צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

מישהו בוכה עכשיו. אבל זה לא אתה.
זה נשמע קרוב, מאוד קרוב. כאילו זה בא כמעט מתחתייך. הקרבה אל
דמעות מפחידה אותך ומצליחה לתעתע בך לרגע. לבכי תמיד הייתה
השפעה כבדה ומייסרת עלייך. מאז שאתה זוכר את עצמך זה כך. אתה
מרים יד אחת מהחושך ונוגע בחשש בפנים. הם חלקים

אתה יודע מה היא תעשה כשיסתיימו המדרגות והשביל שלוקחים אותה
אל חוף המבטחים שלה. היא תכנס לחדר ובעצב איטי תוריד בגדיה,
תחליף דיסק שמח בדיסק של שירי אהבה מלאי געגוע שפעם הכנת לה.

בשירה של רגע הפורצת מדמעותיך, אתה משיב -
"תמיד תהיה לנו פריז". סלח לי אהובי, לא התכוונתי
לגרום לך לבכות. אך חיוכים איני מצליחה לתלות עוד
על שפתיך.

חושך ששקע מוקדם מן הצפוי
כיבה דמדומים אחרונים של אהבה זרה.
לא ידענו לראות את האמת העצובה שלפנינו
ידענו רק לאהוב. אני ואתה.

הדבר האמיתי היה מונח בתחנת זכוכית, זיכרון שביר
לאדם שהייתי קודם, לפני שנסעתי הרחק מכאן.
זו עדיין לא התחנה שלי.

בימים, הפכת מים ליין,
בלילות שמטת את מי הקודש
כדי לשתות את דמי.
והיינו מאושרים.

לא הצלחתי להסיר דאגה מעינייך
לא סילקתי ייאוש מבין חריצי חלומות

ואני, בניגוד אליך, לא שמה את לבי למכירה,
לא אוצרת של מחשבותיי במוזיאון.
אתה מצמיד כנפיי פרפרים בסיכות אל הקיר.
כמו שתפסת אותי ושחררת
רק כשכבר שכחתי איך עפים
ואת נתיב הנדידה לארצות החמות.

חיי החלו להסתבך כמו מערכת וורידים ונימים מסועפת
ודם זלג מראשי העייף אל תוך מחשבות.

אי פעם ועתה, ייאוש מזדחל לגרונו וחונק.
ישנה אכזבת נעורים מקולקלים ויש אשמה שנתלית עליו
כזיכרון אחרון, כמו החיוך שלי, ומסרבת לעזוב.