|
"את מאושרת?"
היא מביטה בעיניו. הוא מביט בעיניה. ושתיקה.
"מאושרת?" היא שואלת.
"מאושרת", הוא עונה.
|
לכן השוכחות,
מנהג בזוי למהול
דמעות אוהב בזרע אויב.
|
אשפיל עד עפר, אבקש סליחתכן,
כי את שהיה לי כבר אין.
|
מחטטת באף,
קלות מפהקת,
מוחה זיעתך
שוב לרגע נרדמת.
|
מר חסר משמעות היה
חסר משמעות לגברת,
שמצידה הייתה מלאת חשיבות
לחסר משמעות, ידידנו.
|
דיברנו הרבה ובכינו די
אך לא הבטחת שתחזרי.
|
היא, האישה, הביטה.
מבטה החסיר פעימה בליבי.
נדמה היה שחייכה.
|
נשיקה אחת, אחרונה.
ולבעוט בגופה.
וללכת.
|
תולעים יכרסמו בהנאה
בבשר שבין הציפורן לאצבע,
עד אשר תנשור הציפורן
ותתפרק באדמה הרכה
|
שפול ראש הולכת אותי אחרייך,
ואני כעיוור הבוטח בכלבתו...
|
עת עצמנו מנורות,
החלפנו נשיקות,
פשטנו מעלינו
אהובים, אהובות
|
ועוד בליבי חורשת דממה,
ובשורת לוויה זיכרונות מורכנים,
איך יחד היינו זה מכבר בימים,
ועתה רק בדידות, רק כמיהה,
וזוגות ברחוב על פני צוחקים:
'לא, לא לך החיים'.
|
לא ביקשתי הרבה ממך בחיי,
ובכל זאת נתת את מותי.
|
מתגמד מול
האינסוף שלה
הנצחית השבויה בליבי.
|
בעיניה ראיתי את עיניה.
בלעתי את רוקה, את נשמתה,
שאותו העת לבטח
שכנה בין ידי פילגשו של המלך
והרגישה מלכה.
|
בינתיים,
סיגריה מנשקת שפתיים.
|
קולו של תרנגול מעיר את השחר.
יום חדש בפתח.
הו, כמה נורא הדבר
וכמה איום נראה,
אך במצבנו הנוכחי אין הרבה ברירה;
יום נוסף נבחר לחיות.
הידד.
|
פרחו להן נשותינו,
ידידי,
כנדוד ציפורים
אל ארצות הקור
|
הרי תמיד אפשר ללכת
(לא)
תמיד אפשר לחזור.
|
שקט הנער.
לא שמעה. לא שמעה.
|
מין שלווה שכזו
על מרפסת,
ולילה יורד על העיר
|
למעיין
את גופה אני חומד,
לא יותר.
לפתוח ברוך את רגליה
|
גופתה מייבבת,
חופנת אבר בידיה.
ליל אביב!
|
עושה: ... אוי, חיים, חיים, תראו: עכשיו שנינו שווים- לשנינו
אין שוודית, אבל יש כאב בתחתונים.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
אם זו במה חדשה?
איפה מאחורי
הקלעים? |
|
