|
לפעמים הייתי מביט בו בכניסה לביתו,מנסה לקפל אותו, את המקל
הישן, חובט בו ומקלל, ובדיוק שנראה כאילו לעולם לא יצליח, המקל
היה נכנע בקול צריחה חרקני, קול שנשמע כמו גסיסה, כאילו זו
הפעם האחרונה שהמקל אי פעם יוותר לכוח אנושי.
|
הזאב נזכר בימים בהם צד הוא בלהקה, להקתו הייתה קטנה, לא יותר
ממספר זאבים, אך מספיקה הייתה לצוד צבאים קטנים, מחשבה על טעמם
של הצבאים גרמה לריר לנטוף מלשונו, וטיפות קרח קטנות התאספו על
השלג.
|
האם תנסה עתה שוב?" שאל הוא את האדם.
"אינני יודע," ענה האדם. "הופעתך והעובדה כי הצלת אותי גורמת
לי לחשוב שוב על החלטתי."
"ומדוע זה?" שאל הנשר בסקרנות.
"משום," אמר האיש, וחיוך קטן עיווה פניו. "שאולי היה זה סימן
שאסור לי לאבד את חיי, זכיתי להזדמנות שניה
|
As light hits
These wings of magic and charm
A vortex of colors hits my eyes
Shedding sultry diamond tears
|
בטני המכווצת,
עיר למיליארדי חיידקים,
עסוקים בפעילויות שונות.
חלקן למעני
חלקן למענם.
|
אך ידיי להלום ימשיכו
נוזל עורקיי מתעופף באוויר,
כוח רצוני מחזיק את גופי
כעבד מעונה.
|
מעל סערת אין חשק
ומתחת לאדמת אי רצון
במרחק של שניה מכאן,
אבל גם מכל מקום אחר
|
חיפשתי מלאכים זהובי כנפיים,
יושבים בעצלתיים ומנגנים בנבלי אור.
חיפשתי חיוכים מוכרים
ועיניים נוצצות באהבה.
|
רגע כה נפלא
חייב להיות מונצח,
אחרת יסחף ויעלם
בשלכת זכרונותיי.
|
האם הם אי פעם מתבוננים בי?
וודאי אין הם מקנאים בי,
בפניי חסרות השלמות
ברביצתי המשעממת
על כורסא חבוטה,
חסר ריגוש ועניין.
|
הלנה בוכה
ודמעותיה מחזקות את החלטת פריס
לגנבה מבעלה.
"שהרי אין הוא מספיק בשבילה."
חשב הוא.
את הלנה לקח לעירו טרויה
בתכשיטים ושמלות קישטה
|
עמדתי אז,
אי השקט בים רועש.
מתבונן מעלה אל
האש הקדושה הממלאת השמיים...
|
לך להישיר בי מבט
כחול עינייך כה עמוק
עד כי אחשוש בהן לטבוע,
להשאב לתהומות הנשייה השחורות
אשר מחליפות מקומן
|
החימה שבתוכי
חמה וזוהרת
תחשוף חשיכת פניכם
ותשרוף נשמותיכם...
|
אשלח רגלי בזעם,
למצוא דרכי באלימות
אך רק בגופי שלי אפגוש,
בעוד רגליים אין ספור
יוסיפו חבטותיהן
עד כי אפול,
חבול כולי.
|
עוד בייגלה מפוצפץ בפי
בעוד חבריו נשבעים נקמה,
בעוד שיניי מנסות לשוני לנשוך.
|
ובאותו זמן הספיקה
גם אורך לקחת
משביתה עינייך וחיוכך
ובמקומם -
נורות אפילות
|
עיניו,
חלונות אל ארץ
שכל המבקר בה
לא ימלט עם שפיותו בידו.
|
לחלומות מפחידים לא תכנס
חוסר טעם הם מגלים
חלומות יופי ואור ורודים
הם מחוז ביקורה
|
דמעות בצבעי יין
נוזלות מידיים מתחננות
שבורות בעבר
ועתה,
נמחצות עם העפר...
|
מוצא אני עצמי תוהה לעיתים
על מנת חלקי כילדה האמצעי של האנושות.
וכילד אמצעי, מרגיש אני דחוי ולא אהוב.
|
מתבונן
ורואה מכונות,
ראשם הקטן, יודע אני,
מכיל גלגלי מתכת
ברגים ומסמרים.
|
דמעות מחליקות מעיניי
מוסיפות מליחותן לאוקיינאוס.
האם ייתכן כי שכחוני
האם ביליתי זמן כה רב
בחיפוש אחר אוצרי?
|
את רצפת המקדש,
ארצף מגולגלות אלה
אשר בגדו בתאומת נשמתם,
מקוללים הם לנצח
בוכים ומתייסרים
עת אפסע עליהם,
רגלי דורכות בצעד החלטי וחזק.
|
בלכתי אעבור תחת גשר-
בצידו השמאלי
אראה נערה עומדת
תולשת עלעלי פרח צהוב
ומהמהמת שיר שקט
בעודה מתבוננת בנוצות הפרח
הנסחפות במורד הנהר.
מבטי אז יפול לימין
שם גבר יעמוד ולו אף עקום
חובק כתפי אביו הזקן
מפסיד בכוונה הוא
עת יתחרו בזריקת אבנים
|
בוהק בין האורות
השושנה בין הורדים
כך כולם חשבו.
אך אם בחוץ אור
בפנים עלטה,
החיוך שמאיר
כאב הוא מסתיר.
שכן את אלוקים אנוכי
לא מרגישה יותר.
|
ושוב המציאות לוקחת נתחה
קורעת דמי מפניי
וגורמת להחוורתי.
|
אין טוב מכאב
ליצירת מטאפורות.
זכוכית ומתכת
אש וקרח
סכינים,
חרבות,
ושאר ציוד.
|
עומד בין העמודים
ומתבונן.
קשים הם, דוממים.
שרט בהם הזמן
אך לא הפילם
אחים הם לי.
|
לא מסוגל אני לפגוש מבטו,
לעשות זאת שקול יהיה
לנפץ מוחי
על סלעי השיגעון הרבגוניים
ככדור זכוכית עדין.
|
את כדורנו,
אתווה כריבוע
עד שיעצר הוא בחריקה
בחלל הריק...
|
לא, איני שמח בשמחתכם!
מדוע החיים לכם מושיטים יד
ולי את האצבע במרכז?
|
כשמביט אני במעורפל
כולכם יצורי יופי ושלווה,
אינני רוצה לראותכם באור,
לראות חטאיכם כתובים על בשרכם
מכתימים עורכם ומעוותים פניכם
|
פעימה
צריך הייתי לעזוב לפנייך
אל תלכי ממני יפתי,
חכי לי כי אבוא
דבר לא ימנע ממני למצאך.
|
מה חיפשתי
לעולם לא אדע
אי שם הרחק למעלה
בעין הלבנה.
|
בדמיוני אשלח סמוראי לכרות ראשך
אך צווארך הענוג
רק יצמיח חדש.
|
תרופה תמצא
כך הרהרתי
רק ביצירה מופלאה
יצירת חיים מתוך הדממה.
|
חיוך מוכר מבזיק
על שפתים מעוותות בבוז,
פנים זהות לשלי
נשלטות בידי שנאה.
|
דמות שוכבת על אספלט
כנף אחת רוטטת בכאב
והשניה,
רק גדם מדמם.
אך גם במצבה החמור,
יפה היא,
כאור זריחת השמש
בעיני העיוור.
|
עוונותיי רודפים אותי
שלמה ובריאה את
דבר לא פגע בשיערה מראשך
אך אכול אני מאשמה.
|
עצרו את הנשימה לעשר שניות.
עבר מהר נכון?
בזמן הזה נוצרו עשרה אנשים חדשים, טוב, יצאו לעולם לפחות, הרבה
הורים מאושרים.
אז כל המיתות והלידות האלה, מה זה מוות אחד לעומתם? רק חלק
מסטטיסטיקה...
|
תשמע, אושר יבוא לך בצורות שתזהה, אתה מבין עודדי, הוא יבוא
אלייך בצורה של אישה יפה, כסף וחברים, הוא יבוא בצורת עבודה
טובה ומזל.
ולפעמים, וזה החלק הרציני של מה שאני מנסה לאמר לך, נכד מתוק,
הוא לא יבוא בצורה שלה אתה מצפה, לפעמים, עודדי, הוא לא יבוא
בכלל.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
ברגע שהמוזה
מקבלת מודעות
היא בורחת.
שאול מהמוסד
במרדף אחרי
מסקנה כואבת. |
|
