|
רצינו להפרד מהעצבות הזאת שכרוכה בך, שישאר רק הזיכרון.
אבל זה לא כמו שאומרים. אני לא אזכור אותך צוחק. בפנים שלך
בתמונה אתה תמיד מחייך, אבל החיוך הזה קבור עכשיו באדמה.
|
טרמינל אוטובוסים חשוך שומם וקר, נראה כל כך זר כשיורדים אליו
מנסיעת אוטובוס של 8 שעות כשהלילה מגרד את הבוקר ועסוקים
במציאת המוצ'ילה ודאגה לחפצים.
|
לא, הפעם אני לא כותבת על הרים ועמקים, לגונות וחופים. אני לא
כותבת על עיירה, עיר או מדינה. אני לא כותבת על מראות מהטיול
שלי.
הפעם אני מספרת על האנשים
|
יוצאת את הדלת בעקבות הבגדים
הרי גם ככה חיי מתמיד כמוהם זרוקים
בסופו של דבר היה זה צפוי
עכשיו לפחות הרגש גלוי
|
ועכשיו, תקוות נמוגות אל שמיים שבורים
עכשיו פחדים מתעבים לעננים אפורים
|
and for those who forgot me-
fear not the loss
though I fear of the lone
being a lot
|
וכשהרוחות יסערו בעוז
כל מחשבת-דכאון בלב תעלוז
וכשהרוחות יתדפקו על חלוני
יטיחו מול פני שברוני
|
ואתה שותק
צל דמותך המטשטש
מכווץ שפתיים בחוזקה
ואוצר בתוכך את כל הזיכרונות,
את הימים האבודים
ואת התום
|
לחבק מצבת אבן קרירה
לצרוח ולבכות
לחטוף מהאבן הקשה
רק מכות
|
אלפי שתיקות שבתוכי יפעמו
איש לא ישמע את קולן
|
ואני
שבר כלי וזהות בדויה
חצי אמת מול קיתונות שנאה
כאבים גדולים הנוטפים בצורת דמעה
אהבה שלעד מהולה בקנאה
|
אש יוקדת
בוערת בעצמות
שנאה חיוורת
רצון להכות
|
אמור לי מי אתה
מבעד למסך החרדה
מאחורי דוק האפילה
דרך הסתר המסיכה
|
בוא נסתבך
בוא נתערבל בטירוף החושים
בוא נטרף
נהפוך לאנשים משוגעים
|
ובסוף,
ידיים שמוטות שחדלו מליצור
לב שפסק להגות
ומח קודר שהקיץ מרגשות
רגליים שתמו לרוץ
|
בלילות הוא יאחזני
נבוב ומלא תולעים
בלילות הוא יעטפני
שחור משחור מקיף ואפור
בלילות זה הפחד, זה הרגש, זו המועקה
|
קשיי נשימה יאחזוני מעת לעת
החיים מבחילים וחונקים
ואטבע בים של שנאה או כאב
או אחנק מרוב האוויר
|
הריקנות מכרסמת
מעכלת את כל מה שבי
מותירה אותי לבדי
|
נסקת לשמיים, בין שמיכות וטלאים
למדת לגעת, לא רק באחרים...
|
וכמו על שעף ברוח אני
הוזה
וכמו שתיקה של אלף סליחות אני
בוכה
וכמו שמיים כחולים שלא נגמרים
אני רוצה לחיות
וכמו גלים מתנפצים על החוף
אני רוצה למות
|
חיפשתי אחר האמת האחת, אך שקרים הוטחו בפניי
ביקשתי אחר השמש הבוהקת, אך סינוורה עיוור את עיניי
|
המבע המת שבעיניהם הקרות
כמו צופים בך בעצם גוויות
הקול היבש משיניהם הלבנות
כמו מדברים אל קירות
|
חלום בלהות, מזדחל לאיטו
הרגשה משונה, של עולם וקיצו
חלום בלהות, פוסע אט אט
הרצון כבר נגמר, החשק אבד
|
חמש, ועוד שנה
מה כבר השתנה
סביב לקבר אותה חבורה
מוות מול מציאות עצורה
|
מי שנתן לזה פעם
את השם:
"מחסום כתיבה"
התעלם מהעובדה
שזה לא סתם מחסום
זו חומה
|
במשפחות אחדות
גדלים ילדים
ילדים מיוחדים
ילדים מקולקלים
|
כמיהתי כגעגוע קיצוני
המצווה להרוותי במילים
כמיהתי ככיסוף סופני
המתחנן להרגיעו בסמים
וכמיההתי כרעב רוחני
הזועק לקשר אמיתי
|
טיפות הדמים הזולגות מעיני
מבטאות כעסים נושנים
ומילים אותיות הזורמות בדפי
מביעות הטבוע בי זה שנים
|
כמה חדרת
למעמקי תודעת
וכמה ויתרת,
על שפיות נפשך?
|
היא חושבת, אני אחרת
היא חושבת, אני שונה
היא שכחה כבר את הדרך
לכאב וחזרה
|
אך את הרגשת הרוח על פני
לא תוכלו לחוש אף פעם
ואת ליטופה בתנוכי אוזניי
לא תוכלו לחוש לעולם
|
קולות של תקווה פועמים בי עכשיו
וקוראים לי כעת לעזוב
ותבלי שלי התמלא בשלווה
אז לא רוצה שוב לעד עוד לחשוב
|
אינני משוגעת, אני פשוט לא בדיוק שפויה
ואינני פושעת, כי לפגוע מותר בעצמך
זו לא השמש ששוקעת והורגת את כל הצבעים
וזה לא עולם של אפור וצללים
|
מילים מילים מילים
לבטים, רגשות, כעסים
מילים מילים מילים
נוטפות ממני כמו אש נשמתי
נטמעות זו בזו ויוצרות
זרזיף זולף
זב דם
|
נצח שרוט ממציאות שחוקה,
ניבט ממראת השתיקה המתוקה
בלבי נדלקות אבוקה, אבוקה
של כאב שנאה פחד ומצוקה
|
לבי שסוע
מכאב של שנים ודמעות
|
תלמים שחרשתי ברגליי
זרעתי בהם כאב
ושנאות
|
התאהבתי פעם בצב
הוא שחה אל הגלים
ודאה למרומים
וקפץ לנחלים
|
רציתי לברוח
רציתי לצעוק
רציתי לצרוח
אבל נשארתי מרחוק
|
שבר של חלום
משאלה בהתהוות
תקווה בשביל לחיות
חיים בשביל למות
|
והם באים אחד-אחד
מרחפים בשקט דרך חלוני
הטירוף והאשמה והפחד
מתדפקים בעוז על מצפוני
|
היא הנסיון המתמיד
לקבלת הצלקות כחלק ממך
שנשאר תמיד
רק בגדר
נסיון
|
Little Button "Raya", that when her feelings being pushed,
she cries. Him, defining button raya's hit area as all of
her body, and tagging her as "rayaBtn" in the library of
|
ואור יום לא מגיע, ואור יום לא חודר. וכדור עולמי כמו עצר
מלכת, נותר במחשוכי ייסורים, לא סובב, לא דורש את האור. רק
פוסק, רק עוצר, לא מביט לאחור.
|
מהלכת ברחוב, נפשי נסתרת מאחורי עיניי, כפנים הנסתרות בתוך
כובע של גלימה. יחפה, לאור מנורת רחוב, צלי מהלך לפני. הוא
משנה את הזווית, סובב אותי אט אט במעגלים, מקיף. רק הירח הינו
עדי לאור האמת הטהורה: אני אינני מוחשית יותר מצלי...
|
כמו בחוק המפורסם של שימור האנרגיה, הכאב גם הוא מעולם, לעולם
ועד עולם לא ייעלם, לא ידהה, לא יחלוף. הוא לא בורח או מתאדה
בחלל האוויר, אלא רק מומר לכאב אחר, לצורות מצורות שונות. מכאב
של בפנים לכאב של בחוץ, מכאב של הלב לכאב של דמעות, מכאב של
הלילה לכאב במיטה,
|
חייל הקרטון רכוש צה"ל נותר לעמוד. הוא חזק וחסין מכל כדור.
הוא סיים עתה את מבחנו המסכם האחרון בטירונות בסיסית לנשים
רובאות 01, הוא עבר בהצלחה את תרגיל ירי הטרמיאדות והצליח
ליטול חיי אדם ב30 שניות קצובות.
|
אורות תל אביב מנצנצים מאחורינו, ואף על פי המרחק הפעוט כל כך
מבוהקם של החנויות, המלונות ושלטי הרחוב של העיר, אני נמצאת
באי צר של שקט שרוחבו כולל את שטיח החול הרך ואורכו אורך החוף
של אסיה, אפריקה ואירופה כולה.
|
להתעורר עם שחר, מריח המתוקים של המאפייה. עם עיניים טרוטות
משינה, יחפה, שק השינה נגרר בחלקו על הרצפה - משכלת רגליי אל
המרפסת שבקצה הדורמיטוריו.
|
החיים, החיים עוברים עליי. הם עוברים עליי שוב ושוב, הם לא
מרפים, כל כך מייאשים. הם משאית גדולה של שוקו שדורסת אותי
בכביש המהיר. משאירה אותי פגר מפרפר, נוטף דם, מת.
|
לפרקים הוא טוב אלי כמו נשיקה של מחזר, לעתים טוב כנשיקת פרידה
של קרוב על ערש דווי. לעתים אוהב כמו חיבוק חם ורך של קרוב
ודואג, ולעתים כמו ידיה השנואות של האם המכה, מטיל אותי לפינת
הבדידות.
|
מראה מעורר נפש של התעוררות בבוקר, קרני שמש נשברות על יופי
ילדותי תמים.
מדהים
[תמונה של אחותי הקטנה ממצלמה דיגיטלית]
|
צבעי מים על פי תמונה מקסימה ממסע אחר
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
מה טוב היה לאדם
הראשון: בכל פעם
שאמר משהו
מחוכם, יכל לדעת
שהוא הראשון
שחשב על זה |
|
