|
שנים עברו והג'יפ עם דורו
נשכחו מן הלב זה מכבר
רק שילוב הסרנים, כל אחד בתורו
שרדו מעבר מפואר
|
אבוד אלך
בנתיבים
בדרך אל
לבך.
|
כל יצור כאן בעולם
נברא, כדי להיות מושלם
נמר קיבל פסים חומים
פרפר קיבל צבעים יפים
|
מצידו השני של מסך
הזכוכית
ידידה וירטואלית
שולחת
זר שושנים אדומות כדמים
וחלון אל ליבה
היא פותחת.
|
גלי שתיקתך מישברים
על הים
חובטים מכסים בקצף
לבן
וטביעות של רגלייך
על החול
נמוגות
מול עיני שאותך מחפשות.
|
בטוהר לבך
שעלה מאפילת שיברך
|
הקדישו משדר לסוחר שבשוק
לקצב, למוכר הדגים
נכון שהוא לא דוגמן בדיוק
ורחוק מאור זרקורים
|
לא העבר משמאל
שחולף ועובר
ולא העבר
מימין
רק העבר השחור
שרודף
עתיד חדש
שמלבין.
|
הכל אפשרי פה, בזכות הקדושה
איכות חיים של מתים
מחפשים מקום, שכיבשה בו דרכה
ובונים ישיבות ובתים
|
אימא, זה חום
שמקרין
אהבה
אימא, זה כותל דמעות
|
שבוי בקסמייך
הלכתי
אהבתך שבתה
את חיי
סורגי חיבוקך
סגרוני
נשמתך אזיקים
על רגלי.
|
שורות שורות, חפויות
אותיות נאלמות
|
הסתכלי בעיני
ולבטח תראי
את שמך, שצרוב
וחרוט על לבי
את נפשי שדקרת ופצעת
כך פתאום
כשברכת אותי
היי שלום.
|
יודע נגעתי בפצע
פעור, מדמם וכואב
לא הרוע היה שנגע בך
אם היה בי
כבר הייתי עוזב
|
שנות הילדות, בהרף חולפות
נערות ובגרות אחריהן באות
כל שנה מוסיפה פיסה לתמונה
מכלול הפיסות שחברו, הן, אתה
|
אם תמצא פתאום מוטציה
בשילוב, אריה עכבר
אל תרפה, כי זו סנסציה
יתכן שזהו שר
|
ארץ גולן פראית וקסומה
מטעים ושדות ירוקים
עדר צבאים צופה מגבעה
ושלט, מזהיר ממוקשים
|
בדמם של פצועים, אני מדשדש
נחנק מעשן שעולה מן האש
אני מלווה, עוד חלל לקברו
מתייסר ושואל, מה שווה את מותו.
|
תראו מה קרה מאותה הבטחה
חלוקה לשבטים ושלטון מלוכה
כיבוש ונישול ואלפי הרוגים
ועמים מובסים הופכים לחוטבים
|
שיאי הפסגות זוג שדייך
חצופים מול שבעת
רקיעים
סבך ערוותך
חימוקייך
ערוץ מתפתל לפלגים.
|
מה לקין ודם אחיו הזועק
מול שפתייך
כאודם שלהבת
וקמילה, של אובדן, עם פריחת השקד
שניבט בך
מעין צוחקת
|
בליל שבת תכנן בילוי
הקפיץ משקה, יצא שתוי
ראשו מלא וקצת כבד
וגם ההגה קלות מתנדנד
|
בלב מדבר וישימון
של רגשות
צרוב מלהט החמה
של השנאות
אני נושא עיני
אל חיזיון
תעתועי מדבר שומם
ועיוורון.
|
הוא ממולא בגז דחוס
עם גז קליל, עולה ייחוס
נפוח, מתבונן סביבו
פתאום שכח את עברו
|
במעלות צוואר, אוחז בי חנק
לופת תוכי
|
אחריהן
יקרא קולך, ענני
במדבר
הבדידות
|
הבט מסביב ילד חמד
הביטי סביבך ילדתי
מלאכים ששמרו
על כל ילד
עזבו לרקיע שביעי.
|
עת זעף ים חיי
ואיים לשבר
ספינתי
בנתיב החיים
וסער ייבב
בקול מצמרר
מכה
משנה נתיבים.
|
ותצא בת כנף וקולה שיר
ללקט נוצה לביתה
ולשובע גרגיר
|
בתעתועי גורל
נפש לנפש חברו
להיות
|
ארצה לומר לך
דברים שבלב
מילים ששנים
לך שמרתי
מטען ששמור בתוכי
עד כאב
שלך, מעולם
לא אמרתי.
|
אני מבקש דקת דומיה
לא לזכר מתים
שקט מוחלט, גם לא לחישה
חסד לכל החיים
|
לא דרך המלך
נמתחת עד אופק
ולא דרך חולות
גם לא דרך עפר
מאובקת
רק שביל
משברי לבבות.
|
מול הים הגדול
של חיים
על חוף שטוף
ברוחות
משליך חכתו
כבר שנים
דייג ששבע
אכזבות.
|
איכר ועצים גדלים שלובים
חיים ובדים, בעבותות נשזרים
האיכר ישקה, יעדור מסביב
העץ, בצל ולבלוב יגיב
|
אצלו המים הם סמן
לאזרחות טובה
גבינות ויין על שולחן
אויב של המדינה
|
יצור אנוש, אישה או איש
נולד עם קצת מזל
אחד נולד להיות הכביש
אחד יהיה גלגל
|
שנים ידעתי שפרח
יסמין
איננו דוקר
יסמין שפרצה לי
לחדר
דקרה
ולבי התפורר.
|
במקור מעוקל ובלוע פעור
בצרחות משאול תחתיות
עטים על ארצי נבחרי הציבור
לקרוע גופה למשרות
|
עומד לו אדם, מבוגר מאוכזב
מאמץ עיניו ומוחו
הוא זכר שתמיד, מצד מערב
היה ים וחוף לצדו
|
נסיעות עם האם, טיפולים, הקרנות
בחדרי המיון עולות מחשבות
פתאום בחטף, ללא הקדמה
משנה את חייו, חוזר בתשובה
|
ברוך בואך חורף רחום
חיכינו כמעט שנה
הייה אלינו נדיב וגשום
תמטיר גשמי ברכה.
|
בבתי הקברות, מצבות בתנועה
עצמות יבשות בהיכון
בשני משפטים ופסוק בגמרא
ואנחנו, כבר מאה מליון
|
אני מתעייף
על החול מתיישב
ושר לרעי משנים
והים שהיה
קוצף וזועף
נרגע
ומקשיב למילים.
|
אדם, נושא עיניו אל השחור
לחפש כוכבו, שמפיץ את האור
מעליו נוצצים, מיליארדי כוכבים
ונפשו תוהה, למי הוא מתאים.
|
ביום עצמאות בשעת צהריים
השמש לרגע כבתה
הרמתי ראשי לעבר שמיים
ראיתי מלאך שבכה
|
כל דור בזמנו ואתו התקווה
להגיע למקום מבטחים
ונופלים המתים לפני המסילה
לשמש אדנים, לפסים
|
מצפן הרגש דק כמו מחט
מוצא פינה, שם מסתתר
שנים הוא נח, שוכב בנחת
עד שמחליט הוא, לעורר.
|
חיים בקרבנו, הורים ואחים
שבני משפחתם, מוגדרים, נעדרים
הם לא חללים, עם שם על קברם
הם לא אלמונים, בלי שם במותם
|
זעקה אילמת נישאת באוויר
אנשים פשוטים מהכפר והעיר
שעמלו ובנו בחמסין ובקור
קפאו עם הזמן, נשארו מאחור
|
יום אחד, עכבר אלקטרוני
התעייף לרוץ
על שולחן
אמר לעצמו
קופידון שכמוני
יכול להיות
לשדכן.
|
על הבמה קוסם מושלם
עטוף נוצות טווס
קולו מרעיד את האולם
ועם ערבי מובס
|
הקיץ מת בדיוק בחצות
הוא החזיר נשמתו
ללא קול
מחוגי השעון היו לצדו
וחזרו בשעה
לאתמול.
|
הגשם פסק, השתתק גם הרעם
הרוח חדל לילל
גם ברק שהצליף בשמיים בזעם
עצר והפסיק לחשמל
|
"הכלבים נובחים,השיירה עוברת"
פתגם ידוע מארץ אחרת
הכלבים הם, את ואתה
הרוב הדומם, הזועק לעזרה.
|
לא נמצא בעולם, אדם שגנב
שבנו ישיבה לכבודו
שיושב בכלאו בכלוב של זהב
ושרים, זוחלים לעברו
|
הרי יש עניין לכותב הנמרץ
להיות בעיני קוראיו
נערץ
להגיע סוף סוף
לאותה המשבצת
שכתוב בצידה, המלצת מערכת.
|
אבא, אימא, יש לי וולוו
שר מודיע להוריו
תאמינו, יש הכל בו
והצבע, קרם זהב.
מאחורה, מה זה נוח
הכסא רך ורחב
כאן בפנים אפשר לשכוח
מאזרח מת מרעב
|
זיכרונות מתוקים
מליל אמש
על גוף מתפתל, מחויך
בלהט תשוקה מתגברת
בצבעי ארגמן
הוא נכרך
|
בארץ הזו, בגיל חמישים
אתה מצטרף למדור הקשישים
סיכוי קלוש למצוא עבודה
ואם תמצא, תעבוד בשמירה
|
קבוצת רקפות ורודות לחיים
מרכינות צווארים ענוגים
לוחשות זו לזו במתק שפתיים
סודות ממסתור הסלעים
|
קול קריאתי, מול אבן חומה
סילחי לי
קולי מהדהד
בינות סימטאות
אובדני ושברי
מתגלגל קולו של ההד
ואובד.
|
תולש מכנס, אברו זקור
חודר לגוף המום, סגור
ללא רחם, קורע גוף
אדם חיה, אחוז טירוף.
|
עפר זלעפות נוקש על קבר
כקול מטר על זגוגית
|
יד גסה, ממזמזת שד
כאב מפלח, מצד לצד
וגוף בתולי, שלא פשע
בידי האב, הופך אישה
|
וממשיך המטיף, להמציא אסונות
על עוני, רעב ואלף מיתות
וכף הקלע ונשמה תועה
ומבול חדש ורעידת אדמה
|
על שפתיי רפרפו שפתייך
וידעתי תשוקות
|
יוצר משולהב, מתחיל עם זיון
אז נשמע אנחות בשורות
בפרידה,הוא פשוט, ישנה הכוון
ויחרוז, מילים לדמעות.
|
לרגע נדמה שהשמש כבתה
מכסה מסתירה, עיניים דומעות
עלובי החיים, ליד פח אשפה
מלקטים מסביבו ירקות ופרות.
|
פורר לי חומות, קעקע
מסגרת חונקת
נסר
רוצה להיות נאהבת
מלא בי
את כל החסר
|
חייו של אדם דומים לפרפר
מרחף בעולם הפכפך ומוזר
לאחד כוכבים שאור מציעים
לאחר, הנצנוץ, הוא מלכודת פתאים
|
כי מהלך ימים רבים
טובע
ומגשש דרכי
ולא מוצא נתיב
וצל כבד, נוגע לא נוגע
וקול דממה דקה, ואין סימן סביב.
|
כן זו את, שבאתי אליה
חף ונקי, עד כאב
לא באתי אלייך לרגע
כמו זה, שגומר ועוזב
|
כל תרנגול אדום
כרבולת
נכנס להרהורים
היכן יהיה ביום הדין
של יום הכיפורים.
|
כציפורי שיר היינו
הדואות אל מותן
|
לו ידעת עד היכן, חדרו בי מילים מתוכך
ושיר שכתבת
להרעיד בי, לפרוט על נימים
|
לא ידעתי אל ושולחיו
אך קולך שהיה בי
|
איני יודע לכתוב בסלואו.
כך, כריקוד רגוע
להתמוסס ברוך להתמכר לאות.
תזזית אני כותב
|
כשדה פורח של אביב, כולך
כי אתך
|
את הרי יודעת שהרוגע
כסות כזבים היא
עיר מקלט, למתייסר
את אשר אני רוצה לומר לך
|
ילדה של טבע שהרוח
הוא גם כסותה
לגוף אלים
על החולות
ואור הסהר שהאיר
עם רדת ליל
שמיכת פלאים הוא לה
של מאורות.
|
העתיד מעורפל ואין פתרונים
פותחים בקפה, לעזרה נחלצים
בכל כוס קפה, ימצאו פתרון
העתיד שלך, בכוון הנכון.
|
דמעה חמה שזולגת גולשת
היא ניקוד ופיסוק
בלי מילים
|
ואני סתם שואל
אם האל בשמיים
נתן לאדם
עולם למשחק
מדוע רובים
לאדם בידיים
ולמה אני
מרגיש פה מחנק.
|
אם אתה צופה
בים
ורק רואה
כחול
אתה רואה
רק את הים
אך גם עיוור
לחול.
|
בערפילי תבונה
יחרץ משטין לשון להכות
|
מה קר יותר
מאבן
בבית הקברות
מה רחוק יוותר
ממרחק
שמפריד אהבות.
|
וכאב עמום חונק
כשד משחת
מוליך נפשי אל תהומות
הזיכרונות
|
יש ימים שנולדו בקדרות
מרגע לידה, הביאו עצבות
בלי תקווה לחום ולאור
רקיע אפל וקר ושחור
|
אדמה ואדם, חרבים
סופגים לתוכם
את נוזל
החיים
וריח עפר מכה
בחושים
מעורב בריח
תשוקת אוהבים.
|
חיפשתי ישראל,צעיר ותמים
האחד, שקרא אחרי
שידע להיות ראשון להולכים
ולא שאל, עד מתי
|
הן מראות לי זריחה, מצד מערב
ואודם שקיעה במזרח
ופגז, שנורה בלהט הקרב
חוזר לקנה התותח
|
בישימון תוכחה כושל
ובחתחתים מגשש אל המדוע
|
אם מפיך, זעקה את זועקת
סומר שערי
במרחק
אם בכוח, שפתייך חושקת
בגרוני
אוחז המחנק
|
כשלילה פורש את כנפיו השחורות
ושעון, מתקתק בכבדות
הכאב מתפרץ וזולגות הדמעות
בשעות הקשות של בדידות.
|
עכשיו כבר הבנת, עכברי המותש
אתה בניסוי, לא תחביב
המדען, אם תמות, ימציא זן חדש
ועכבר מת, לא יכול להגיב...
|
לעיתים באפסות, אני מתבונן
לנשקף המסכן
עם חיוך מזדמן
|
ניסיתי ויעיד בי ההד
לשכוח
|
כל שיר שלך מרטיט מיתר
בנבל אהבות
הוא מנגן מתוך לבך
מכל שורה ואות
מיתר אחד הוא לב שבור
קולו נחנק צרוד
בוכה אחיו מיתר בדידות
והוא כל כך אבוד.
|
בשיממון שאון של מטוטלת
עת מחוגי הזמן
מראים עבר
|
סירה עם מפרש מעיתון, בשלולית
רוגטקה, מגומי אמיתי של פנימית
רובה של חוליות, משרשרת ברזל
וקורקינט מעץ, על מיסב מתגלגל.
|
במלכות שמיים דאית
אהובתי
עננה צחורה
|
זר שיקשיב, לא ישמע זאת
כי מה יש
ברגב עפר
מה הוא יודע, על עץ בשלכת
על נוף של ילדות
ועל כפר.
|
בארץ נולד מקצוע חדש
העונה לדרישות מוצר מבוקש
כמו יבואן המייבש מזוודות
נולד סוחר, יבואן הפרוצות
|
מנגינת הקיץ נחלשת
ושיר סתיו חדש מתגבר
העצים מתחילים בשלעת
בשמיים ענן מסתער.
|
העני והדל שחקנים ראשיים
בסרט אילם ואכזר
חוזרים לעוניים בראשים מושפלים
העוני ממשיך גם מחר
|
ידעתי אותך
מתוך גידופים
שיש לך מלוא העולם, חיבוקים
|
על השטיח המאובק
פריטי לבוש שהוסרו בחופזה
|
עיוורים, שעינם לא תדע לעולם
צבעים וצורות ודמויות משפחתם
פגועים במוחם, שחיים ונושמים
שעד בוא יומם, ישארו ילדים.
|
הזיווג המושלם, היום מככב
בכל מאמר ושידור
בלעדיו, לא ניתן לתאר המצב
בו אבן הפכה לכדור
|
שוכב על מצע של עלי שלכת
שמשב, נפח בהם רוח
|
על פני ימים געגועים
עד אופק
ומרחקים שאת סופם
שוב לא אבין
כל יום חדש מביא
גאות ושפל
תקוות שמתנפצות
לחוף כזבים.
|
בים אותות ומשדרים
פירט
בוזז ביזה
הים בלי מים, רק גלים
הנפש
מטרה.
|
חשבתם פעם, איך מרגיש
ברזל, על סדן הנפח
מורידים עליו מכות עם פטיש
ולאט, לאט, הוא נמעך
|
פרחי המוות, שחורים אדומים
מסמר מעוקל הוא שורשם
עלי כותרתם, חלקי אברים
שרוסקו, התנפצו, במותם.
|
פרידה, היא שמש
שוקעת בים
פרידה, היא מטר
זלעפות
פרידה, היא פרח
נובל בגינה
פרידה, היא דמעות
שזולגות.
|
אם תכתימי נייר מילות זעם
וחץ תשלחי
בי לדקור
לעולם לא תהיי לי החושך
בעינייך ראיתי
רק אור
|
צופרי קטרים ושקשוק של קרונות
מסילות מצטלבות
|
ושרה לה, בת-כנף
לעולם
שיר געגוע
לקן באי-שם
לעץ
שמעבר לים.
|
בגשם מלותייך
כאפרים באביב אפרח
|
יש קול שלוחש לי
קורא לי
לבוא
קול שאיננו נשמע
|
קורבן מיותר של שיטה או זלזול
או סתם אטימות בדרך ניהול
חריגה מסמכות שגרמה לאסון
או כשל שבא מטעמי חיסכון
|
בהערם תלולית עפר
נגלל עבר
|
כאן בארץ האבות
צעיר זה גם זקן
שכמו לימון
נסחט עד תום
ומיץ
כבר לא נותן.
|
ראיתיך
שבורת כנף, מדממת
מפרפרת בין תקווה ליאוש
בידי, לא היתה מאכלת
צרי בכלי הבאתי
וחוש.
|
רוצה לשקוע בתהום
של מבטך
באלה העיניים
המראה
של נשמתך.
|
הכי קשה, זה לראות את הריק
כאשר מסביב המולה
קשה פי כמה, כשזכרו מתחמק
מתרחק, משנה לשנה
|
כשמש חמה ששולחת
קרניים
וענן שהרוח נשא
והסתיר.
כמו חיוך הירח
בלילה של קיץ
לקראת מחזורו
מגודלו הוא מחסיר.
|
כל שיר שכתבתי, בעצבות מתעטף
השחור, לכל השורות מצטרף
שירים על שפתיים צבועות באדום
על ידי השחור, נדחפות לתהום.
|
אם אתה לבנבן, פולני, מילוני
אתה בהכרח אשכנזי שמאלני
הגדרת השיוך, מלידה עד קבורה
ואין אפשררות לשנוי הקביעה.
|
לבן מר:א5 חוות השקמים
זז לצ:ב2 גדרה
שחור שרואה, פיונים עייפים
מפוצץ מטען בחדרה.
|
יש רק כמה שורות
ששרים הדגים
באגם אלקטרוני
וקר
|
יש בארץ שני אחים
תאומים אך לא זהים
רק השם אחד, ישראל
אף אחד לא מתבלבל
|
נעורייך שראיתי אחזוני
להסתחרר
כעץ ערום בסתיו חייו
עלוות אביב עוטה
ומתעורר
|
אני צורח בלי קול, בדממה
מנפש קרועה מבפנים
תנו לי, יום אחד של שלווה
שקט ולא של מתים.
|
בשרעפי שינה ולאור היום
עם דמותך
אתהלך
|
ואני כה רוצה ללחוש
אהבתיך
לטעום מתיקות השפתיים
מפיך
לדעת גופך שדמיינתי
בחום
שלבי מול לבך
יהלום.
|
לא כך בחרתי פרידות
לחוות
לטבוע בים של דמעות
|
ההולך בדרכים, הבט מסביב
הקשיש העומד לידך, לא הכזיב
הוא קיים את אשר הבטיח
ארץ שוממת, ליישב להפריח
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
מאיפה יש לי כסף
לטאפטים
בשירותים?
אין לי.
בשביל זה הדפסתי
את כל העמודים
של הדף האחורי
עם הסלוגנים,
והדבקתי על
הקירות.
זה דקורקטיבי,
וטוב גם בתור
חומר קריאה.
ואם נגמר לי
הנייר טואלט,
אני תולש סלוגן
של החבר של שלי.
ששש...
אפרוח ורוד
בראיון מיוחד
לבתיה עוזיאל
|
|
