורר את זעמם
של אלי בבל אשר מאיימים לכסות עולם בסדין הבתולה שהייתה ואינה
עוד
|
על רציף הרכבת צועד צעדים כבדים, גבר בגיל העמידה, פניו
מגולפות קמטים כהים, מכנסיו שחורים, שיערו דליל אך ארוך, מתבדר
ברוח החודרת בין שלבי קיר הנבנה בכדי לחסום את שאון הרכבות
החוצות בלי עצור.
|
אפשר, שהמפעל
הציוני
הפך ליצרן
דמים
|
אדם מביט אל תוך עיניו במראה
ורואה אגם כחל
אפקים אחרים, רואה עצבות גדולה
וצחוק ילדים.
|
בגן הציבורי הנדנדות חורקות
שירת הברגים והצירים.
נער ונערה מחליפים נשיקות גנובות
והירח עד.
|
איש אשר שורר שירים
והשירים בגדו בו.
מעגלי שתיקה גדולה
של עלבון, של כפירה בקודש.
לא יוכל להציג את פניו בלב הדביר.
|
יש שם ילד משליך
בומרנג
בתקווה שיחזור אליו
ביום מן הימים.
|
קול ציפור הסתיו מפקה בחלוננו,
קוראת בקול : "עורו, קומו שמי הצער!"
|
בנשימה אחרונה
לא זוכר עוד האם אמת את או בדיה.
הזמן עצר מלכת ונדמה כי נשכח זה מכבר,
המחוגים נדמו וזכר צחוקך התפזר בניכר.
|
בפרפרים נפשי יוצאת אל הכרמים
|
המוזג אז מזג עת השיכר אז ניגר
והצוות חגג שם עד בוקר עלה
עד הוגלה המושל העצוב מארצו
עד כליון המוסר הנידון לכליה.
|
הם מאכלסים תאי וידוי ריקים.
כחתולי הסמטאות
כעכברושי ביבים.
|
ואתה חונן לאדם דעת
מדוע מוסר לא תכין באדם?
|
חתולים מזמרים זמרתם למחר
ואין אני תמהה -
בין פחי האשפה בחצרות הבתים
הדלת סובבת צירה.
אישה משליחה שקית שחורה
|
מדינה יקרה לך נרין שיר הלל
על בכיית התותח למרגלות ישמעאל
את תשלומיך אנו משלמים פרוטה לפרוטה
אך תמיד נזכור כי אין לך שניה
|
של זו אשר
נשנתה
עוד מימי קדם
בעבור הצליל
|
המילים ,כנמלים שדופות הצפות על פני המים,
מתקבצות אל תוך שורות כחיילים בחזית טקס,
מסתדרות אל הימין ומדגלות את נשקן.
|
הוא מתחיל לחרחר
אחר כך להסתובב סביב צירו בחדר.
|
השירה חזקה מן הרגע
המפציר בה לחדול.
|
לא יוכל לו הזמן
אך הזמן לא ירצה בו
ויאמרו השרים במשתה ליל כלולות
"חי הדף, חי נפשנו עד עולם תכתבינו."
ותבכה הנסיכה, הכלה, לבלי כלות..
|
שיר הלל לגבירה
היפה המוהלת
במימי אהבה
אות בדיו הכחול.
מכתבים היא כתבה
בנוצה החיוורת
לאהובה הגולה,
לארצה שעזבה.
|
כל פנס צהוב הנדלק לעת ערב
מנציח עדות פועלו של אדם
אשר מלאכת יומו נטולת שאיפות
|
באור ובערב היד מזמרת
פת העט, חי הדף העולה לגרדום.
על השולחן המגן זאת היד המנסרת
קבץ מילים החורגות מגבולן,
המבשרות קיצו של יום.
|
היובש החודר
לגרונות הניכרים
בוצע אפר כלחם
|
מגשש בין כתליך עולם של מעלה,
מפלל עת שנתי כה שונה לעת ערב.
|
את מנתרת
אל תוך
מחשבתי
כנמרה שכולה,
צמאה לנקום את
דם גוריה.
|
אמש ראיתיך
חונה על סף
כפלוגה בשוך הקרבות.
|
חג קולך, צלצול פעמוני כנסיה...
אין מנוס ממנו, אין שפל ממנו
להכניס בי אשמה
שקולי אביון לכסאו
|
עם שנאה מתוקה שכזו
אני צועד אל עבר
החופש שלי.
אני מהלך בתוך
גבי זיכרון
והם מלאים.
|
שירת עינייך כברק החולף,
המקיץ כבלש מתייסר וחשדן.
חלומי, כל ריס בעינייך עוטף
בחום השמור לנסיכות ומלכים.
|
עוד אדור להביט בעינייך
המלחשות בי כשפים וכשפות
עד ארד למרשות נעלייך
זוחל על גחון כנחש החולות
|
מינו מצא את מינה וזאת מצאה אותו עושה
בה מה שעושה לו המין.
ברכת אלוהים ירדה עד ברכי הנשיקה
והקודש הפך לחול.
|
אני אוהב לשמוע אנשים מדברים בגא'ז, כל הקפיצות האלה עם
השפיצים הדוקרים ברכות ומקפיצים את הלב. אני הולך בדיזנגוף, די
חם שם. אנשים מקפצים מעל האספלט הרותח ממש כמו בשבירת הסולם
המינורי בtake five.
|
שימו לב לחגיגת הטבע והצבעים
|
"שקיעה ורודה על סף הרחוב
ורחוב כמנהרה של תכלת
מי שיגיע עד הסוף
ירצה לבכות מרוב תוכלת " - נתן אלתרמן
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
מה זה הקטע הזה
שלכל אחד יש חבר
שנהרג בלבנון או
בשטחים? כל אחד
מתבכיין על זה
וכותב שירי
קינה, יאללה
יאללה יאללה, גם
לי מת חבר -
יותר מזה הוא
נרצח - ואני לא
עושה מזה כזה
עניין.
עמוס מהמוסד
חושב שרבין היה
חבר שלו או הכיר
אותו או שהנושא
הזה מצחיק
מישהו, חושב...
שיחשוב, לפחות
זה. |
|
