|
אצלי הכל בסדר, באמת. מתגלגלת עם החיים. אז מה אם רק לפני שנה
היינו במקום הזה ביחד, צחקנו, שתינו והתחבקנו והיום חזרתי לפה
ואני לבדי, מטביעה את היגון המר בזכרונות חמוצים-מתוקים
ואלכוהול חריף, דבר מזה לא טעים לי אבל כבר נהפך לשגרה. אבל לא
נורא, שגרה זה בסדר.
|
הרצפה הייתה כל כך תבניתית. ריבוע ועוד ריבוע, ועוד ריבוע,
ועוד ריבוע. חשתי מהופנטת. הייתי חייבת לספור. החזקתי את עצמי
חזק חזק. 'אל תספרי..לא לספור..' אמרתי לעצמי בראש אבל זה היה
חזק ממני.
|
עוד היינו בתחילת הקשר. השקענו פי שתיים מאמץ להיראות
במיטבינו, לסנן כל שורה שעוברת בחלל האוויר, פחות מבטים ארוכים
כאלה של השלמה ויותר נגיעות של קרבה.
מנסים למכור עצמנו אחד לשני במחיר של בושם זול, אבל עדיין
להריח כמו ניחוח אלים.
|
כבר הרבה זמן שלילי ישבה בעליית הגג,
לבושה בפרחים,
מתקלחת בדמעות,
אפילו כוכבים התעלמו מפניה
ורק הפילו עליה את אבקתם,
כאילו משאירים חותם,
כאילו הייתה כבר רהיט
שאין טעם לנקות.
|
If I couldn't walk alone,
Would you meet me in the street?
If I told you I was lost,
Would you show me the way?
|
כסה את פניי
בתחרה שחורה
הושיבני
על כס מלכותך
|
אוכל למות אל תוך הלילה
לבדי
באיזה שדה
|
כמה ייחלתי בלילות טרופים
לצאת החוצה מגופי
להיות אחרת לכמה רגעים
מתוקים מרירים.
|
להיות אני
לפעמים יותר
קשה לי
ובוחרת לא להיות
|
איך לא ידענו
איך לא ראינו
איך לא צפינו
מראש
|
ולפתע נהיה מאוחר
אנשים החלו להתפזר
העייפות ניכרה בפניהם
השפעת האלכוהול והסיגריות
התפוגגה חרש...
|
בכאב נאנחת
טומנת בכייה בכר
עייפה היא צונחת
מבטה מנוכר...
|
העברת אצבעותיי על הזכוכית השבורה
משרטט את קווי פנייך
באדום המרטיט הזה
|
עמדנו חבוקים
מול הירח
שמשכני
בחוטים כסופים
של אהבה
|
הובילני בצעד גאה
שים ידך בידי
קח אותי איתך
כדי שלא ארקוד לבדי
|
'תזוזי קצת', אתה מבקש ממני
בנימוס מעושה
אני זזה בגרון חנוק
אני זזה, בנזונה, אני זזה לך מהחיים
|
אשקה אותך
מילים קסומות
הנובעות משפתיי
כמעיין נסתר
|
שוכבת על מיטתי
מהרהרת בזיקנה
בזמן הנעלם
מדקה לדקה
|
נגן את צלילך הקר
הבוער באוזניי
במלנכוליה מושלמת
חבר תו אחד לתו אחר
עד שאתמכר
למנגינת העצב הזו
|
יושבת בחדר האפלולי הזה
מדליקה סיגריה אחר סיגריה
בולעת את הרעל במנות קטנות
וכך נמנעת מהתמודדות ישירה
עם החיים.
|
ואני
באקט של ייאוש
מניחה משקולת נייר עבה על לוח לבי
הפצוע, הכבד ממילא
כדי שלא אוכל לפרוש את כנפיי
ולעוף.
|
בבוקר
השחר האדמדם עולה
ומסנוור אותנו
|
אני לוחש לך מילים מתוקות
מרגיש איך הארס מפעפע לתוכך
ידיי יורדות במורד
עמוד השדרה שלך
|
הרבה לחישות כרחש גלים.
כיסוי עדין של החול החם,
נסיך הגאות והשפל מחבקני.
|
כל חלומותיי הגדולים
ניצבים בשורה מסודרת
כנרות חנוכה צבעוניים
|
אמרי את השורות המתאימות, כשצריך
חייכי לפי התפקיד
הזילי דמעה כשכתוב
|
בטרם יבשו עיניי
החלו גם השמיים לבכות
|
מתפשטת לאט מול המראה
בוחנת באלפי זוויות
מה יותר יפה
מה פחות נורא
|
העיר הזו סגורה מדי,
ריקה מדי,
עייפה מדי,
ענני אבק וסיגריות מרחפים מעליה,
(ואת עדיין אוהבת אותה כמו שלא תאהבי אף גבר
לעולם)
|
אתמול
היה ברדיו את השיר שלנו.
|
שמעו את הפריטה העצובה שלי
על גיטרת החיים
את הצלילים המתערבבים
עם טעם דמעותיי
|
פילסתי את דרכי בנהר האדם והצבע,
כתם אדום בעולם צבעוני.
עיניי כאפר
שיערי שחור
עורי חיוור
ושיניי הלבנות מציצות מתוך זוג שפתיים
חסרות דם.
|
ותשב המשוררת נבוכה,
המוזות שרות לה
שיר אחרון לפרידה
|
רציתי להקדיש לך
שיר אהבה
לפני שנלך לישון.
|
התעוררתי
ואתה שוב לא היית כאן
|
תמיד כשחזרת
היית מביא לי שושן
הבוער באדמומיותו
|
בחלומותיי,
סליל בדים צבעוניים כרוך בעונג
על צווארי.
אני מתהלכת בקוקטיות על הקשת
|
דמעה שרציתי כל כך לעצור
ורגע שרציתי כל כך לעבור
|
שקט בשבילי,
הוא אינספור מילים שפשוט אינן יכולות
להיאמר
|
ייאשתי מהתיאטרון
המסכות הקרועות
השחוקות עד דק
מוטלות על הרצפה
|
והבוקר תמיד מגיע. השמש מאירה על העולם, שורפת את עורי, הכל
נחשף, הכל ברור יותר, כל האמת המזוהמת של העולם עולה, צלולה
מתמיד, ואני הרי שונאת דברים כשהם ברורים ונהירים, אוהבת
כשמעורפל, חשוך, אבוד.
|
יום הזיכרון שלי הוא יום של היכרות. מקשיבה בשקט לסיפורי
הגבורה והעוז של לוחמים ללא חת, ויותר מכל - לפרטים המתועדים
שמרכיבים את פאזל חייהם הקצרים, תצלומים וקטעי וידאו שצולמו
במצלמה ביתית. כל אחד ואחד מהם יחיד ומיוחד, עולם ומלואו.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
גם עיון, גם
שפצור, וגם
מחזור?!
המתפעמת |
|
