[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה









לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
מדע בדיוני
"יוני? תענה כבר."
אני שותק. יודע שהיא רוצה שאגיד משהו, אבל לא אומר כלום. שתחכה
קצת. היא יכולה לחכות. לעזאזל, יש לה את כל הזמן שבעולם לחכות,
ולי, לי יש רק זמן מועט כאן. אז שתחכה.
"יוני! אם אתה לא עונה לי עכשיו אז אני נכנסת אליך לחדר."

אינטרוספקטיבי
כשהוא ראה את העין השלישית משתקפת במראה הוא רק נאנח אנחה
גדולה, והמשיך את יומו כרגיל. איך הוא עשה את זה, אתם שואלים?
איך הוא התגבר על העובדה שצמח לו בין לילה איבר חדש? ובכן,
קוראים יקרים, התשובה די פשוטה. מוטי כהן פשוט היה רגיל לזה.

לזאב היה די משעמם בחיים, כי - מה לעשות - הערבות הרחוקות של
אפריקה, כמה שיש להן שם מגניב, די משעממות. אז הזאב עשה יום
אחד חושבים עם המשפחה שלו, והחליט שכדאי לו לעלות לארץ ישראל.

ככה עברו השנים, שבכל שנה עליתי עוד איזה עשרים קילו במשקל.
הפכתי, מן הסתם, לילדה שמנה ומדוכאת. שום דבר לא הזיז לי,
קמתי, הלכתי לבית ספר וכשחזרתי התמקמתי בכסא המיוחד שההורים
שלי התקינו לייד המקרר.

מעשיה גלותית
אחרי הכל, אנחנו די פרימיטיביים בדעות שלנו. לא ממש נאורים.
ברור לנו שהאנשים הלבנים שנמצאים בסביבה שלנו חושבים שאנחנו
מפגרים. 'חבורת אינדיאנים סתומים'. ידוע לנו שהתרבות שלנו שונה
לגמרי משלהם, ושהתרבות שלהם שולטת בכל העולם.

פרווה. פרווה זה מצויין. זה מחמם, וממש קל לקפץ עליה. אבל הכי
כיף בפרווה זה מה שקורה בלילה, כשאפשר לרדת ממנה ולחפש את בני
האדם האלה. כשהם ישנים הכי קל למצוץ להם את הדם.

הגעתי למסקנה שזה כיף לגנוב. משהו באנדרדלין שמציף את הגוף שלך
כשאתה 'מרים' משהו מהמכולת, או מהקיוסק של הפרסי הזקן בבית
ספר, עושה את חווית הגניבה למשהו כיפי, משהו אדיר. בהתחלה עוד
הייתי נגד לגנוב

היתה לו דרישה מוזרה כזאת. כל פעם לפני שהיינו שוכבים ביחד,
הוא היה לוקח פעמון כזה קטן ומצלצל בו. לא היתה פעם אחת ששכבנו
בלי הפעמון הזה קודם, ושכבנו המון.
בהתחלה לא היתה לי בעיה עם זה. אם פעמונים מדליקים אותו -
שיהיה.

בחדשות הם אומרים כל הזמן שברגע שהערפדים תופסים אותך והופכים
אותך לאחד משלהם אז האתה האמיתי כבר מת, וכל מה שנשאר זה הגוף
שלך. הם אומרים שהנפש שלך נעלמת ברגע שאתה הופך לאל-מת, והדבר
היחידי שיש בתוכך זה שד רשע שמעוניין רק להרוג ולגזול את הדם.

אהבה
הוא לא היה כל כך פופולארי עם הבנות, ולכן הוא די התפלא שהילדה
הכי יפה בעולם הזמינה אותו לצאת איתה בסילבסטר. כמובן שהוא
הסכים, אי היה אפשר לסרב לה, לילדה הכי יפה בעולם. רק להסתכל
על העיניים הכחולות שלה ולמות, ממש ככה.

ייסורים
תמיד אמרו לי שהבטחות צריך לקיים, ככה שהתשובה הראשונה שעניתי
למלאך ששאל אותי אם אני מעוניין ללכת לגיהנום או גן-עדן הייתה
שאני לא רוצה אף אחד מהמקומות האלה, ואני רוצה רק ללב שלה.
המלאך הסתכל עליי כמו משוגע, אז הסברתי.

בדיוק כשהשעון במטבח הראה שהשעה שלוש בצהריים הפעמון בדלת
צילצל. 'שיט!' סננתי לעצמי בעוד שאני ניסיתי ללעוס את החתיכת
שניצל שכבר היתה בפה שלי. כשסיימתי ללעוס ולבלוע את השניצל
נגבתי במהירות את המסביב של הפה, והלכתי לדלת.

רוני חשבה פעמיים לפני שהיא קמה ואמרה "אני" כששאלו אם יש רופא
באולם.
היא באה כולה לראות קומדיה טפשית כשבאמצע ההקרנה אחד מהצופים
חטף התקף לב ואיבד את ההכרה, ואז הפסיקו את הסרט וכולם קמו
לראות מה קרה.

ההיא וההוא יצאו ביחד לסרט. ההיא רצתה לשבת שורה ראשונה, ההוא
שורה אחרונה, אז הם ישבו באמצע.
בהפסקה ההיא וההוא רצו פופקורן. ההיא רצתה קטן בשביל הדיאטה,
ההוא גדול כי הוא היה רעב, אז הם קנו בינוני.

"בוווווווקר טוב ילדים חמודים שלי! מה שלומכם היום?" פתחתי את
הריכוז של הבוקר כמו בכל יום. כמו תמיד, השמש זרחה בשמיים
כחולים בלי שום סימן לעננים. מזג האוויר היה נפלא, לא חם מדי
ולא קר מדי, בדיוק כמו שמזג-אוויר צריך להיות בארץ הקטנה
והנחמדה שלנו.

אמא שלו השתגעה מזה בהתחלה. איך הבן שלה, שהיה תלמיד מצטיין,
והיו לו כל כך הרבה חברים טובים כאלה, הפך תוך כמה ימים לכזה
זרוק? היא ניסתה לשלוח אותו לפסיכלוג, אבל הוא לא הסכים.

אתמול בערב השטן דפק על הדלת שלי בבית וביקש להכנס. בהתחלה לא
רציתי להכניס אותו כי תמיד אמרו לי לא להכניס אנשים זרים
הביתה, אבל אז חשבתי לעצמי שעדיף יהיה אם אני אכניס את האורח
הזה, כי מי יודע מה הוא יעשה לי אם אני לא אכניס אותו.

ייסורים
אני אולי נשמע כמו ילד קטן שמפחד מהחושך, אבל יש לי את הסיבות
שלי לכך. אני לא סתם פחדן, ממש לא. הבעיה שלי היא שבחושך...
בחושך הם מגיעים. וכשהם מגיעים מגיע גם המאבק לחיים או למוות.

ואני, אני הקרבן של כל העסק. עברתי את הטסט ממש בנס, כי אם היה
לי טסטר טיפה יותר קשוח הוא לא היה מעביר אותי. מה הפלא?
הצלחתי לדרוס רק 11 חתולים טועים, בעוד שכל תלמיד נהיגה יודע
שהמינימום שצריך בשביל לעבור טסט זה 15.

היה איזה איש עם חליפה מכובדת שהלך ברחוב, וכולם חשבו שהוא איש
חשוב, וכולם חשבו שהוא איש עשיר - אז כולם הסתכלו עליו.
אבל באמת, באמת האיש הזה לא היה חשוב בכלל, וגם לא היה עשיר,
הוא סתם היה איש רגיל שיום אחד מצא חליפה מכובדת באשפה והתחיל
ללכת איתה

בתקופה הזאת ידעתי בוודאות רק שני דברים. האחד היה שטל מתה,
והשני היה שטל נולדה.
חזרתי מהלוייה ברגל, משקפי השמש השחורות הסתירו את העיניים
האדומות והרטובות שלי מההולכים ושבים ברחוב, אך הבגדים השחורים
הסגירו לאותם עוברים ושבים את הרגשתי הכללית.

הלכתי לאכול וכשחזרתי ראיתי שההורים שלי הפכו לשני יצורים
ירוקים בעלי שיניים מחודדות וחיוך רשע.
"אמא? אבא?" שאלתי אותם, אבל במקום לענות לי הם פשוט התנפלו
עליי וניסו להרוג אותי.

היא הוזה את זה.
כן, זהו.
זאת חייבת להיות הזייה... כי אם זאת לא הזיה. לעזאזל, אם זאת
לא הזיה אז היא הולכת למות ברגע שהבן-זונה יחליט שבא לו ללחוץ
על ההדק.

כמובן שבבוקר אחרי זה, כשקמתי וגיליתי שחסרים לי כל מיני דברים
בבית הגעתי למסקנה שמקור הרעש באמת היה פורצים, אבל זה היה
מאוחר מדי בשביל לעשות משהו בקשר לזה. התקשרתי למשטרה, כמובן,
אבל הם לא עשו כלום, אפילו חוקר הם לא שלחו

הוא הבחין בה יום אחד, בהפסקה הגדולה, ומאז היא לא יצאה לו
מהראש. כל הזמן שהיא היתה לידו הוא היה עוצר ומסתכל עליה בסתר.
הוא אסף עליה מידע בחשאי, כאילו הכל היה משימה בלשית סודית -
לגלות עליה כמה שיותר פרטים בלי שהיא בכלל תדע.

אהבה נכזבת
יש אנשים שפשוט לא יודעים מה לעשות עם החיים שלהם, ואפילו אם
ההזדמנות הכי מדהימה תקפוץ להם ישר מול העיניים הם לא ידעו
לנצל אותה. איש כזה, לדוגמא, הוא החבר הכי טוב שלי - אורי.

הוא הסתכל ימינה ושמאלה, ולא ידע מה לעשות אז הוא הוציא סגרייה
מהכיס שלו והדליק אותה. הוא שאף את העשן, משחק איתו בפה שלו
ואז נשף אותו החוצה, מריח את הריח של הניקוטין.

"זה לא יעזור לך בכלום!" אמרה ביתו, בחורה בת שלושים, נשואה
ואם לשניים: "הרי גם ככה יכול להיות שעד שנביא לך את המחשב הזה
כבר תתפגר! וחוץ מזה, מחשבים משבשים את המכונות של בית-החולים,
ואתה יודע שאם משהו קורה למכונת הנשמה אתה גמור!"

זה היה הקטע החדש של הערסים בבית ספר שלו, להוריד את המכנסיים
של האנשים. תמיד הם הלכו בהפסקה הגדולה בחבורה, חיפשו קרבן
וכשמצאו אותו הם באו מאחוריו והפשילו לו את המכנסיים במהירות.
רק שלשום הורידו לחבר הכי טוב שלו את המכנסיים.

משל
התסכול כבר מציף לי את כל הגוף, את כל הנשמה, אני כולי מלא
בהרגשה שאני חייב כבר לזיין מישהי, אבל מה לעשות, זה אף פעם לא
מצליח לי. הפעם האחרונה שניסיתי להשיג זיון הייתה לפני כמה
ימים, ראיתי מישהי שנראתה טוב באיזה קניון, וישר נדלקתי עליה.

קראקאבום שלאבום.
רק לפני שנייה הם ראו את הבזק האור בשמיים, דבר שאומר שהגשמים
החזקים עומדים להגיע אליהם כל רגע עכשיו, והם במרחק של כמה
קילומטרים מביתם. מיותר לציין שלאף אחד מהם לא היתה מטריה. עוד
ברק, יותר בוהק, ואחרי חצי שנייה הרעם. חזק ומתגלגל.

אם אני אצטרך לבחור שלוש מילים שממש הרסו לי את החיים אני אגיד
מייד וללא תהיות שהמילים האלה הן: "היי, מה קורה?".
כן, אני יודע שזה נשמע ממש מוזר, אם לא להגיד מפגר, אבל זה
נכון ואם תהיה לכם טיפה סבלנות לסיים לקרוא את הסיפור תבינו גם
למה.

ייסורים
אתם רואים את האיש הזה שם? כן, כן, זה עם החליפה והמזוודה, זה
האיש. אז האיש הזה, האיש הזה שונא אותי. בלי סיבה, או לפחות
בלי סיבה שאני יודע, הוא פשוט שונא אותי ככה. רואים את זה
עליו, איך שהוא מסתכל עליי ואיך שהוא מתנהג אליי כל פעם שאני
שואל אותו מה השעה

קבענו שביום שלישי ניסע יחד לתל-אביב, כדי שהיא תקנה איזה
חולצה שהיא ראתה באיזה חנות ואני אוכל ללכת לחנות שאני אוהב
בשינקין. סכמנו על שעה להפגש בתחנת אוטובוס שליד הבית שלה, שעה
שאני דייקתי בה והיא איחרה בערך ברבע שעה.

הסיפור הוא על איך שזלמן הלך יום אחד ברחוב, ופתאום ראה מטבע
של חמישה שקלים על הרצפה. מצד אחד הוא מאוד רצה להרים את
המטבע, כי סך הכל כמה פעמים כבר יוצא לבן-אדם למצוא כסף סתם
מונח על הרצפה, אבל מצד שני...

פואנטה
אחרי שחזרתי מהסרט הלכתי למטבח ונגבתי לי חומוס.
אבל זה לא היה ניגוב רגיל, בדרך כלל שאני מנגב חומוס זה ניגוב
כזה של סבבה, של 'הכל אחלה', והפעם זה היה ניגוב של תסכול.


לרשימת יצירות התסריט החדשות
אלו: "לאאאאא, אני כותב את השם שלי אלו. אלף-למד-וו, אף אחד לא
כותב את השם שלי ה עם אפוסטרוף. {אלו לוקח הפסקה קטנה}, טוב
נו, אולי אלה שכתבו את הספר עליי."

(הגבה של יעל מורמת, היא לא מבינה למה הוא מתכוון.)


יעל: "מ...מה? הספר עליך?"

נעורים
מייקל
אהה, כן, כן. בטח

יוני
גם אני מסכים.

המצלמה עוברת לצלם את ענת. יש עוד קצת שתיקה. אנחנו מצפים שהיא
תגיד כן,[ כמו החברים שלה, אבל אז..

ענת
לא.

בר
הכי הרבה עושים עוד אחד, זה סך הכל הראשון שלי. ומה איתך?

עמית
איתי? לא בזמן הקרוב! המורה שלי לא מראה סימנים שהוא עומד לתת
לי טסט בחודש הקרוב.

בר
בעסה. טוב נו, בסוף זה יבוא.

עמית
בסוף.

בר
ומה עם אלכס?

פאנל 2:
קלוז אפ על הפנים של דון. בחור בן עשרים בערך, עם זקנקן. נראה
בסיידר.

רבוע טקסט:
כן, באמת, אני לא עובד עליכם.

רבוע טקסט:
היום אני הולך לעשות את זה...

דני ויניב:
"שני וחבקוק לנצח, שתי נשיקות במצחחח...!"

חבקוק: (בלחישה)
"סתמו יא מפגרים!"

(שני עולה לאוטובוס)

דני:
"בסדר, בסדר, יאללה, אל תהיה כזה צ'יקן, לך להתחיל איתה!"

חבקוק:
"אני לא רוצה להתחיל איתה, יאללה, שקט."

דני:
"שקט אתה!"


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
לאהוב מישהו זה לא תמיד דבר פשוט.
הנה, קחו אותי כדוגמא, לפני ארבע שנים התאהבתי באיזה מישהו
שפגשתי בקאנטרי. זאת הייתה אהבה ממבט ראשון, נפגשנו בבריכת
שוחים בנתיבים המהירים, הוא בדיוק שחה ממולי ושנינו עלינו לקחת
אוויר באותו זמן,

השנה לא שמנו דגל בחלון, כמו כל שנה. אמא אומרת שזה בגלל שלא
היה זמן והיה קצת בלגאן בבית בימים האחרונים. אני חושב שזה קצת
יותר עמוק מזה, שפשוט אף אחד לא רוצה כאן להגיד "למה לנו לשים
דגל של מדינה שבחרה מנהיג צבאי מטורף להנהיג אותה?


לרשימת יצירות המסה החדשות
תנו לי לספר לכם סיפור.
זה סיפור על יריבות, סיפור על מאבק, אבל יותר מהכל, זהו סיפור
על בית-ספר. הסיפור, אגב, דמיוני. כל קשר בין המתרחש כאן לבין
אירועים אשר היו במציאות, מקרי בהחלט.




חזרה לעמוד היוצר הראשי
בימים טרופים
אלה אני לא
מבינה למה
מתעקשים לקרוא
לקיוסקים-"פיצוציות"


תרומה לבמה





http://Stage.Co.IL/Authors/ErezRonen
יוצר מס' 253. בבמה מאז 6/8/99 20:20

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לארז רונן
© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה