|
שנים עברו והג'יפ עם דורו
נשכחו מן הלב זה מכבר
רק שילוב הסרנים, כל אחד בתורו
שרדו מעבר מפואר
|
אבוד אלך
בנתיבים
בדרך אל
לבך.
|
כל יצור כאן בעולם
נברא, כדי להיות מושלם
נמר קיבל פסים חומים
פרפר קיבל צבעים יפים
|
מצידו השני של מסך
הזכוכית
ידידה וירטואלית
שולחת
זר שושנים אדומות כדמים
וחלון אל ליבה
היא פותחת.
|
גלי שתיקתך מישברים
על הים
חובטים מכסים בקצף
לבן
וטביעות של רגלייך
על החול
נמוגות
מול עיני שאותך מחפשות.
|
בטוהר לבך
שעלה מאפילת שיברך
|
הקדישו משדר לסוחר שבשוק
לקצב, למוכר הדגים
נכון שהוא לא דוגמן בדיוק
ורחוק מאור זרקורים
|
לא העבר משמאל
שחולף ועובר
ולא העבר
מימין
רק העבר השחור
שרודף
עתיד חדש
שמלבין.
|
הכל אפשרי פה, בזכות הקדושה
איכות חיים של מתים
מחפשים מקום, שכיבשה בו דרכה
ובונים ישיבות ובתים
|
אימא, זה חום
שמקרין
אהבה
אימא, זה כותל דמעות
|
שבוי בקסמייך
הלכתי
אהבתך שבתה
את חיי
סורגי חיבוקך
סגרוני
נשמתך אזיקים
על רגלי.
|
שורות שורות, חפויות
אותיות נאלמות
|
הסתכלי בעיני
ולבטח תראי
את שמך, שצרוב
וחרוט על לבי
את נפשי שדקרת ופצעת
כך פתאום
כשברכת אותי
היי שלום.
|
יודע נגעתי בפצע
פעור, מדמם וכואב
לא הרוע היה שנגע בך
אם היה בי
כבר הייתי עוזב
|
שנות הילדות, בהרף חולפות
נערות ובגרות אחריהן באות
כל שנה מוסיפה פיסה לתמונה
מכלול הפיסות שחברו, הן, אתה
|
אם תמצא פתאום מוטציה
בשילוב, אריה עכבר
אל תרפה, כי זו סנסציה
יתכן שזהו שר
|
ארץ גולן פראית וקסומה
מטעים ושדות ירוקים
עדר צבאים צופה מגבעה
ושלט, מזהיר ממוקשים
|
בדמם של פצועים, אני מדשדש
נחנק מעשן שעולה מן האש
אני מלווה, עוד חלל לקברו
מתייסר ושואל, מה שווה את מותו.
|
תראו מה קרה מאותה הבטחה
חלוקה לשבטים ושלטון מלוכה
כיבוש ונישול ואלפי הרוגים
ועמים מובסים הופכים לחוטבים
|
שיאי הפסגות זוג שדייך
חצופים מול שבעת
רקיעים
סבך ערוותך
חימוקייך
ערוץ מתפתל לפלגים.
|
מה לקין ודם אחיו הזועק
מול שפתייך
כאודם שלהבת
וקמילה, של אובדן, עם פריחת השקד
שניבט בך
מעין צוחקת
|
בליל שבת תכנן בילוי
הקפיץ משקה, יצא שתוי
ראשו מלא וקצת כבד
וגם ההגה קלות מתנדנד
|
בלב מדבר וישימון
של רגשות
צרוב מלהט החמה
של השנאות
אני נושא עיני
אל חיזיון
תעתועי מדבר שומם
ועיוורון.
|
הוא ממולא בגז דחוס
עם גז קליל, עולה ייחוס
נפוח, מתבונן סביבו
פתאום שכח את עברו
|
במעלות צוואר, אוחז בי חנק
לופת תוכי
|
אחריהן
יקרא קולך, ענני
במדבר
הבדידות
|
הבט מסביב ילד חמד
הביטי סביבך ילדתי
מלאכים ששמרו
על כל ילד
עזבו לרקיע שביעי.
|
עת זעף ים חיי
ואיים לשבר
ספינתי
בנתיב החיים
וסער ייבב
בקול מצמרר
מכה
משנה נתיבים.
|
ותצא בת כנף וקולה שיר
ללקט נוצה לביתה
ולשובע גרגיר
|
בתעתועי גורל
נפש לנפש חברו
להיות
|
ארצה לומר לך
דברים שבלב
מילים ששנים
לך שמרתי
מטען ששמור בתוכי
עד כאב
שלך, מעולם
לא אמרתי.
|
אני מבקש דקת דומיה
לא לזכר מתים
שקט מוחלט, גם לא לחישה
חסד לכל החיים
|
לא דרך המלך
נמתחת עד אופק
ולא דרך חולות
גם לא דרך עפר
מאובקת
רק שביל
משברי לבבות.
|
מול הים הגדול
של חיים
על חוף שטוף
ברוחות
משליך חכתו
כבר שנים
דייג ששבע
אכזבות.
|
איכר ועצים גדלים שלובים
חיים ובדים, בעבותות נשזרים
האיכר ישקה, יעדור מסביב
העץ, בצל ולבלוב יגיב
|
אצלו המים הם סמן
לאזרחות טובה
גבינות ויין על שולחן
אויב של המדינה
|
יצור אנוש, אישה או איש
נולד עם קצת מזל
אחד נולד להיות הכביש
אחד יהיה גלגל
|
שנים ידעתי שפרח
יסמין
איננו דוקר
יסמין שפרצה לי
לחדר
דקרה
ולבי התפורר.
|
במקור מעוקל ובלוע פעור
בצרחות משאול תחתיות
עטים על ארצי נבחרי הציבור
לקרוע גופה למשרות
|
עומד לו אדם, מבוגר מאוכזב
מאמץ עיניו ומוחו
הוא זכר שתמיד, מצד מערב
היה ים וחוף לצדו
|
נסיעות עם האם, טיפולים, הקרנות
בחדרי המיון עולות מחשבות
פתאום בחטף, ללא הקדמה
משנה את חייו, חוזר בתשובה
|
ברוך בואך חורף רחום
חיכינו כמעט שנה
הייה אלינו נדיב וגשום
תמטיר גשמי ברכה.
|
בבתי הקברות, מצבות בתנועה
עצמות יבשות בהיכון
בשני משפטים ופסוק בגמרא
ואנחנו, כבר מאה מליון
|
אני מתעייף
על החול מתיישב
ושר לרעי משנים
והים שהיה
קוצף וזועף
נרגע
ומקשיב למילים.
|
אדם, נושא עיניו אל השחור
לחפש כוכבו, שמפיץ את האור
מעליו נוצצים, מיליארדי כוכבים
ונפשו תוהה, למי הוא מתאים.
|
ביום עצמאות בשעת צהריים
השמש לרגע כבתה
הרמתי ראשי לעבר שמיים
ראיתי מלאך שבכה
|
כל דור בזמנו ואתו התקווה
להגיע למקום מבטחים
ונופלים המתים לפני המסילה
לשמש אדנים, לפסים
|
מצפן הרגש דק כמו מחט
מוצא פינה, שם מסתתר
שנים הוא נח, שוכב בנחת
עד שמחליט הוא, לעורר.
|
חיים בקרבנו, הורים ואחים
שבני משפחתם, מוגדרים, נעדרים
הם לא חללים, עם שם על קברם
הם לא אלמונים, בלי שם במותם
|
זעקה אילמת נישאת באוויר
אנשים פשוטים מהכפר והעיר
שעמלו ובנו בחמסין ובקור
קפאו עם הזמן, נשארו מאחור
|
יום אחד, עכבר אלקטרוני
התעייף לרוץ
על שולחן
אמר לעצמו
קופידון שכמוני
יכול להיות
לשדכן.
|
על הבמה קוסם מושלם
עטוף נוצות טווס
קולו מרעיד את האולם
ועם ערבי מובס
|
הקיץ מת בדיוק בחצות
הוא החזיר נשמתו
ללא קול
מחוגי השעון היו לצדו
וחזרו בשעה
לאתמול.
|
הגשם פסק, השתתק גם הרעם
הרוח חדל לילל
גם ברק שהצליף בשמיים בזעם
עצר והפסיק לחשמל
|
"הכלבים נובחים,השיירה עוברת"
פתגם ידוע מארץ אחרת
הכלבים הם, את ואתה
הרוב הדומם, הזועק לעזרה.
|
לא נמצא בעולם, אדם שגנב
שבנו ישיבה לכבודו
שיושב בכלאו בכלוב של זהב
ושרים, זוחלים לעברו
|
הרי יש עניין לכותב הנמרץ
להיות בעיני קוראיו
נערץ
להגיע סוף סוף
לאותה המשבצת
שכתוב בצידה, המלצת מערכת.
|
אבא, אימא, יש לי וולוו
שר מודיע להוריו
תאמינו, יש הכל בו
והצבע, קרם זהב.
מאחורה, מה זה נוח
הכסא רך ורחב
כאן בפנים אפשר לשכוח
מאזרח מת מרעב
|
זיכרונות מתוקים
מליל אמש
על גוף מתפתל, מחויך
בלהט תשוקה מתגברת
בצבעי ארגמן
הוא נכרך
|
בארץ הזו, בגיל חמישים
אתה מצטרף למדור הקשישים
סיכוי קלוש למצוא עבודה
ואם תמצא, תעבוד בשמירה
|
קבוצת רקפות ורודות לחיים
מרכינות צווארים ענוגים
לוחשות זו לזו במתק שפתיים
סודות ממסתור הסלעים
|
קול קריאתי, מול אבן חומה
סילחי לי
קולי מהדהד
בינות סימטאות
אובדני ושברי
מתגלגל קולו של ההד
ואובד.
|
תולש מכנס, אברו זקור
חודר לגוף המום, סגור
ללא רחם, קורע גוף
אדם חיה, אחוז טירוף.
|
עפר זלעפות נוקש על קבר
כקול מטר על זגוגית
|
יד גסה, ממזמזת שד
כאב מפלח, מצד לצד
וגוף בתולי, שלא פשע
בידי האב, הופך אישה
|
וממשיך המטיף, להמציא אסונות
על עוני, רעב ואלף מיתות
וכף הקלע ונשמה תועה
ומבול חדש ורעידת אדמה
|
על שפתיי רפרפו שפתייך
וידעתי תשוקות
|
יוצר משולהב, מתחיל עם זיון
אז נשמע אנחות בשורות
בפרידה,הוא פשוט, ישנה הכוון
ויחרוז, מילים לדמעות.
|
לרגע נדמה שהשמש כבתה
מכסה מסתירה, עיניים דומעות
עלובי החיים, ליד פח אשפה
מלקטים מסביבו ירקות ופרות.
|
פורר לי חומות, קעקע
מסגרת חונקת
נסר
רוצה להיות נאהבת
מלא בי
את כל החסר
|
חייו של אדם דומים לפרפר
מרחף בעולם הפכפך ומוזר
לאחד כוכבים שאור מציעים
לאחר, הנצנוץ, הוא מלכודת פתאים
|
כי מהלך ימים רבים
טובע
ומגשש דרכי
ולא מוצא נתיב
וצל כבד, נוגע לא נוגע
וקול דממה דקה, ואין סימן סביב.
|
כן זו את, שבאתי אליה
חף ונקי, עד כאב
לא באתי אלייך לרגע
כמו זה, שגומר ועוזב
|
כל תרנגול אדום
כרבולת
נכנס להרהורים
היכן יהיה ביום הדין
של יום הכיפורים.
|
כציפורי שיר היינו
הדואות אל מותן
|
לו ידעת עד היכן, חדרו בי מילים מתוכך
ושיר שכתבת
להרעיד בי, לפרוט על נימים
|
לא ידעתי אל ושולחיו
אך קולך שהיה בי
|
איני יודע לכתוב בסלואו.
כך, כריקוד רגוע
להתמוסס ברוך להתמכר לאות.
תזזית אני כותב
|
כשדה פורח של אביב, כולך
כי אתך
|
את הרי יודעת שהרוגע
כסות כזבים היא
עיר מקלט, למתייסר
את אשר אני רוצה לומר לך
|
ילדה של טבע שהרוח
הוא גם כסותה
לגוף אלים
על החולות
ואור הסהר שהאיר
עם רדת ליל
שמיכת פלאים הוא לה
של מאורות.
|
העתיד מעורפל ואין פתרונים
פותחים בקפה, לעזרה נחלצים
בכל כוס קפה, ימצאו פתרון
העתיד שלך, בכוון הנכון.
|
דמעה חמה שזולגת גולשת
היא ניקוד ופיסוק
בלי מילים
|
ואני סתם שואל
אם האל בשמיים
נתן לאדם
עולם למשחק
מדוע רובים
לאדם בידיים
ולמה אני
מרגיש פה מחנק.
|
אם אתה צופה
בים
ורק רואה
כחול
אתה רואה
רק את הים
אך גם עיוור
לחול.
|
בערפילי תבונה
יחרץ משטין לשון להכות
|
מה קר יותר
מאבן
בבית הקברות
מה רחוק יוותר
ממרחק
שמפריד אהבות.
|
וכאב עמום חונק
כשד משחת
מוליך נפשי אל תהומות
הזיכרונות
|
יש ימים שנולדו בקדרות
מרגע לידה, הביאו עצבות
בלי תקווה לחום ולאור
רקיע אפל וקר ושחור
|
אדמה ואדם, חרבים
סופגים לתוכם
את נוזל
החיים
וריח עפר מכה
בחושים
מעורב בריח
תשוקת אוהבים.
|
חיפשתי ישראל,צעיר ותמים
האחד, שקרא אחרי
שידע להיות ראשון להולכים
ולא שאל, עד מתי
|
הן מראות לי זריחה, מצד מערב
ואודם שקיעה במזרח
ופגז, שנורה בלהט הקרב
חוזר לקנה התותח
|
בישימון תוכחה כושל
ובחתחתים מגשש אל המדוע
|
אם מפיך, זעקה את זועקת
סומר שערי
במרחק
אם בכוח, שפתייך חושקת
בגרוני
אוחז המחנק
|
כשלילה פורש את כנפיו השחורות
ושעון, מתקתק בכבדות
הכאב מתפרץ וזולגות הדמעות
בשעות הקשות של בדידות.
|
עכשיו כבר הבנת, עכברי המותש
אתה בניסוי, לא תחביב
המדען, אם תמות, ימציא זן חדש
ועכבר מת, לא יכול להגיב...
|
לעיתים באפסות, אני מתבונן
לנשקף המסכן
עם חיוך מזדמן
|
ניסיתי ויעיד בי ההד
לשכוח
|
כל שיר שלך מרטיט מיתר
בנבל אהבות
הוא מנגן מתוך לבך
מכל שורה ואות
מיתר אחד הוא לב שבור
קולו נחנק צרוד
בוכה אחיו מיתר בדידות
והוא כל כך אבוד.
|
בשיממון שאון של מטוטלת
עת מחוגי הזמן
מראים עבר
|
סירה עם מפרש מעיתון, בשלולית
רוגטקה, מגומי אמיתי של פנימית
רובה של חוליות, משרשרת ברזל
וקורקינט מעץ, על מיסב מתגלגל.
|
במלכות שמיים דאית
אהובתי
עננה צחורה
|
זר שיקשיב, לא ישמע זאת
כי מה יש
ברגב עפר
מה הוא יודע, על עץ בשלכת
על נוף של ילדות
ועל כפר.
|
בארץ נולד מקצוע חדש
העונה לדרישות מוצר מבוקש
כמו יבואן המייבש מזוודות
נולד סוחר, יבואן הפרוצות
|
מנגינת הקיץ נחלשת
ושיר סתיו חדש מתגבר
העצים מתחילים בשלעת
בשמיים ענן מסתער.
|
העני והדל שחקנים ראשיים
בסרט אילם ואכזר
חוזרים לעוניים בראשים מושפלים
העוני ממשיך גם מחר
|
ידעתי אותך
מתוך גידופים
שיש לך מלוא העולם, חיבוקים
|
על השטיח המאובק
פריטי לבוש שהוסרו בחופזה
|
עיוורים, שעינם לא תדע לעולם
צבעים וצורות ודמויות משפחתם
פגועים במוחם, שחיים ונושמים
שעד בוא יומם, ישארו ילדים.
|
הזיווג המושלם, היום מככב
בכל מאמר ושידור
בלעדיו, לא ניתן לתאר המצב
בו אבן הפכה לכדור
|
שוכב על מצע של עלי שלכת
שמשב, נפח בהם רוח
|
על פני ימים געגועים
עד אופק
ומרחקים שאת סופם
שוב לא אבין
כל יום חדש מביא
גאות ושפל
תקוות שמתנפצות
לחוף כזבים.
|
בים אותות ומשדרים
פירט
בוזז ביזה
הים בלי מים, רק גלים
הנפש
מטרה.
|
חשבתם פעם, איך מרגיש
ברזל, על סדן הנפח
מורידים עליו מכות עם פטיש
ולאט, לאט, הוא נמעך
|
פרחי המוות, שחורים אדומים
מסמר מעוקל הוא שורשם
עלי כותרתם, חלקי אברים
שרוסקו, התנפצו, במותם.
|
פרידה, היא שמש
שוקעת בים
פרידה, היא מטר
זלעפות
פרידה, היא פרח
נובל בגינה
פרידה, היא דמעות
שזולגות.
|
אם תכתימי נייר מילות זעם
וחץ תשלחי
בי לדקור
לעולם לא תהיי לי החושך
בעינייך ראיתי
רק אור
|
צופרי קטרים ושקשוק של קרונות
מסילות מצטלבות
|
ושרה לה, בת-כנף
לעולם
שיר געגוע
לקן באי-שם
לעץ
שמעבר לים.
|
בגשם מלותייך
כאפרים באביב אפרח
|
יש קול שלוחש לי
קורא לי
לבוא
קול שאיננו נשמע
|
קורבן מיותר של שיטה או זלזול
או סתם אטימות בדרך ניהול
חריגה מסמכות שגרמה לאסון
או כשל שבא מטעמי חיסכון
|
בהערם תלולית עפר
נגלל עבר
|
כאן בארץ האבות
צעיר זה גם זקן
שכמו לימון
נסחט עד תום
ומיץ
כבר לא נותן.
|
ראיתיך
שבורת כנף, מדממת
מפרפרת בין תקווה ליאוש
בידי, לא היתה מאכלת
צרי בכלי הבאתי
וחוש.
|
רוצה לשקוע בתהום
של מבטך
באלה העיניים
המראה
של נשמתך.
|
הכי קשה, זה לראות את הריק
כאשר מסביב המולה
קשה פי כמה, כשזכרו מתחמק
מתרחק, משנה לשנה
|
כשמש חמה ששולחת
קרניים
וענן שהרוח נשא
והסתיר.
כמו חיוך הירח
בלילה של קיץ
לקראת מחזורו
מגודלו הוא מחסיר.
|
כל שיר שכתבתי, בעצבות מתעטף
השחור, לכל השורות מצטרף
שירים על שפתיים צבועות באדום
על ידי השחור, נדחפות לתהום.
|
אם אתה לבנבן, פולני, מילוני
אתה בהכרח אשכנזי שמאלני
הגדרת השיוך, מלידה עד קבורה
ואין אפשררות לשנוי הקביעה.
|
לבן מר:א5 חוות השקמים
זז לצ:ב2 גדרה
שחור שרואה, פיונים עייפים
מפוצץ מטען בחדרה.
|
יש רק כמה שורות
ששרים הדגים
באגם אלקטרוני
וקר
|
יש בארץ שני אחים
תאומים אך לא זהים
רק השם אחד, ישראל
אף אחד לא מתבלבל
|
נעורייך שראיתי אחזוני
להסתחרר
כעץ ערום בסתיו חייו
עלוות אביב עוטה
ומתעורר
|
אני צורח בלי קול, בדממה
מנפש קרועה מבפנים
תנו לי, יום אחד של שלווה
שקט ולא של מתים.
|
בשרעפי שינה ולאור היום
עם דמותך
אתהלך
|
ואני כה רוצה ללחוש
אהבתיך
לטעום מתיקות השפתיים
מפיך
לדעת גופך שדמיינתי
בחום
שלבי מול לבך
יהלום.
|
לא כך בחרתי פרידות
לחוות
לטבוע בים של דמעות
|
ההולך בדרכים, הבט מסביב
הקשיש העומד לידך, לא הכזיב
הוא קיים את אשר הבטיח
ארץ שוממת, ליישב להפריח
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
את מוכנה לשים
את הזיין שלי
בפה שלך?
אחמד אחמד מנסה
סלוגן וולגרי
תוך כדיי שידול
נערה שתמצוץ לו
במילים יפות
יותר. |
|
