|
 צילום של הנ''ל מזווית אחרת. |
אולי יעניין כאן את מישהו ששירים של הנ"ל התפרסמו
בכתבי עת "מאזניים" ו "מטען"...
לידיעת הקוראים: יש המלצת המערכת על השירים:
"מחזיר אהבות קודמות", "ולא תהייה למוות ממשלה"
,"לכאורה שום-דבר", "החדר הישן", "אישה בין עונות",
"חלונות". "נסיעה נעימה", "השמיים היו קרובים מאוד",
"מענה קולי". "רחוב החלונות המוגפים","פוסע בשדות
הקרב העשנים", "עיצוב-פנים" ו"ענני-קיץ",
"שערי החופש", "עם כיוון השעון".
ממליץ בעצמו על "בעל-חוב", "אהבתינו הקטנה
והדוממת",
"בכפר", "אני שאין לי משלי","יש מקום לדאגה", "יש
אור גנוז".
ו ...עוד כמה שתבחרו לכם...
הוֹלֵךְ עִמָּהּ מֵעַל הַגָּדֵר הַדַּקָּה מִדַּי
בְּשִׁוּוּי-מִשְׁקָל עָדִין
בֵּין הָרָצוּי לַמָּצוּי
הָיָה שָׁם דֶּשֶׁא יָרֹק וְרַעֲנָן כִּבְיָכוֹל
|
אני לא יודע איך הגעתי לשם. זה היה בר קטן חשוך וקודר בווילאג'
שבניו-יורק גרתי שם אז באותו חורף, חיפשתי שם את עצמי. הייתי
נורא צעיר והיה לי אז המון זמן לחפש את עצמי.
ברחוב בחוץ בשעת ערב זו, היה קר מאוד.
|
העלים נעים ברוח
מבעד לתריסים
בתמונת צללית נראים כמה בניינים
מחשבות אורצל מרצדות על פני החדר
|
החלף את הטיפות
ואת התהומות
ואת פני המים
החלף את החיות
|
עוד כותבים את השמות
ואין מי שיאסוף את החללים
מלחמות ללא רחם באות והולכות
סופות טורנדו מצמיתות ימינו באבחה
|
זו השעה שלך
זו השעה שאת יורדת אל המים
רק השמות הם אחרים
עם כל העדרים השועטים
|
כענף הנושא את פריו
נושא את עלעליו
הולם דמותו בסתיו חלומותיו
בודק את קצוות טירופו עכשיו
|
נעים מאוד קוראים לי ג'ון
הוא אמר
ג'ון פיטרס מגדוד הקלעים הוולשי
הוא אמר
|
כשאני נכנס למשרד
נושבת על פניי קלילות
רוח מזגן קרירה
אורבת לכל רגע של חולשה
|
בצילומים של עיר גרמנית
לאחר המלחמה
רואים חזיתות של בתים
ללא בתים
רק עיי חורבות
וחלונות פעורים
שמיים אל שמיים.
|
על המיטה בלילה
אני שומע
את רחש הממטרות
של לבבך
פועם לעומתי בחשיכה.
|
בַּסְּפָרִים שֶׁל יַלְדוּתִי
הָיוּ אֲבָנִים טוֹבוֹת לָרֹב:
יַהֲלוֹמִים סַפִּירִים וְאִזְמַרְגָּדִים
שֵׁמוֹת צוֹפְנֵי-סוֹד
|
יש מרפסת שפוערת את פיה
לבלוע אותי ואני מסרב
היא עכשיו כועסת עליי
אולי אני משוגע
|
אני מכונה לא מושלמת
אני מכונה מדממת
ואין לי איש מלבדי בעולם
מתבכיינת לי ( סתם )
|
אני שומע את אימי בוכה
זה מוזר
מעולם לא שמעתיה בוכה
והבכי שלה נשמע כה מתוק לאוזני
|
אני שאין לי משלי
שם מתכתב עם מלאכים
והם שולחים לי חבילות
בדואר נע של מחשבות
|
לִצְלֹל אֶל אֲפֵלַת הַחֶדֶר
לְהִתְכַּסּוֹת בִּשְמִיכַת הַצֶּמֶר הַגְּדוֹלָה
עִם רַחַשׁ הַגֶּשֶׁם שֶׁיּוֹרֵד בַּחוּץ
וְהַתְּרִיס שֶׁפָּתוּחַ מְעַט
|
אשוטט מעל הרקיעים
אראה אותם
בשדות של כותנה
אשדות קפואים של צמר-גפן לבן
|
את זוכרת
שמענו שחפים צורחים כל הלילה
הרחובות נראו ריקים ואכזריים
|
בתחנת רכבת של עיר פולנית
אני יושב בקנטקי פרייד צ'יקן
מחכה לרכבת שאיננה מגיעה
קורא סיפור של טנסי ויליאמס
|
רודף לו איש אחר הרוח
הוא מתרוצץ כמו שלוח
היום הוא פה מחר אי-שם
אולי פתאום, יצחק וקם
|
המלצרית מסתכלת עליי
קצת מוזר
כשהיא מביאה לי שתי כוסות קפה
|
אישה צעקה בשיגעון
זורקת את כאביה לכל רוח
טרם שצעקתה תעלה בעשן
תיבלע בעבים
|
אפופה עננים
את חוזרת ממקלחת חמה
אדים בשערך
שלכת של מגבות כמושות
נושרות ממך
|
אישה עומדת בגינתה
לוחשת אל הפטוניות
לחייה גרניום
כובע נזיר בשיערה
מהלכת בין העונות
בין האביב לקיץ
יש דרך ארוכה
|
בשעה שיצאנו משם
חדר-המדרגות היה אפל
משקפי-השמש שלך הסתירו את פנייך
אך לא היה בהם צורך
|
כמו נסחפה
במים אדירים
היא לא רואה דבר
בעומק משבריה
לא רואה את הזמן
מונה לו את שנותיה
|
אני לא הייתי שם
יכולתי להיות
אבל באותה השעה שקבענו
נכנס מישהו אחר לבית-הקפה
צועד לקראתך בין השולחנות
ואת לא ראית אותו
זה היה אין-דמותי
שהתיישב
|
איני נותן בך סימנים
איני שופט אותך עכשיו
ידעתי אז לקרוא פנים
היום כזב הולך ושב
|
איפה את? בהלם קרב
ואיש שוכב אחוז צריחה
הגל עולה, הולך ושב
ומהו פשר הבריחה?
|
האשל הרך ממתין בכניסה
עם הרוח שתבוא
עם מה שצנח
עם מה שהלך
|
כַּמָּה פְּעָמִים אֶפְשָׁר לְהָרִיץ
בָּרֹאשׁ אֶת כֹּחַ הַשְּׁתִיקָה?
עוֹד לִפְנֵי שֶׁהַדֶּלֶת הָאוֹטוֹמָטִית נִסְגֶּרֶת
עוֹד לִפְנֵי שֶׁלּוֹחֲצִים עַל הַכַּפְתּוֹר
|
אָדָם הוֹלֵךְ אֶל הַשָּׁמַיִם
הַדֶּרֶךְ אֲרֻכָּה מֵעַל הַצַּמָּרוֹת
הוֹלֵךְ עַל קַו הָאוֹר חוֹמֵק מִצָּהֳרַיִם
מַקְשִׁיב בּוֹדֵד אֶל צִפּוֹרִים שָׁרוֹת
|
בשבת מוקדם בבוקר
ברחוב
הם הולכים אל התפילה
הוא עם כיפה על הראש
|
חלון הקומה הרביעית
מקבץ לו זמנים טובים
של עיניים ירוקות נעות ברוח
חגורות עליצות של שמש זהובה
|
החדר מואר באור גדול
הערב יש לנו חג
הנרות דולקים והמפה לבנה
הם יושבים אתי אל השולחן
|
הבט על עצמך
בית יצוק בביטון
יסודות כבדים מדי
מוצקים מדי
אבן על אבן מונחת
על אותה אדמה
ללא-צל
|
וְהִדֶּרֶך נִמְשֶׁכֶת וְנִמְשֶׁכֶת
מְכוֹנִית בְּאוֹרוֹת מְהַסְּסִים
עַכְשָׁו אַת אִתִּי
רוֹאֶה אוֹתָךְ יוֹשֶׁבֶת עַל הַמּוֹשָׁב לְיָדִי
|
זה שעשה ניסים לאבותינו
הוא יביא בשר ברוח
ורוח בבשר.
הוא ילחש קסמים ואותות
ומופתים
ולא יעלה בידו.
|
אהבתי ניגרת על פני
בטיפות קטנות ואכזריות
שעותיה זולגות להן מעצמן
והיא מתחילה להסס.
|
איש משיר אחד של טבע ושתיקה
עבר כך אל אישה משיר של מועקה
הביא זרים של רקפות ושושני נהר
וציפורים מרחפות מול שמש אדומה
|
אַתָּה רָץ בַּמַּדְרֵגוֹת כְּמוֹ מֻכֶּה אָמוֹק
אַךְ אַל תִּגַּע
אַל תְּנַסֶּה לְהִתְחַבֵּר
עָדִיף שֶׁתְּקַפֵּץ בָּאֲוִיר
|
אַחֲרֵי הַחַגִּים נִסְתַּכֵּל לְכָל הַכִּוּוּנִים
וְנַבִּיט לַשָּׁמַיִם לְחַפֵּש- סִימָנִים
שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ תִּזְרַח פֹּה אַחֲרֵי הַחַגִּים
וְהַגֶּשֶׁם יְתוֹפֵף עַל הַסְּבַךְ
|
אתם ישנים שינה עמוקה
זה בצד זה
בנוף גלילי נהדר
אבל ארץ-ישראל שלכם
כבר לא כאן
יש כאן ארץ אחרת
|
כשפתחתי את החלון
של החדר הנוסף
נופף אליי לשלום
מואר בשימחה
|
אדם הולך מביתו, מחפציו
וצלו הולך עמו
אדם הולך מלילותיו
לילה גדול משתרע מעליו
|
אדם חוזר ממסעותיו מעבר ים
נושא בתיקו מסמכים מזהים
מונה את שמות המקומות בדרך למכוניתו
הולכת אחרי מילותיו
|
אדם נוסע אל בתו
נושא עמו תפילה
יש לו מפתח
צריך לתקן את המנעול
|
אדם קם באמצע הלילה
לחפש נחמה
הוא מלא את הלילה
ודוק של עצב נסוך באוויר
ידיו עדיין אוחזות חלומות
|
אמריקה בתוך צלחות הפלסטיק
אמריקה עם רוטב חמוץ-מתוק
אנחנו רק במקרה כאן
אנחנו רק במקרה מדברים עברית
|
גם נגד רצוני
את מצודדת אותי
במשבים לפרקים
מלחשת בי לחישות נעימות
|
הנגיעות הרכות הללו
מבטי-הפסטל המתחלפים
הרטט הכובש הענוג
הפחד הפתאומי לגלות
|
חוזרים למיניהם
שרואים את האור
רוחצים בשמן קדוש
בלשון רכה
בדברי כיבושים
|
אנו המשוררים העלומים
המגששים באפילה
אבודים אנו הולכים בין קמטי-החשכה
סמטאות עיר זרה
|
אדם מחפש מכוניתו בחניון
איפה היה הראש שלו?
מאיזה כיוון הוא יצא לקניון?
יורד למפלס A1 ואחר כך ל-A2
|
הולך בין הווילות של שכונת היוקרה
חושב ככה סתם על אהבה
אהבה קיימת
אהבה שהייתה
|
אורותייך כבים
אורותייך כבים
תני איתות, תני סימן
אס.או.אס
אורותייך כבים
ערפל מתפוגג
|
לִפְעָמִים בָּעֶרֶב כְּשֶׁאֲנִי יוֹצֵא לִצְעֹד
מִתַּחַת לְפַנָּסֵי הָרְחוֹב
אני מַעֲבִיר אֶת עַצְמִי לְאוֹרוֹת אֲחֵרִים
רוֹאֶה מֵרָחוֹק בֵּין הַצְּלָלִים
|
רחוצים ימיי באור-חרציות
מכנס מחשבותיי הנודדות
בשדה הפתוח
עיזים מטפסות על צוקי סלע
|
סגולים וצהובים ושוב סגולים
רשת משורטטת של קווים וכתמים
אבסטרקט רוטט בדקירות רבות מנשוא
של פרק יד ימין
|
חיפשתי את שמו בפנקס הקטן שלי
אחי הבכור עם החלום האמריקני
הולך לטלפן אליו
לשאול מה שלומו בכתובתו החדשה
|
הקירות בדירה היו כהים אליי
צהובים אליי
שמעתי אותם מתלחשים
מסתודדים נגדי
|
אינני מכאן
למה אתם מביטים עליי כך?
אני עובר עכשיו על פניכם
בחדר זר
|
רוח גדולה עוברת בחלומות הערב
פנסים כמו-עתיקים נדלקים בבניין הסמוך
הבית ניעור משנתו פוקח את ריסיו
מה מסתתר בין השיחים המאובקים?
|
יש מדרגות שעולות אל השמיים
מסותתות בעננים של שחר פתאומי
עצי אורן סוגרים עליהן
במחטי ערפילים אפורים
|
הולך ושוקע בשנת מעמקים
סלע שיש בו חיים
מחליק עם עשבי הזמן
לתהום רבה
פליטת הים.
|
לא תראו אותי
רואה ואינו נראה
זה אני,
השיר שטרם נכתב
|
אנו הולכים מחלומותינו
פעם הם נצנצו בתוכנו
משאירים אותם מאחורינו
כמו בגד ישן שנזרק בפינה
|
אני רחוב הולך בגשם
אין לי דבר בידיי
אני רחוב הולך בגשם
יש לי רק את בנייניי
|
נוגע בך
חופן אותך
בכף ידי המאובנת
את מחזירה לי מגע חם מגונן
|
אצלי במרתף
יש מגרש חנייה
מפהק מריקנות
|
גבעולים עם עלי כותרת זעירים
זוכר אותם משדה החול הריק
שליד דירת הוריי
חשבתי שעברו מן העולם
|
זו בעצם מערה
עם קירות ישרי זווית
בקולות שמשנים דמותם
יש דליפה
|
את בוררת מילותייך
אני את צעדיי
את סוגרת את פנייך
אני את כל ימיי
|
כשאת נאנחת באישון לילה
בקול תרועה ושברים
אני שומר את רגעייך
בקופסה קטנה
|
בְּאַחַת הַפִּנּוֹת שֶׁל שֻׁלְחָנֵנוּ
הָיָה כֶּתֶם קָטָן
אֶפְשָׁר הָיָה לְהִתְעַלֵּם מִמֶּנּוּ
לֹא קָרָאנוּ לָהֶם שֶׁיְּנַגְּבוּ אוֹתוֹ
|
בגשם העונות
יש עיר של חזיונות
וקול צרצר נדהם
אל מישהו נרדם
באפילת הדרך
|
בגני לוקסמבורג משיטים ילדים עם מקלות ארוכים
סירות מפרש קטנות לעולמות רחוקים
ילדים גדולים שטים בהן מול פסלים עתיקים
אנחנו בחוף פתאומי של שמש נדירה
|
בדידותו של ההולך
איננה משתנה
גם אם ירוץ לפתע
היא תמשיך לחוג מעליו כהילה
תלווה אותו כצל
|
אֲנִי כְּבָר מֵהָעֵבֶר הַשֵּׁנִי
בָּאוֹר הַגָּדוֹל
כְּבַָר אֵינֶנִּי רוֹאֶה אֶת גּוּפִי
פַּעַם יָכֹלְתִּי סַקְרָן לַדַּעַת
|
מְאֻחָר עַכְשָׁיו בַּלַּיְלָה
אוֹר אֶחָד דּוֹלֵק בַּמִּטְבָּח
אוֹר אֶחָד בַּשֵּׁרוּתִים
חֲשֵׁכָה בַּחֲדָרִים
|
אינני בוחר בחורף
אז מה אם בחרתי תשוקותיי
לא אבחר בו שנית
כששולט כאן אביב מתעורר
|
ליד קירות הזכוכית
ישבנו על כוס קפה
מתחת לעץ הפלסטיק
אפופי עלוות-עלים מנייר כסף
|
איש יושב בחדרו
רוכן אל ימיו
והם אינם נענים לו
מנסה לזכור את התמונה ההיא
|
כְּשֶׁזֶּה מַה שֶׁנּוֹתַר מִמֶּנָּה
הָאָזְנִיּוֹת מְנַגְּנוֹת לוֹ מֶנְדֶלְסוֹן בְּאִי-מִינוֹר
הַמּוּזִיקָה מְחַלְחֶלֶת אֶל נִימָיו בְּשָׁמַיִם
מְעֻנָּנִים
אִם לֹא יְמַהֵר יֵרָטֵב בַּגֶּשֶׁם
|
במסעדה סינית של קטיפה וארגמן
המלצר צילם אותנו כמה פעמים
במצלמות הדיגיטליות שלנו
בהבזק הפלאש חזרנו להיות ילדים מהשכונה
|
במחנה בירקנאו
אין דוכני מזכרות
רק תמונות של דממה
אבל באחד
מצריפי הזכרון
הארוכים
צפופי הדרגשים
החליקה ידי אל הכאב
|
הֵם מְדַבְּרִים אֵלָי
שׁוֹמֵעַ רַק שִׁבְרֵי-מִלִּים
בְּאֹזֶן פְּנִימִית
קִטְעֵי מִשְׁפָּטִים
|
בִּשְׁעוֹת הַשֵּׁנָה
לִפְעָמִים בִּסְתָם שָׁעוֹת שֶׁל שִׁכְחָה
בִּתְרִיסִים חֲשׁוּכִים
מְכַסֶּה עַצְמוֹ מִכָּל הַכִּיוּוּנִים
|
כשנסעתי בדרך נמיר
חששתי שאאחר אל הטקס
של "זיו העלומים וחמדת הגבורה"
הרדיו במכונית
ניגן לו שירים נוגים
|
תָּמִיד מְצֻיָּרִים בְּקַוִּים מְעֻגָּלִים
זָזִים לְכָאן וּלְשָׁם
לְעִתִּים מְעַט מְטֻשְׁטָשִׁים
צִיּוּר רָטֹב הוֹלֵךְ וְנֶעֱלַם
|
גבר ואישה יושבים ושותקים בקפטריה
הרבה שנים הם ביחד
פעם הם היו.
היא מציצה בעיתון
|
ישבנו ב"שיבעה"
יום אביב מקסים בדשא
בגינתם ודיברנו בשבחיה
כמה שאהבה לצחוק
היא ריחפה מעלינו.
שמעתי באוויר שירים
הקשבתי לקולה
אולי היה זה רק ציוץ
|
בתוככי הלילה
אני שומע את הנהמות
באות אליי מרחוק
יושב לבטח במקלטי המוגן
|
בילי הולידי שרה
ואני ראיתי
את הציפור המוכה שבקולה
מעופפת אלי.
|
בִּנְיָן יָשָׁן מְאוֹד עִם הַרְבֵּה חֲנוּיוֹת
"אַתָּה יָכוֹל לִרְאוֹת בְּכָל-זֹאת אֶת הַדִּירָה"
נִכְנַסְתִּי לַחֲדַר-מַדְרֵגוֹת מְטֻנָּף לַחֲלוּטִין
עִם רָהִיטִים בִּלְתִּי-מְזֹהִים שֶׁהִשְׁאִירוּ דַּיָּרִים
|
לְצַד הַמִּגְדָּלִים
אֶפְשָׁר עוֹד לִפְתֹּחַ אֶת הַחַלּוֹן
לְהַבִּיט אֵיךְ עֲלֵי עֵץ-הַתּוּת נִכְסָפִים לְלַטֵּף
אוֹתוֹ
בָּרוּחַ הַקַּלָּה
|
בַּחֲנוּת הָרִאשׁוֹנָה שֶׁעָבַרְתִּי דַּרְכָּה
עוֹד חָשַׁבְתִּי שֶׁזֶּה רַק מִקְרֶה
שֶׁהָעוֹבְדִים אוֹסְפִים אֶת הַתְּצוּגָה מִבַּחוּץ
וְהִמְשַׁכְתִּי הָלְאָה
|
רופא השיניים
מפעיל את המקדח
פניו אליי בזכוכית מגדלת
לא מתגלח
|
רואה אותם בין השורות
לבושים במעיל החיילים
בד החאקי כבד וגס
אט אט הם יוצאים
|
כְּשֶׁנִּפְתַּחַתְּ דֶּלֶת הַמַּעֲלִית וְאַתְּ יוֹצֵאת
הוּא עוֹמֵד שָׁם בְּדִיּוּק לַמַּטָּרָה הַזּוֹ
עִם כָּל הַסִּימָנִים הַמֻּסְכָּמִים
כְּשֶׁאַתְּ בּוֹחֶנֶת אֶת תֵּבַת הַמִּכְתָּבִים
|
אני מוקף קירות זכוכית
מתחת לתקרת הזכוכית
אני רואה את רגליו של השכן
מרחפות עם אופני הכושר שלו
|
בדרך אל הים
אני שומע חלילים של בוקר
מלווים את צעדיי
עם זימרת הצופרים
|
בַּחוּץ מִתְקַבְּצִים קַרְחוֹנִים עֲצוּמִים
הוּא זָקוּק לְמַגָּפַיִם גְּדוֹלִים
שֶׁיַּשְׁאִירוּ עֲקֵבוֹת בּוֹלְטִים
הַשֶּׁלֶג דְּאֶשְׁתָּקַד וְהַשֶּׁלֶג שֶׁל הַלַּיְלָה
|
מַבָּטוֹ עֲצוּם עֵינַיִם אֶל הַמֶּרְחַקִּים
רוֹאֶה אוֹתָן שָׁטוֹת בְּסִירוֹת צִבְעוֹנִיּוֹת
עַל פְּנֵי הַנַּחַל הַפְּרָטִי שֶׁלּוֹ
נַחַל שֶׁל מַיִם עֲמֻקִּים
|
עכשיו בזרם הצלול של הימים
על פני שמיים טהורים יותר
הולכים אלייך עננים עכורים
שלוחים ממני
|
את באה אליי
מבין עצי האורן שבחורשה
פוסעים בחשיכה
את אומרת לי מילים רחוקות
|
אני מפשיל את מילותי
פורם חולצה וחצאית
והנה הן עירומות מאוד
הן מביטות עליי קצת נרגשות
ידיים רועדות
|
ביערות הנזל וגרטל שלי
אני הולך מוכה-ירח
כיסיי מלאים כוכבים
מפזר אותם אחד אחד
|
בלילה יחפים פנייך
אני צועד על פני אבני-ירח חלקלקות
גושי רכות ללא-שם מונחים ליד המכתשים
רגעים חולמים
|
בשעה שכזו היינו יושבים
על השולחן במרפסת הישנה
ואבא היה הולך להכין את הקפה
ואמא היתה מביאה עוגיות שעשתה
|
הבאתי לך
שי למסיבה
בעטיפה עם סרט
רוחות רפאים ביישניות
|
על המשקופים בבתים הישנים ההם
בשכונה שפעם היתה יהודית
אפשר עוד לראות סימנים
של מזוזות
|
איפה את משוררת שלי?
את ודאי במסתור סהרורי
מאחורי שיחי הפטל הוירטואליים
|
הרחוב הניגר לא עצם את עיניו
כמו קרבן במחזה
ולא היתה לו כל ברירה
כי לא שילם את חובותיו
|
אֲנִי מַעֲרִיץ אֶת הַצּוּרָה שֶׁבָּהּ הֵם חוֹצִים כְּבִישׁ
בְּשַׁלְוָוה
בְּהִילּוּךְ מְגַעְגֵּעַ
כְּמוֹ חַיָּילִים בְּטוּר עָרְפִּי
|
גם בחדר הזה, הקטן,
יש שעות מוארות באור הרך
של שביל מתפתל בין-ערביים
צופים ממנו על גגות עוד יותר אדומים
|
כמה מהשכנים
אוספים את כוחותיהם
לדבר איתנו
המקום לא יהיה כשהיה
|
השמיים היו קרובים מאוד
לאדמה באותו יום
כשהלכתי איתך בערפל
וזה שבתוכי היה כבד מאוד
זרקת אליי מילים
מחרוזות של ענבר
|
פקחתי את עיניי אל גושי הניאון
שמעל למיטה
לחשתי, "כואב לי"
שפתיי נעו ללא קול
|
ברכבת התחתית של ניו יורק
זורם בין המונים בתוך המנהרות
חולף על מדרגות נעות
מביט על שמיים מבטון יצוק
|
עכשיו הם יורדים במדרגות אל הטיילת המסוגננת
לבנים משתלבות בצבעי אדמה
פנסים ילוו את לכתם כצלליות קטנות
הוא יאמר לה: "בואי ניכנס לכאן"
|
היא אומרת את שמי עכשיו
שפתיה נעות
אינני שומע אותה
בין האגמונים וערבי הנחל
|
בדירה החשוכה להתפלל בה
מתחת לשמיכות
פנסי הרחוב משתקפים בה
יש סמל
|
בלילה עוד שמעתי אותה
מדברת אלי
חרישית
אבל עם אור-שחר
ראיתי את פניה קפואים
חיוורים כסיד
וידעתי.
|
בוקר של שינקין-כזה
שיערה הבהיר צוחק
כמו השמש החורפית
בחליפת אופנוענים
ומשקפי שמש תואמות
|
הבחילה הזו תופסת אותי
במקום ההוא
לוחשת לי באוזן דברים איומים
עכשיו היא לוחצת חזק במלחציים
|
בחצר הישנה של ביתי
המרצפות זזות לאט
בשלכת תחת עץ התות
כותבות להן שיר לצהריים
|
הנה מגיעות בתכלת השמיים שאלות
בהלמות לבבנו הקודחת
באורצל בין הערביים אנו מתרחשים
לו רק נדע לקרוא בפרחי היסמין אל מי אנו צריכים
|
בימים מעיקים בין פטיש לסדן
עוד יש נשים בודדות ונושבות
מתייפחות אז שירים שהומים בשנתן
מרעידות נשמות כה טובות
|
ראסל סקוור נראית שוממה
ספסלים אבודים מחכים למושיע
אי-שם ליד תחנת יוסטון
הרחוב מיישר את עצמו
|
בדרך נמיר הרטובה מגשם
הוא מסתכל על מגדלי הבורסה
ששטים במחשבותיו
מעל לגלים
|
בעודי שוטט
במקומות נשכחים מאחורי הגדר
על פני הארץ הזו
ראיתי את זיו העלומים וחמדת הגבורה
אשר לא יספו עוד
|
בהמולה גדולה
אני נופל על מיטתנו
בלילה חם כזה
אני מתפשט ממעשים טובים
|
אני הולך ברחובות המוארים שלך,
פוסע על המדרכות הרחבות שלך,
והרחובות רצים אל שמותינו
כשאנחנו מטיילים.
|
בין צוקים בלתי-נראים
יש רוח שעובר
מתרפק על ענן
|
הָרְחוֹב הָיָה שׁוֹמֵם מְאוֹד
וְחַם מוּל הַפְּיָאצוֹת
שֶׁמֶשׁ רוֹמָאִית קָפְחָה עַל הַפָּנִים
וַאֲנִי הָיִיתִי גְּלִידָה אִיטַלְקִית
|
להיות אויב בארץ זרה
להיות נוכרי,
מהגר וירטואלי חסר-פרוטה
שמחפש את השמים
לדבר עם מבטא
להזרק מדירות
לחפש אחת עם חואן
|
הַגְּבָעוֹת הָיוּ מְכֻסּוֹת בְּהִרְהוּרִים
כְּשֶׁטִּיַּלְנוּ עֲלֵיהֶן רָאִינוּ אוֹתָם
הֵם צָצוּ בָּהֶן לְאַחֵר הַגֶּשֶׁם הָרִאשׁוֹן
עִם עָלִים וּפְרָחִים.
|
בְּצִלּוּמִים מֵהַתְּקוּפָה הָאַחֲרוֹנָה
רוֹאִים גֶּזַע עֵץ שָׁסוּעַ
מֵהַזַּנִּים הָהֵם שֶׁלֹּא נוֹדַע שְׁמָם
נָטוּעַ בְּאֲדָמָה קָשָׁה
|
בתוך החשכה החדר משנה פניו
מיטה צפה בקרן-זווית
מפלס נמוך של מים רדודים
בור גדול מוצף בהם באור כחלחל
|
גם כשאת אינך
חדרך מלא אותך
גם כשאת אינך
חדרך דובר אותך
|
אלוהים שומר על הרחמים הזכים
בגניו
שם ענפים גדלים ומתפתחים
ציצים וניצנים מתוקים
|
כְּשֶׁהַלָּבָה הָרוֹתַחַת גָּלְשָׁה בְּאֵין-מַעֲצוֹר
שוֹרֶפֶת הַכֹּל עִם בּוּעוֹת רוֹתְחוֹת
אֲנָשִׁים קָפְאוּ עַל מְקוֹמָם כְּמוֹ בָּאַגָּדוֹת
הָפְכוּ לְפֶּחָם בִּשְׁעַת מַעֲשֶה
|
הולך לישון בצהרי חייו
עם עמקים לא-מזוהים
בשיפולי גוש-דן
ויש לו חרדה של מאמין
באמונה שלמה
שכך זה גם צריך להיות
יש מין סדר שכזה
של הדברים
|
אתה יודע את הכתובת
גוש שלישי בגרון חלקה שנייה בלב משמאל
פעם רשמת לעצמך בפנקס
כל כך צפוף כאן
|
לבוא אל גב האהבה הזאת
עסוקה מאוד בענייניה
כל-כך עסוקה
עושה משהו שדורש דיוק
|
ילדה זקנה יקרה שלי
של כולנו
של הרוחות
כובעי ליצן מושלכים
|
גלים לבנים
רצו בחליפה עיוורת
גלים ירוקים
רקדו את חייהם
בבגד שיגעון קצר
גלים שלא ידעו
למה ומדוע
נשארו עירומים מאחור
|
הם מוטלים להם
בחצר האחורית
קרובים אל השמיים
רטובים מגשם חלומות
|
כְּשֶׁקָּרָאתִי אֶת הַמִּכְתָּב שֶׁלָּהּ
הִרְשֵׁיתִי לַדְּאָגָה לְחַבֵּק אוֹתִי
נָתַתִּי לָהּ לְלַטֵּף אוֹתִי קַלּוֹת
אֲנִי ש-וֹנֵא עִנְיָנִים בִּלְתִּי-פְּתוּרִים
|
עוד מעט תישמע צפירת אזעקה
עוד מעט בחוסר מידתיות
יתחילו טילים לנחות על הבית
אין לי מקלט
|
במסדרון הארוך הארוך
יש מנורות בצידי הקירות
ודלתות שצועקות בבישנות
אל תביטו עליי
|
באוהאוס במרכז תל אביב לא רחוק מהכיכר
השם עוד נמצא על פעמון האינטרקום
מישהו דיבר אליי בלי קול
לחיצה ודלת האינטרקום רוטטת
|
קומה רביעית
מתחת לגג
דירה ריקה שותקת
הדברים שנאמרו בה
נזרקו החוצה
|
מִתּוֹךְ הַדִּירָה הַחֲשׁוּכָה
רוֹאִים דֶּלֶת מוּאֶרֶת שֶׁל אֶחָד הַחֲדָרִים
דֶּלֶת פְּנִימִית שִׁגְרָתִית שֶׁל זְכוּכִית עֲמוּמָה
הָאוֹר הַצָּהֹב זוֹרֵחַ דֶּרֶךְ זְגוּגִיּוֹתֶיהָ
|
היום אני דחליל תינוק
נטוע בגני השקט
ידיי פרושות למעלה
ויש לי כובע מגוחך
סופות חולפות מעליי
ושמש וגשם משאירים עקבות
על פניי
|
אחת
התלוננה שהחיים שלה נורא קשים
נותנים לה עבודות שחורות
מישהו מנקה בגפרורים שלה
|
הִבִּיט עָלֶיהָ
בַּחֲשַׁאי
כְּמוֹ לֹא הָיְתָה זוֹ הִיא שֶּׁאָמְרָה
אֶת מַה ש-ְאִי-אֶפְשָׁר
|
הוא שוכב על הספה בסלון
מבטו מרוכז בנקודה דימיונית בטלוויזיה
רואה את התמונה
אבל איננו מבין את הסרט
|
מְרַחֶפֶת שָׁם לְמַעְלָה
בֵּינוֹת לָעֲנָנִים
רֶגַע מִסְתַּבֶּכֶת שָׁם בַּצַּמָּרוֹת
לִקְרַאת הַשְּׁקִיעָה
|
הם לא יודעים שהם מתים עכשיו
מתים שאולי נפגשים בחשאי
במסיבה פתאומית על כוס קפה
למה שיידעו?
|
פעם היו לי פנים וגוף
פעם הייתי אחרת
כמו חיילת הייתי עומדת במסדר
במגרש חול מוקף ברושים סמויים מהעין
|
ברחוב האחרון שעוד נותר
בעיר אליה איש כבר לא יגיע
שעה בטרם שקיעה
אני הולך שקוף ואוורירי
והגה לא משמיע
|
זה לא שאנחנו לא יכולים
אנחנו לא רוצים.
השנים עוברות על פנינו בייעף
כמו להקות ציפורים
שחוצות שמיים
|
הסתכלי עליי עכשיו
רגע לפני
שאני מקבל גוונים מוזרים
הסתכלי עלי
רגע לפני
שהמכחול מרטש אותי
|
הרבה דברים טובים קורים בגשם
תמונת העולם משתנה
אני נושם אוויר אחר
הכל נעשה ברור יותר
|
אֲנַחְנוּ הָאֲנָשִׁים הַקַּדְמוֹנִים
שֶׁמְּסָרְבִים לְהַכִּיר בְּקַדְמוֹנִיּוּתָם
אֲנַחְנוּ הָאֲנָשִׁים הַקְּטַנִּים
שֶׁמְּסָרְבִים לְהַכִּיר בְּקַטְנוּתָם
|
ואין בו רוח מבדרת שובלו הלבן
ואינו מנופף את קול תרועות הגיבורים
ואינו מכסה על במותיו חלל.
ימים רבים שמוט על משמרתו
|
אָדָם כּוֹתֵב שֶׁיָּרִים
כּוֹתֵב שִׁירִים
הֵם בְּדָמוֹ וּבְנַפְשׁוֹ
גַּם בְּיָמִים מְאֻחָרִים
|
בקינגס קולג' הדשא הוא קדוש
אסור לדרוך עליו
הוא גדל שם מטופח ונפלא
במשטחים של ריבוע מושלם
|
הַזְּמַן שֶׁלָּנוּ אַכְזָרִי בַּעֲדִינוּתוֹ
מְכַשֵּׁף שַׁקְרָן
טוֹוֶה רְשָׁתוֹת הַסְוָאָה סְבִיבֵנוּ
מְאַחֵז אֶת עֵינֵינוּ בְּאִטִּיּוּתוֹ
|
נִרְאֶה שֶׁהוּא תָּמִיד מְנַסֶּה לְהִתְחַזּוֹת
לַמִּישֶׁהוּ אַחֵר
יוֹשֵׁב לוֹ בְּבֵית קָפֶה וְלוֹחֵשׁ עַל אָזְנְךָ
מִתְפַּתֵּל לוֹ חֲמַקְמַק
|
השמיים היו כתומים וקשים
ללא ענן
גלגל השמש היה חיוור מוסתר
על ידי אוויר לוהט סמיך מאבק
|
הולך להעלם מכאן
מול נשימותיו האדישות
של איש בחלוק לבן
עם מכשירים משונים
|
בצעדים רעננים
הולך בצעקה של בוקר
החתול שם מגרגר אל יום בהיר
מלכה חמה שולחת
|
הספרים דורשים בשלומך
בחדר הישן הזה
שאת באה והולכת ממנו.
על הקיר מתרפקת אל הצללים
מפה מנדטורית של תל-אביב אחרת
שכבר לא קיימת יותר.
|
כשהרכבת עצרה בדיוק בזמן
ליד כיכר אלכסנדרפלאץ
הקול המתכתי של הקריין האוטומטי
ביקש בנימוס מהנוסעים לצאת:
|
השיר הזה מתחכך בי
באיטיות מענגת
אני חש את גופו הגמיש
עובר בי
|
בזמן האחרון
אני חולם על ילדים בוכים
אני פונה אל
מחלקת החלומות שלי
בדרישה
|
הולך לי על חוף התמימים ההוא
שאין בו ים
אוסף בין קונכיות מנצנצות מרעד גלים
כמה יפות שאינן מכזבות
|
הַיָּמִים הָאֲחֵרִים
נַעֲשִים כְּכָל שֶׁחוֹלֵף הַזְּמַן
אֲחֵרִים יוֹתֵר
הִלָּה זוֹהֶרֶת מְלַוָּה אוֹתָם
|
כשיום אחד אפול שדוד
יוצג לבבי
על שולחן מנתחים
בין צחור סדינים ומצנפות
תתגלה אז לעיניי כל
רשת הכבישים של השירים
שסללתי לבדי במשך שנים
|
אני הכבשה הנכונה
אין לי מושג מדוע
אבל כשמישהו סופר אותי
בלילה על מיטתו
|
כִּכַּר-הַחֲטוּפִים הָיְיתָה רֵיקָה
שָׁכְכוּ קוֹלוֹת הַהֲמוֹנִים בַּחֲשֵׁכָה
קוֹלוֹת הָרַמְקוֹלִים נָדַמּוּ
מִלִּים, מִלִּים, שִׁבְרֵי-פְּסוּקִים
|
הַתִּקְרָה הַלְּבָנָה אֵינֶנָּהּ מְדַבֶּרֶת
יוֹדַעַת שֶׁהִיא מוּבֶנֶת מֵאֵלֶיהָ
וְיֵשׁ לָהּ תָּמִיד דַּיָּרִים מוּבָנִים מֵאֲלֵיהֶם
שֶׁאֵין בָּהֶם שֶׁמֶץ שֶׁל פִּיּוּט
|
המשוררים היו אוספים אותם בצידי הדרכים
זרוקים ליד בניינים בקרנות רחוב
נוצצים על המדרכה
רחוצים מהגשם שזה עתה ירד
|
בשעת ערב רותחת
על הדשא ליד המתנ"ס
כשהמשורר הווירטואלי מתממש מולי
חוזר ממסע בין כוכבים
|
הַמְּשׁוֹרֶרֶת נֶעֶלְבָה מִמֶּנִּי
כִּי לֹא כָּתַבְתִּי לָהּ דָּבָר
הַמְּשׁוֹרֶרֶת נֶעֶלְבָה מִמֶּנִּי
כִּי לֹא יָדַעְתִּי מָה לוֹמַר
|
פה כולם מכירים את כולם
את גרה בשיכון ד' על יד זעפרני נכון?
אני מכיר את בת שבע ומרסל
אני מכיר גם את אימא שלך
|
בואי נלך לחצר
נטייל על הדשא
נעמוד ליד הילד שפעם הייתי
|
כשהזמן מפסל ברגעינו
צורות משונות בעיקר
אנחנו לא תוהים על דבר
בקיומינו הקצר.
|
הַמֶּרְכָּז הַמִּסְחָרִי
אֵיךְ הָיִינוּ הוֹלְכִים בָּרֶגֶל לְרָמַת אָבִיב
הַיְּרֻקָּה
שֶׁעוֹד לֹא יָדְעָה שֶׁהִיא כָּזוֹ
לִרְאוֹת סְרָטִים בַּקּוֹלְנוֹעַ
|
יֵשׁ הַחְמָרָה בַּמַּעֲרֶכֶת הַחָרְפִּית
עֲנָנִים שְׁחוֹרִים בְּשׁוּרָה עָרְפִּית
שָׁטִים מֵעָלַי
קוֹפְאוֹת רַגְלַי
|
המוזיאון של מלחמות האימפריה
נמצא בסביבה של מהגרים
כששואלים אותם עליו ברחוב שממול
אף אחד מהם לא יודע איפה הוא
|
צוֹעֶדֶת עַל שְׁבִיל הַבֶּטוֹן הַמִּתְעַקֵּל
מְעִיל כָּחֹל-אֲפַרְפַּר
נָמוֹג לְאִטּוֹ בֵּין הַדְּשָׁאִים
בֵּין הַבִּנְיָנִים הַגְּבוֹהִים
|
בבית הקפה
באותה שיחה אחרונה
הספלים נשארו על השולחן
ברגע אחד הכל התהפך
ואנחנו התנפצנו
|
לאחריו הפסיק לבוא
ואין יודע אנה הלך
יש יאמרו ארור שמו
ויש יאמרו השם יסלח.
|
הוא פתח לנו את הדלת
הסתובבנו אתו במסדרונות מגולפי-עץ
זהב ישן האיר עמומות את השטיחים
שמענו אותו ממלמל משהו לעצמו על הקונגרס האחרון
|
זכר את הציפור המרהיבה
ואת העץ
שעליו נחתה
מול החלון
|
הצער מעוור עיניים
לוחש לחישות עזות
הולכות ומתגברות
אנשים מדברים
הולכים בין מדבריות של כאב
|
אל תלך אליהם, הם קשים
אמרה הנערה.
בערוגה, ששתלתי בנפשך
|
איש חולף ברחוב נידח של נעוריו
בתים של קבלנים
כמה נערים עם חולצות כחולות עומדים ומדברים
בניין חדש זחוח מסתיר אותם בשעת שקיעה
|
הָיָה רֶגַע שֶׁבּוֹ הִבְחַנְתִּי בָּהּ
מֵרָחוֹק נִרְאֲתָה כְּמוֹ עֲרָפֶל מֵעַל רָאשֵׁיהֶם
נְחִיל עָמוּם שֶׁרַק מִתְפַּשֵּׁט כָּל הַזְּמַן
עַל פְּנֵי שָׁמַיִם כְּבֵדִים
|
מחר אלך לשם
הרחוב יהיה ריק
אולי ירד גשם
העצים בחצרות הקטנות יגידו רטובים:
|
השמות של הפעם הראשונה
רוחפים איתנו בנדודינו
דואים בכנפיים פרושות מעלינו
אנו תופסים אותם
|
שמיים עכורים
חופזים כמו אחרים
הולכים איתי אל נשמות תועות
ללא הפסק
|
זֹאת תִּהְיֶה שְׁעַת לַיְלָה מְאֻחֶרֶת
אֶתְעַלֵּס עִם הַמִּקְלֶדֶת;
כַּמָּה פְּעָמִים יֹאהֲבוּ אוֹתִי
כַּמָּה פְּעָמִים אֹהַב אֲחֵרִים
|
השומר אחי אנוכי?
לא, אינני שומר עליו כלל
אני בקושי שומר על עצמי.
אני מזמין אותו לארוחה במסעדה
והוא מספר לי על הסרט החדש של
החיים שלו
|
כָּל־כָּךְ לַחוּץ
בּוֹדֵק תִּיקִים שֶׁל אֲחֵרִים
בּוֹדֵק אֶת הַתִּיק שֶׁלִּי
בּוֹדֵק אֶת עַצְמִי
|
השדרה השניה כמו החמישית
כמו העשירית
זקנות מקושטות בתכשיטי מקדונלד וסבווי
צובעות עיניהן בפוך
|
אָז אַחֲרֵי הָעִיר הַלְּבָנָה
וּבִנְיְנֵי הַבָּאוּהָאוּס שֶׁלָּהּ כְּמוֹ מַלְאָכִים
מְרַחֲפִים טְהוֹרִים מוּלֵנוּ בַּשָּׁמַיִם
הוּא בִּקֵּשׁ בֹּקֶר אֶחָד
|
האיש שהפך לשממה
נושם נשימה עמוקה
נשימה כואבת
מחפש במדבר את הגבים ואינו מוצא
|
הָאַהֲבָה שֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְּדָבָר
הָלְכָה לָהּ לְטַיֵּל בָּרְחוֹב
קָפְצָה מֵאִישׁ אֶל אִשָּׁה
מֵאִשָּׁה אֶל אִישׁ
|
כל כך מוזר השנה
בכלל לא בעונה
האור לי חיכה מעבר לפינה
הייתי צריך רק ללכת על מים
הייתי צריך להרטיב את הגרביים
|
הולך בערפל
שוקע בענן
הערפל מביט בי
בעינים של שתיקה
|
הָעִיר שֶׁל סוֹף הַדְּרָכִים
מֻקֶּפֶת בְּאוֹר
הַשֶּׁמֶשׁ בָּהּ תָּמִיד זוֹרַחַת בְּאוֹר-יְקָרוֹת
צְבָעֶיהָ עַזִּים
|
הָעִיר שֶׁלָּקְחָה אוֹתִי אֵלֶיהָ
זֹאת שֶׁעָשִיתִי בָּהּ מַעֲשִים
צְלָלֶיהָ
שְׁנֵי חֲדָרִים קְטַנִּים
|
כהולך בטקס נושן
האיש ראשון
לעלות על ההר
רגליו כבדות
|
ליד השמיים
אני חוזה בהם פתאום
בשולי עננים
רואה את הרגעים-הממתינים-להיות-עבר
|
כולם כבר ביקשו סליחה
בעצם זה הוא שהיה צריך
ראה אותם מחלונות הלילה
רק הרחוב הארוך עם האנשים ההם
|
הָרְחוֹבוֹת הַהוֹמִים הָהֵם
שֶׁפַּעַם הָלַכְתִּי בָּהֶם עִם כֻּלָּם
אֵינָם כְּבָר
מְלֵאִים וְרֵיקִים
|
אֶת הָרֵיחַ הַמָּתוֹק שֶׁל הַגֶּשֶׁם
עַל אַדְמַת קַיִץ חֲרוּכָה
יְבֵשָׁה
קָשֶׁה לְצַלֵּם
|
הרעש ההולך ופוחת
הרעש הנוסע לו לבדו
ברחובות חלומותינו.
רואה אותך
|
וְאָז מַנְמִיךְ הַקַּרְיָן אֶת קוֹלוֹ וְאוֹמֵר
"דּוֹבֵר צַהַל הִתִּיר עַכְשָׁיו לְפַרְסֵם"
לֹא! אַל תַּמְשִׁיךְ!
לָמָּה הוּא אִשֵּׁר לְפַרְסֵם?
|
אנחנו האבנים שלו
צילי וגילי התאומות
אהובה ויוספה שלובשות רק שחור
וגם אביגייל שמתחבאת בפינה
|
אני האהבה הראשונה שלך
כבר לא זוכר אותי?
בחורשה ליד הנחל
היו עוד רבות אחריי
|
עוד-מעט יגיעו האורחים
אני כבר שומע אותם
בחדר-המדרגות
משוחחים בקולות הישנים
כל-כך קרובים
|
האישה מהחלומות פושטת צורה ולובשת אחרת
קוראת לו "חתול" כשהוא צופה בה בעניין
בתרדמה מוחשית מתפרקד על גג מכונית
מתרפק על השטיח מחכה ללטיפה
|
מגדל מואר
פאלוס קדוש
עירום ובוטח
בודהה חדש בעל אלף עיניים
מזדקר לצליינים
|
שומעים את השמות
מונים את המספרים
והאישה בקרית שמונה אומרת בטלוויזיה
"תוציאו אותנו מפה"
|
הבנאליות של הרוע
איננה מצליחה לאכזב
תמיד היתה תלמידה מצטיינת
תמיד ידעה לגרום כאב
|
"תזוזו משם" צעק המציל
"יש שם בור ענק מלא מדוזות"
ראיתי אותן
פניהן שמש לוהבת
|
זו שהמתינה לי בין השיחים
אורבת וקשה
זו ששלחה את אימי מתייפחת מולי
במיון
|
הדלת הנטרקת בחדר המדרגות
מדברת אליי במיטה
אבל אין לי צורך בדלתות
כמו בסרט ההוא
|
אנשים אוהבים להציץ
והמשוררים קוראים את המילים על השער
"ההתערטלות משחררת"
רוצים נורא
|
כשהרדיו מתחיל לשדר
במנגינות רוטטות
רצף של שירים עבריים יפים
מלטפים אותי
|
הוֹלְכִים
וּמַחְשְׁבוֹתֵינוּ כַּלּוֹת עִמָּנוּ
נַפְשֵׁנוּ תְּהַרְהֵר עַל הַתּוֹחֶלֶת
שֶׁהָיְתָה פַּעַם בָּנוּ
|
הולך בשביל
שמתפצל מהכביש הראשי
עוקף גדרות ומחסומים
רוצה לראות נופים חדשים
|
זה אי טרופי מן הסתם
מהחלון אני רואה את עצי הדקל
מתנועעים ברוח
הזמן הולך עם כובע קש
|
כל הלילה רעדו החדרים
התכווצו והתמתחו
בתרגילים משונים
גם את היית אחרת
|
משוטט במגרש של הרס עתיק
ערימות של שברים
פעם היו כאן מגדלים
עגולי צריחים
|
הטלוויזיה נוחרת קלות
השינה שלה מאוד קלה
לא מסבה את פניה
מביטה כמו מהופנטת על הספה שממול
|
היו לי ציפורים שונות
מהן רגילות
מהן נדירות
לעיתים הן הגיעו בלהקה
מעופפות
|
היום בו הפכתי לגשם
היה יום רגיל של תחילת החורף
הייתה קרירות פתאומית באוויר
בדרך לעבודה
|
האור הזה שאין בו הרים ואין בו פסגות
מטיל בי ניחוחות
שמש בוקר עוד מלטפת בו
עם רוח-ים, טעם מלח וקולות
|
הכי טוב כמו ציפור
את אומרת
מביטים אל זריחה אמיתית
לא כזו-כאילו,
עייפה מגוש דן
כדור אודם בוהק
מטפס לו על הרי גולן
|
הכלה המסתתרת בין השיחים
עם שמלת הפרפרים
נראית עכשיו ממש מעודנת
הבל ים-תיכוני חם
|
כאן בצומת ההומה הזה
היה פעם פיגוע
באדום שברמזור
אני עומד ליד החלחלה
|
ילד שקוראים לו דן
מביט בי בעיניים בהירות
באותו המבט הבוטח לכאורה
הוא מחפש את אימא ואבא
|
המחשבות שלי
הולכות ונעשות
כהות יותר
זו שעת בין-ערביים שלהן
|
הוא אף פעם
לא ראה את ראש הממשלה ההוא
לא מקרוב
לא מאחורי הגב
לא עם אקדח "ברטה"
תשעה מילימטר
שהוא מחזיק אצלו ברישיון
|
הכוכב שלנו שט ליד חורים שחורים
ואיננו מתחרט על דבר
תאונות קורות בדרך
ואין חלליות בסביבה
|
פוסע בשבילים
של ארץ השתיקות הארוכות
חושב על קרוסלה
מסתובבת
של זמן
אשר איננה נחה לעולם
|
כל הערב נשמעו שם
ויכוחים וצעקות
הם לא הסכימו על דבר
המצב לא רצה בשום-אופן לחזור לקדמותו
קדמותו לא היתה מוכנה לשינוי
|
מחכים לאוטובוס של אהבה
בתחנה בדרך
אל הנהרות הארוכים
חסרי העיניים
|
תמיד יש שם סירה בנחל
וילד שהזמן פורש בו רשתות
עצי האורן קוראים לו והחורשה שטה עמו
מהעבר השני עץ איקליפטוס גדול
|
איש אחד שחלם על סרטים
מוטל על ספה של חיוורון
דפיקות חזקות על הדלת
מישהו צועק אליו
|
הלכה לפניי בכל שדרותיה
מאופרת
שמורה היטב
רחובותיה גלשו כמו שיערה
|
נניח שזהו ערב בגינה שלהם
הם רוצים לחשוב שזה ערב נעים
אינם מזהים אותי
אינם יודעים שהערב הזה הוא אני
|
בתי כנסת ריקים מתקבצים יחדיו
לובשים תחפושת של קפוטה ומגבעת
מצטופפים, מבקשים מחסה
שמות חלולים על פני בתי קפה
|
ראשו טובל בלילה
בין עמקים שחורים ירווה
עד בוקר ערפילי
רחובות ארוכים ירוצו לפניו
ידו תאחז בהם
ישעטו מכוניות בחלומותיו
הלמות ברזל תופי ריכבו
|
קחו אותו ממני
אני לא זקוק לו יותר
הוא אף פעם לא היה שלי
גם לא יהיה
מתחזה בלתי-נסבל
מגלגל עיניו למרומים
ודוחף בשקט לכל חור
שנמצא בסביבה
|
רואה אותה עומדת על המרפסת
איש הולך לאיטו
על פני הרחוב המשתרע נדלקים פנסים כתומים
תנו לו לחלום בהליכה
|
כשאני מביט עלייך
את משתנה במהירות
מצמיחה ציצים ופרחים
וגינות ירק בתוך החורש
|
הרוח ששטפה את השדרה
במשבים עזים
הכתיבה את הקצב
|
מדהימה מכדי להיות אמיתית
חזיון תעתועים מרחף
קופצת עירומה כביום היוולדה
לקצב מנגינה לא-נשמעת
חזיתי בה בדירתה
הבלתי-אפשרית
|
התקרה הסמויה מעלינו
תלויה בין עבים כמטפחת שקופה
שוליה זורמים כציפור במעופה
משקיפה מגבהים, הן הדרך יפה
|
מכנסי הג'ינס שלו
חצאית השיפון ההודית שלה
זרוקים על הכיסא
מציצים זה בזו
|
חמישה אנשים וגם ורד
יושבים ליד שולחן עגול
מפה לבנה
ורד אחד באגרטל זכוכית
|
נשענים על הקיר שלמטה
בחלל המוצל שיצרו עמודי הבניין הסדוקים
היו שלושת זוגות האופניים
על החול שהיו בו המוני מכתשים קטנים
|
בְּסִרְטוֹן שֶׁצִּלְּמוּ חַיּוֹת-הַטֶּרֶף
בְּאַחַד הַקִּבּוּצִים שֶׁעֲדַיִן נִרְאָה כְּמוֹ
גַּן-פּוֹרֵחַ
רָאוּ אוֹתָם יוֹרִים בֵּין הַשְּׁבִילִים הַיְּרֻוקִּים
אֶל אֶחָד מֵהַבָּתִּים הַיָּפִים.
|
עם עלות השחר
אתה רואה
זמן תלוי
במחרוזות מחרוזות
|
מראה הפנים
מראה הגוף ללא פנים
מראה הפנים ללא גוף
חבושות המילים בתחבושת
|
היא שאלה אותנו על
"וארנגראואר שטרסה"
באמצע הרחוב בוורשה
ופניה הזקנות
נראו טובות ויהודיות
"אבל זה רחוב גרמני"
אמרה אישתי
|
עוד מעט אני נוסע
להיות בין פולנים
עם מזוודה קלה
של פחד טמיר
|
בעיר שלשונה נוטפת דבש
ורקיעים בה אין
אני הולך סהרורי ולא נושם
מחפש אותם.
|
והר להר יביע אומר
אז יביעו ההרים עסיס
והגבעות תיטופנה מור ולבונה
אנחנו מקשיבים לך
|
באישון לילה לאור הירח המלא
פורצות להקות זאבים מיערות שיריי
נניח שאני רואה כפרים
איך אני רואה אותם?
|
בזמן שקראתי את שירי פוגל
התיישב זבוב סגרירי על השורה הראשונה
של "דגלים שחורים"
התחיל לקרוא לעצמו משלב רגל על רגל
|
הדקות השבירות הללו
אותן אנו מחזיקים בזהירות
של כלי- חרסינה עדינים למגע
כשמשבים קרים
של הבנת פתאום
נוחתים עלינו באקראי
|
ממש בפתח הגן הציבורי
בדרך למכונית במגרש החניה
על העלים היבשים ליד הספסל
שכב עורב והביט בי בעיניים נוגות
|
אור הנורה
זורם אליי בחבטות רכות
בחוץ אני שומע חשכה רוטנת
נוהמת נהמה זרה
|
וזה שורף וזה שורף
והיא אינה עונה
וזה בוער וזה מוחק
את כל המחשבה
|
זורקים את מילותיהם לרוח
יש ושורותיהם שבורות
יש ומילותיהם מנופצות
אני עובר באקראי ליד חורבות
|
אתה יושב איתה
בבית קפה על החוף
עם השקיעה
שמש מבעירה אותכם
בזהב עמום
|
גבר צופה בחלונות הקיץ
הכל משתנה
הוא מביט אל קצה הלילה
ורואה חבצלות לבנות
מחכות לו
מזכירות לו
שואלות לשלומו בנימוס
|
נלך ברחוב הרטוב עוד מעט חשכה
אילנות החורף יצמיחו פרות אור רכים
בשולי רקיע
חופת טלאים רקומה של עננים תכסם
|
ישנו חוט בלתי-נראה
שמחבר בין אנשים זרים שמתחבקים
מין חבל-טבור שאיש לא מנסה לנתק
גם כשהופכים את סדר המילים
|
רק לפני דקה עוד השתמש ברגליים
אפילו נהג לכאן במכונית
פתאום מונח על אלונקה מתנייעת
חפץ שזרוק שם
|
לובש כמה מילים
יחף מנכסים
נוגע בך במחלצות מערומי
גופך ללא מתום
|
לפני שהכל יגמר
לפני שתחלוף הדממה הגדולה
במשק כנפיים מעלינו
|
מֻנָּח עַל סֶרֶט אוֹטוֹמָטִי נָע
הַכַּרְטִיס הָאֶלֶקְטְרוֹנִי שֶׁלְּךָ מִתְמַלֵּא
בְּעִרְבּוּבְיָה שֶׁל חֲלוֹמוֹת
אֵינְךָ צָרִיךְ יוֹתֵר לַחְלֹם בְּעַצְמְךָ
|
מישהו רחץ את משטח
האספלט בנתזים של אור
דרורים נוטפי שמש
טופפים על מגרש החנייה
|
הם עומדים מחייכים
לפני התפאורה
האב, האם והילדה הקטנה
לבושים בבגדים הדורים
מסורקים למשעי
|
צל הלילות שלי פגש את צל הימים שלי
כשהאיר השחר ואת עוד ישנת
ראיתי את שניהם נכנסים אליי לסלון
בדממה
|
כשנכנסים לחדר במלון
עם כרטיס מגנטי
שופע רגשות מפלסטיק
יש משהו אנונימי
שמזמזם שם מסתורית
איזה זמזום שבונה עולם אחר
|
חֶדֶר כִּמְעַט רֵיק
גּוּפֵיהֶם מְסַכְּמִים אֶת עַצְמָם
בְּכִמְעַט-חֲשֵׁכָה
בִּתְּפִלָּה שְׁקֵטָה מְאוֹד
|
יש חיים נסתרים מהעין
חיים סודיים ללא ארוכה
הנה הם פורצים
במחזור עונות חדש.
|
לַסּוֹדוֹת יֵשׁ חַיִּים מִשֶּׁלָּהֶם
אוּלַי הֵם כְּבָר לֹא שָׁם
מְשַׁנִּים אֶת דְּמוּתָם
בְּמֶּטָמוֹרְפוֹזָה מֻפְלָאָה
|
פעם קראתי
שיר של
משורר שכבר מת
שאמר
משהו מוזר
על החיים שיש לשיר
לאחר המוות.
|
הוא מרבה בהכנות
שם לב לפרטים
חיות משונות מבקרות אותו בחדריו
תמה על האחר והמשותף
|
עָבַרְתִּי שָׁם
רָאִיתִי שֶׁפִּתְאוֹם סָגְרוּ אֶת הַחֲנוּת
שֶׁל מוּצְרֵי הַחַשְׁמַל
דֶּלֶת הַכְּנִיסָה הָיְתָה נְעוּלָה
|
מבעד לחושך הגדול
יש חלונות שזולגים
לכל עבר
זולגים ונושרים
אל רכות הקטיפה
אך יש חלון אחד תלוי
ורועד מול החלון שלי
|
מֵהָעֵבֶר הַשֵּׁנִי שֶׁל הַקַּו הָיְתָה אֲפֵלָה
שֶׁל שְׁטָרוֹת כֶּסֶף
הָאִישׁ עִם הַפָּנִים הָאֲדִישׁוֹת
הִקְשִׁיב לְש-ִיחַת הַטֶּלֶפוֹן
|
עֵינַי נֶעֱצָמוֹת מֵעַצְמָן
כְּתָמִים מַבְהִיקִים מְסַמְּנִים אוֹתִי
אֲנִי מַחְלִיט שֶׁהֵם יִהְיוּ צְהֻבִּים
עוֹד מְעַט יַתְחִילוּ חַרְצִיּוֹת
|
המשוררת חלמה את שיריה באולם-החצי-ריק
הלהקה חלמה את צליליה
הם טענו שזה ג'אז
טוב, זו לא ניו אורלינס
|
את החומר ממנו עשויים חלומות
מצאתי במבטך הנודד מעורפל
מניתי בו אין-חקר תהומות
נרקיסי עינייך רוחפים בחלל
|
הכאב הזה
שאיננו מטפורי
ואיננו מטפיזי
ואיננו מרחף ביקום
|
הדירה היתה ריקה
השוער בכניסה הביט בי במבט ריק
ווסט-אנד-אווניו היתה ריקה
והשלג דיבר אל סוליות נעליי
|
הולך ברחובות שמנת
של שכונה אחת
פעם קראו לה שכונת פועלים
מכנסי חאקי קצרים
|
אנחנו מושכים את
חבל השתיקה שלנו
חבל עבה מאוד
|
הכוכית שלך מקננת בי
כל הלילה
היא מעופפת
בין העצים שבחדריי השקטים
|
חוּטֵי-כֶּסֶף בִּש-ְעָרָהּ הָאָסוּף
אֶת הַמִּצְרָכִים הִיא אוֹסֶפֶת חֲמוּרַת-סֶבֶר
לְתוֹךְ הַנַּיְלוֹנִים
וְקוֹשֶׁרֶת אוֹתָם בִּמְהִירוּת
|
על מה חושב מי שהולך
לבקר את את גרורותיו לשעבר
הספונות בבתיהן
ואינן מעוניינות לראותו
|
בכל החלומות הנפתחים ברחוב הירקון
יש מחשבות מבטון יצוק
תריסים מוגפים בערמות של דולרים
בתי השגרירות מדברים עם הקיץ בשפות משונות
|
זה פשוט מדהים
לחרא שלך יש ריח חבצלות
אמרה האחת
זה פשוט מהמם
|
חלומת עדנה
את מרחפת
בעירום לילותינו
על מיטתינו
יחפים פנייך
|
ותמיד ישנו הרגע המאושר הזה באחוזה
שעוד איננו יודע שהוא מאושר
שבת בבוקר של שמש חורפית
הולכים כך סתם בחורשה ליד הנחל
|
פוקח עין אל החשכה
רואה אותה נושפת מולי
חשכה רועדת עליי נשימתה
גדולה היא מחבקת אותי
|
הבט למרומים ברוח יש אמת
לפעמים הגוף החי הוא הגוף המת
מתי יודע הוא כי באה עת?
|
שלושה קילומטרים של שקיות ניילון
בפתח המעיין של עין מה-שמו
היה או לא היה
האוכל במסעדה הדרוזית
דווקא היה
|
אין למי להתקשר,
אין אימא ואין אבא
אלה שתמיד מתעניינים,
אלה שתמיד בעדי,
הם כבר אינם.
|
אֲנַחְנוּ עוֹד כָּאן
בִּנְמַל הַתְּעוּפָה הַמְּצֻחְצָח
כְּבָר הוֹלְכִים וְנִפְרָדִים
יוֹשְׁבִים בְּהַמְתָּנָה בְּאֶחָד מִבָּתֵּי הַקָּפֶה
|
חיפשתי את טווס הזהב
בפולין
ולא מצאתיו
פעם היה מעופף
מעיר לעיר
|
באותו חורף ארוך
הייתה אהבתנו בנויה מגשם
זלגנו על קירותיה
הגשם בנה לנו טירת רפאים
|
זה דבר הלב על אופניו
אני איני נביא קדמון
זה דבר הלב על אופניו
בקרים יבליחו אור ראשון
|
יֶלֶד פּוֹלָנִי עוֹש-ֶה מַה שֶׁאוֹמְרִים לוֹ
אוֹכֵל מַה שֶׁנּוֹתְנִים לוֹ
יֶלֶד פּוֹלָנִי הוֹלֵךְ לִישֹׁן בַּזְּמַן
אִמָּא אוֹמֶרֶת לוֹ:
|
בקצה אנטנות גבוהות
היו ההורים שומעים את הקולות
חיות משונות נהמו בחורשה ליד הגשר
היינו רואים את אזהרות ההורים
|
ילדה שלי
הצל גדל
בארץ לא זרועה
ילדה שלי
|
מילותי ממתינות לי
מול הבהובי הטלוויזיה
ילדות טובות מנומסות
|
דגים חולפים שוחים ברשת
בלהקות של בודדים
בין הבועות
אנחנו דגים משונים בתוך השקט
|
הַיָּמִים הֵם קָשִׁים
יְמֵי תְּכֵלֶת בַּשָּׁמַיִם לְלֹא עֲנָנִים
מָטָר מַבְהִיק שֶׁל שֶׁמֶשׁ מְרַפְרֵף מֵעָלַי
מַרְטִיב אוֹתִי מִכָּל עֵבֶר בְּאוֹר
|
שותקים נפתח את תריסי חלומותינו
לא נדע את שמם
יערות עד מצפים למוצא פינו
נהרות גדולים מכשפים אותנו
|
בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ הָיָה לִי יוֹם-הֻלֶּדֶת
מֵתוּ בְּנֵי אָדָם
נוֹלְדוּ כְּמוֹ תָּמִיד
סְתָם יוֹם שִׁגְרָתִ
|
שיריי,
יונים צחורות
יונים הומות
שמחפשות ביתן
|
ילד מחזיק נר דולק.
הם שמחים
הם מחזיקים נרות דולקים
כולם.
|
ימיי שחורי-פנים
ימיי הולכים בסך
ומצעידים אותי אתם
ימיי מתבוננים על עשב רך
|
על המיטה שמיים מתכהים
ינשופים שחורים עטים לטרף
על גופנו המוטל בין הכר לסדין
מרחוק שומעים קולות של נפץ
|
יש בי נהר עזוב
זורם בשצף
ומציף את כל גדותי
|
והוא הולך ומתקדם
אני רכוב על הנמר
אוחז ברעמת קיצפו המשתולל
|
יש רגעים כאלה
בסרטי מדע בדיוני
כבר זמן רב אחרי שיצאנו מתאי השינה
לאחר הדברים הנוראים שעוללה לנו הישות האחרת
|
הכאב סולל לנו דרכים חדשות
בין הטרשים
הולכים משתוממים
על הסופה המשתוללת בנו
|
כלימתי היפה היחידה
תמיד היתה שלי
כה קשה וכואבת
|
כשחזרתי אלייך
ליד הנהר
טיילנו בערב בחורשה
שום דבר לא היה נכון יותר
|
כשעץ בודד נופל ביער
באפלה
פניו אינם נראים
רעש נפילתו
אינו נשמע למרחוק
|
כשצלצלת בין האור לחושך
היה לקולך בטלפון צבע של שקיעה אחרת
גם צבעיי הכמוסים השתנו לפתע
פרות-לילך חמים מחליקים את נעוריהם
|
חורף מחבק את כיכר מסריק
עוד לפני ששתינו משהו
ברחוב הקטן שליד
ידענו שזה כבר נגמר
|
מֵהַמִּרְפֶּסֶת הַדְקִּיקָה בַּקּוֹמָה הַחֲמִישִׁית
אֲנִי רוֹאֶה אֶת צַמְּרוֹת הָעֵצִים
מְכַסּוֹת בְּיָּרֹוק אֶת הַכִּיכָּר
אֶת בָּתֵּי הַקָּפֶה הָרוֹחֲשִׁים שֶׁלָּהּ
|
בצעדה של שבת בבוקר
אני עובר בתוך השיר ההוא
בכיכר הריקה ההיא
עם עץ הזית שמתבייש
אתנו
|
הַיּוֹם כְּשֶׁעָבַרְתִּי בִּמְכוֹנִיתִי
בִּשְדֵרוֹת בֶּן-גּוּרְיוֹן קָרוֹב לְדִיזֶנגוֹף
רָאִיתִי אוֹתָהּ,
לֹא הֶאֱמַנְתִּי לְמַרְאֵה עֵינָי:
|
הכלב שלי משורר
הוא מסתכל עליי
בעיניים לחות
ויש לו שיר בעיניים
|
עובר דרך הרהיטים בסלון
חש את אדישותם
היישר לחדר-האמבטיה
זה משונה
|
בצאת ישראל
מהחמץ
אנו שופכים את חמתנו
על המפה
|
כה אמר הנביא
חזיתי בארץ האיומה והנוראה הזו
רגע לפני המפץ הגדול
חזיתי באנשים המהלכים בה
|
היה לו את כל הדרוש
כל הבעות הפנים
שנמחקו
והחיוך ההוא
|
כאלו היו ואחרות
במכנסי ג'ינס משופשפים
בחולצות טריקו עייפות
ללא כלום מתחת
|
חלומות נמזגים בי צעד צעד
המתים מצעירים בי את עצמם
הולכים איתי בתמונות קצרות להיפגש איתם
בימים טובים יותר של מחשבה הם נוכחים-נפקדים
|
בצילומי נוף זרים רואים לפעמים
שרשרת הרים כחלחלים רחוקים
ויש עוד הרים רבים מאחור
נמשכים עד מעבר לאופק
|
כל בוקר עם הזריחה
עפות להן להקות חסידות שחורות
שרשרת מתמשכת
מעבר להרים הגבוהים מנשוא
|
את שמיכות שאננותי
קיפלתי בארון
אולי תהיינה טובות
לעונה אחרת
|
כל לילה אני מת בחשיכה
שוקע בביצה טובענית
קצת מנסה לשחות
בעכירות הזו
|
שמיים רחוקים ממני
הולכים ומתקרבים אל אדמתי לחבק
מושיטים ידיים לשלום
מביט מבעד לחלון
|
כשאני עובר ליד ביתך
אני ממשיך לצאת מחדרך בחיפזון
עובר בשביל בין הבתים
מישהו יכול היה לבוא מאוחר יותר
|
לאחר שנטש הים
מצאתי אותן
בחופים בין החולות
פזורות
|
על הקיר עם הטפט הפירחוני
תמונה של הרים מושלגים
תפאורה של חמימות ביתית
הטלויזיה מדברת כבר שלוש שעות
בבליל של קולות
איש לא צופה בה
איש לא מביט מהמרפסת הזעירה
|
רוצה
לומר להם
כשאני פוגש אותם ברחוב
משהו ביידיש
שבורה
מקרטעת
שהורישו לי הוריי
אולי
היו נזכרים
מי אני באמת
|
בַּלַּיְלָה הִגִּיעַ הַסְּתָו
בַּחֲשַׁאי עָלָה בַּמַּדְרֵגוֹת
פָּתַח אֶת הַדֶּלֶת, צְעָדָיו כְּגַנָּב
בֵּין צְלָלִים זָרִים הוֹפִיעוּ אַזְהָרוֹת
|
לכאורה שום-דבר
רק תנו לו לגשת
זוהי רק הדממה מעיקה וזרה
היא אוצרת שיכבה של מילים
לא נכבשת
|
הקירות רכים ומחבקים אותי
הכל מסוייד לבן
גם פניי מסויידים
צילום בהיר מדי
התמונה מתחילה להטשטש
|
ליד הקיר הם שכבו
שלושה מחוררים
פעם הם היו
מי שהיו
|
לילות רבים
אני שומע יחמורים בוכים
את אהבתנו
שריפה כילתה את שדות נעוריהם
|
בַּלַּיְלָה הִתְחִילָה הַסּוּפָה לִגְאוֹת
זָלְגָה וְזָלְגָה עָלַי שָׁעוֹת עַל שָׁעוֹת
הִפְשִׁירָה אוֹתִי
הֵמֵסָּה אוֹתִי
|
נאבק עם הלילה
שרירי משתרגים מן המאמץ
הדם חומר בעורקיי
כשאני מחזיק אותו חזק במקום
|
כְּשֶׁמַּבִּיטִים בַּצִּלּוּמִים הַנּוֹשָׁנִים
שֶׁל הַזּוּגוֹת הָהֵם
שֶׁכְּבָר אֵינָם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
הָאַהֲבָה מְקַבֶּלֶת פָּנִים וְגוּף
|
האור מסרהב בי
לקום וללכת
דפים אילמים של חרדה
נופלים בי
|
רֵיחַ הַסַּבּוֹן בַּמִּקְלַחַת
מִתְעָרֵב בְּרֵיחַ הַמְּדוּרוֹת
אֲפִלּוּ בַּסָּלוֹן הוּא מִתְפָּרֵץ מִבַּחוּץ
לִזְעָקָה אִלֶּמֶת
|
הספסל היה בודד מאוד על הגג מול האנשים
על השולחן כמה קעריות מיותמות
העיר חיבקה אותנו כמו ים אפל
בניינים צוללים בה בעיניים עצומות
|
בשעת לילה מאוחרת
הכיור כבר ריק
המדיח שומם
יש רק כמה כלים נשכחים
|
לטאות ירוקות זוחלות אליי במיטתי
מתחת לריסיי בשולי החשכה
הן אומרות לי
הקשב לנהר
|
אבל בשעות הללו
אני הקבלן של נבואות הזעם
אתרי הבניה מוכיחים בי
עגורניי נוטים על צידם
בנייניי ריקים
|
להתעורר באמצע הלילה
עורבים שחורים קוראים לך
עורבי הכאבים
מדליק את הטלוויזיה
|
בתוך שדה חמניות נעות ברוח
רגע לפני החשכה הסופית
היורדת עלי
אני מבלה בהרהורים על כמה חבל
|
חלף על פני הנחל והחורשה שלידו
תמיד חשב שהם שלו
אבל כמה זמן אפשר לשוטט בהם?
לשקוע שוב בדביקות של עצי האורן?
|
לפני שאת מגיעה
אני תולה וילונות מרפרפים של שתיקה
על חלונותיי
מסכי ארגמן מתרוממים
|
רחוב לילי ריק
מואר באור פנס דלוח
איש אחד רואה כיצד
שולחות המרפסות אליו שירים ספרדיים
|
אנוכי עפר לרגליך
כי איסתרא בלגינא קיש קיש קרייא -
ריקא ופוחז מחבר מרעים נלוזים
כזאת יחרפוני הגיגיך
|
אינני יודע כיצד זה קרה
שעודני מאלם אלומות
חציר וגורן באסם
כיצד עושים זאת ברחובה של עיר?
|
ואינני הולך לגדות הירקון יותר
לחפש חמציצים בשדות
ואינני מחפש גשרים חדשים שצצים
על הנהר בתוכי
|
מכוניתי, מכוניתך
ספינות שטות
על ים הרחמים העצמיים
חולפים ליד ההגה
|
איש הולך ברחוב
נושא מבטו אל-על
והנה נעלמו השמיים
ריק הוא רואה
ובוהו.
|
ירח יפרוש מניפה לבנה
ואני רואה אותה מעופפת אליי
בין המגדלים של העיר הגדולה
העיר שבה נכמרים החלומות
|
בְּמֶרְחֲבֵי הַשּ-ָדוֹת הִתְחִילוּ כֻּלָּם
לָרוּץ בַּהֲמוֹן מִתּוֹךְ הַמְּסִבָּה
כְּשֶׁכַּדּוּרֵי-עוֹפֶרֶת רוֹקְדִים סְבִיבָם
כְּמוֹ בְּסִרְטֵי אֵימָה גְּרוּעִים
|
בניינים שינו צורתם
כשעברת לידם
בנייני פלסטלינה גמישים
התכווצו לנגיעת מעילך האדום
|
קם באמצע הלילה
אבריי מתקהים אל הסתיו
- קהות חושים עמומה
|
נהרה גוברת
שמש בשערה
על פני קו הצהריים הארוך תהלך
|
מִבַּעַד לָרְאִי אֲנַחְנוּ רוֹאִים
אֶת עַצְמֵנוּ מַבִּיטִים בַּמַּרְאָה
אֶת הַמִּסְדְּרוֹן הַנִּשְׁקָף מִמֶּנּוּ
וְאֶת דְּמֻיּוֹתֵינוּ בְּתוֹכוֹ קְטַנּוֹת יוֹתֵר
|
לְמִי שֶׁמַּבִּיט מִלְּמַעְלָה מִמָּעוֹף הַצִּפּוֹר
הַכֹּל נִרְאֶה תַּקִּין לִכְאוֹרָה
אוּלַי הֵן נֶהֱנוֹת בַּמַּיִם
אוּלַי הֵן עוֹבְרוֹת קוּרְס לְלִמּוּד שְחִיָּה מְזֹרֶזֶת
|
מִלּוֹתָיו הָיוּ בְּשִיא יָפְיָן
הַמְּשׁוֹרֵר הַמֵּת אָמַר אוֹתָן
שׁוֹצְפוֹת כְּמַעְיָן
יוֹדְעוֹת אֶת עָצְמָתָן
|
בתוכנית בטלוויזיה
הם שרו עם השירונים ביד
את השירים הישנים ההם
של ארץ אחרת
|
אתמול הוא עמד על אדן החלון
מאיים בהתאבדות
זה נחשב כמניה דפרסיה?
כשאני מדבר אליו
|
שִחַקְנוּ מִשְחָקִים
זָרַקְתִּי עָלֶיהָ לְבָבוֹת גְּזוּרִים מִנְּיָר
וְהִיא זָרְקָה עָלַי
אֶת כָּל הָעִגּוּלִים הַגְּזוּרִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ
|
להבהרת העניין
יש להוסיף
במגע מתג קל
|
שלושת הילדים הבלונדיים
המשחקים בכדורגל
מול רשת קטנה
ומגרש שאיננו קיים
עסוקים בשלהם
על פלנטה אחרת.
|
יושב במקדונלד ומסתכל
מבעד לראי קיר הזכוכית
ואת עוברת על המדרכה
נראית כה עצובה
|
אחרי העבודה
כשמתקין התריסים
הצית סיגריה
והתחיל לספר לי פתאום
|
פּוֹתֵחַ אֶת הַדֶּלֶת לַחֲדַר-הַמַּדְרֵגוֹת
אַתָּה תָּמִיד יָכוֹל לְהַנִּיחַ הַנָּחוֹת
שֶׁל מֶרְחָב מוּגָן.
יֵשׁ אֶפְשָׁרֻיּוֹת רַבּוֹת לְהַפְגָּזוֹת פְּרָטִיּוֹת
|
בַּדִּירָה הַנְּטוּשָׁה
נִשְׁאֲרוּ כְּלֵי הַמִּטְבָּח הַמְּלֻכְלָכִים
עוֹד רֶגַע יַחְזֹר לִרְחֹץ אוֹתָם.
אֲבִיזְרֵי טוֹאָלֶטִיקָה לְיַד הָרְאִי
|
בודק את התפלות
כמו כילי את ממונו
וממשש בהן אחת אחת
ולחשי קסמים ישאו את חזונו
|
שָׁם בַּחֶדֶר הַקָּטָן הַמּוּאָר חֲלוּשׁוֹת
מַחְשָׁבוֹת שׁוֹכְבוֹת עִם מַחְשָׁבוֹת
בְּמִּטָּה אַחַת צָרָה
פְּרוּעַת שְמִיכוֹת
|
באמצע שום-מקום יש שמים אפורים
ותקווה חיוורת שממתינה לו באוהל
עוד מעט ארוחת ערב
שורה של מיטות
|
פרסם אותי אמר לי השיר
בקול צרוד
תפס לי את היד
ולחש לי באוזן
|
ממלמל פסוקי קוראן
מנופף בסכין לאלוהיו
אלוהיו מנופף בו
בין הרמזור המתחלף לאדום
|
אֵיכְשֶׁהוּ נָעִים לַחְשֹׁב שֶׁיֵּשׁ שָׁם מַיִם
הֲמוֹן מַיִם
אֶפְשָׁר לְהִתְפַּשֵּׁט לִקְרָאתָם
אֶפְשָׁר לְהִכָּנֵס אֵלֵיהֶם
|
אני צופה בהן
עוברות בלהקה
שיירת חסידות ארוכה
דואה בין עננים
תמיד אותן תמונות חלום מעופפות
|
משהו חם ומרטט,
זה לא הרוח
משהו כובש דובר אמת
אתה רוצה לדהור
|
אנחנו הולכים להרים השחורים
להרים השחורים
שצובעים את האופק
שצובעים את האופק
כמו לילה רחוק
|
אוֹר הַיָּרֵחַ הַקַּר
מַכְסִיף שָׁם חֶדֶר שֶׁקָּפָא
כְּמוֹ הֶבְזֵק תְּמוּנָה
מִטָּה עֵירֹמָה שְרוּעָה לָהּ
|
זַהֲרוּרִים מְרַצְּדִים עַל פְּנֵי הַמַּיִם
וְרוּחַ אֱלֹהִית נְמוּכָה מְרַחֶפֶת
מֵעַל הַתֹּהוּ וָבֹהוּ
עַכְשָׁו בִּתְחִלַּת הַיָּמִים
|
הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת הִשְׁתַּנּוּ כָּל הַזְּמַן
גַּם הַזֹּהַר
גַּם הַפּוֹטֶנְצְיָאל שֶׁל גְּוָנֵי קַדְרוּתוֹ
זֶה מוּזָר
|
אדם שוכב בחדרו
שומר מוות בתוך קופסה שהוא נושא עמו
כמו תחבושת אישית
מוות רגיל עם שנת יצור אקראית
|
אֲנִי מָכוּר לַחַיִּים
וְלֹא רוֹצֶה לְהִגָּמֵל
כָּל בֹּקֶר כְּשֶׁאֲנִי יוֹצֵא מֵהַבַּיִת
אֲנִי מַזְרִיק לִי אוֹתָם
|
אֵין לִי יְמֵי יַיִן וְשׁוֹשַׁנִּים
אֵין לִי לְבָבוֹת מְפֻלָּחִים בְּחֵץ
חֲרוּטִים עַל עֲצֵי אֶקָלִיפְּטוּס
יֵשׁ לִי רַק נַיָּד-חָכָם
|
הולך אליה מוכה חמה
כמו מאמין עיוור אל בית-תפילתו
מביט מהרחוב האכזר
בשרב מלקושי של סוף הקיץ
אל שמי יהלומים מבהיקים
|
מַדְרֵגוֹת עוֹלוֹת אֶל הַשָּׁמַיִם
וְיֵשׁ עַל אַחַת מֵהֶן
חֻלְצָה שֶׁמִּישֶׁהוּ שָׁכַח
מְדַלֵּג עָלֶיהָ
|
הוא נופל כצל שקוף
מאוחר בלילה
לא מדליק את האור
מתפשט בחשיכה
|
אני עומד ומדבר
בתוך ים גועש
וגבה- גלי
סוער
גלי החוף תוקפים אותי
אבל אני נכנס
צעד ועוד צעד
ממשיך לדבר
|
אל מול הרי אדום
חומרת הרוח לחפש עיגולים
על פני שדות אחרים
נוהרים מתעגלים השבילים
בדרך לעקבה
|
מתכרבל איתה ביחד
עננים בשערותינו
רוחות מנשבות מעל ימינו
היינו הולכים אל היערות הקדמונים
|
אני משחק נגד המחשב במשחק אסטרטגיה מוכר
בו טייקון מצוי כמוני מנצח טייקונים אחרים.
יודע בדיוק את החוקים
לפני שאני בונה אימפריה
|
שמיים נמוכים
של סגריר
נסוכים בצמיגות גוברת
אני רואה עננים כבדים
|
החזאי הצביע על אקלים רותח
שירד עלינו במפה הסינופטית
"באביב יש מזג האוויר מתהפך"
פתאום לא זכרתי את צבע קולך
|
ניקינו את החדר
הזזנו את החפצים
עכשיו המזוודה שלי
עומדת כבר במאונך ליד הדלת
|
בניינים מנצנצים את חייהם מבעד לחלון
בעיר שאינה מאמינה בקיומה
הרוח רוטנת
שוקקת
|
יש הרבה מחשבות ברחוב
שכותבות את עצמן
בגוף חשוף
הן יושבות על ספסל ומחכות ללקוח
|
עם כלים מלוכלכים בכיור
כוסות זרוקות בכל פינה
בלילות - קופסאות - השימורים
משנה לשנה אנחנו לומדים
|
בזמן עבר
הייתה גדת הנהר
יפה ופורחת
|
מילים
כמו איבחת גרזן בוהקת
מול החושך
|
ולא יכולתי לגעת בו
הוא היה מונח לו על הרצפה
צמח מטפס
מכוות אש
עם פרחים אדומים וצורבים
|
האספלט רטוב
רק עכשיו ירד עליו
פניו מחוקות מבעד לזגוגית הקדמית
מקשיב למוזיקה אילמת
|
מִבַּעַד לְזְכוּכִית שֶׁל בֹּקֶר אָפֹר
בְּבֵית־קָפֶה בִּרְחוֹב הַמֶּלֶךְ גּ׳וֹרְג׳
רֵיחַ קָפֶה נָעִים נִשּ-ָא בָּאֲוִויר
זָרִים מְנִידִים רֹאשׁ מִתּוֹךְ נִימוּס
|
טלפניות רכות
מכל הצדדים
מאיזו חברה
מדברות בקול מתלחשש
כשהן מבקשות לא להדליק את האש
|
הולך איתך
על קו הצהריים ברקיע
השמיים הזמניים שלנו
רועדים בנו קלות
|
כל אותו לילה פראי
היה מקומו נע ונד
אחוז תזזית עם מקומה
לקצב מוזיקה מקומית
|
ואין לו פנאי
כבר לחכות לה
עד שתחליט לשוב
מארצותיה שמעבר להרים
בכי הילדים
שירת הכיורים
ארצות אבודות
אפופות בערפילי שיגרה.
|
בערימה של מסמכים ישנים
מנסות האותיות הזרות
להגיד לי משהו
עליה
עולם של בובות-על-חוט
שבו הכל מאוחר מדי.
|
חיפשתי לי מקום
בין הרוכלים
בכיכר השוק
|
והנה כך סתם
ברחוב אכזר
מתעלף מחום
ודו-תחמוצת-הפחמן
|
כְּשֶׁהַכְּשָׁפִים הוֹלְכִים לָהֶם וְנֶעֱלָמִים
מוּל הַיֹּפִי שֶׁל הָעֲרָבוֹת-הַבּוֹכִיוֹת
שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא יָדַעְתָּ לְזַהוֹת עִם הַשָּׁנִים
חוֹשֵׁב עַל אִי בּוֹדֵד בֵּין כָּל הָעוֹנוֹת
|
מתוך עינינו העצומות
אנו רואים לפעמים
אהבה נפלאה
שקורצת לנו
עינינו העצומות
משקרות לנו
בחפץ-לב
|
בדירה הרב-קומתית הזו
עם הדפסי רוי ליכטנשטיין
בסלון
ממש מתחת לריצפת הפרקט
יש מעיין תת-קרקעי
שוצף בחשכה
|
ברכבת נאנחת
נאנקת מזמורים
נסעתי לעיירה קטנה
שנקראת בפי תושביה
אושווינצ'ים
אין לי צורך בכרטיס
אני נוסע מתמיד.
|
יש בי תולעת שמכרסמת תקתוקים
בתוך רהיטים כבדים שבלבי
בלילות אני עושה מעשים משונים
נוקש על העץ הסדוק מעט
|
במחבוא בתוך ארון נעול
אני מחזיק בקבוק של אור יקר תוחלת
אור עתיק
אור גנוז
|
חולמת מים
על הקרקע בעשב לעצמה
רגליה בוטשות גבעולים
שקועות בסבך
|
מחלק את עצמי לגליונות
תולה עלונים בכל מקום
הנ"ל היה כאן.
נראה לאחרונה בסניף "סטארבקס
|
מתוך חלונות הזרות הגדולים
מכחול אפור צובע בצבעי פסטל עכורים
שטח שאיננו מוכר
בניינים עתיקים בהפקר רטוב בלתי-ידוע
|
הָלַכְנוּ לִקְנוֹת חֲנֻכִּיָּה
בְּבֵן יְהוּדָה
בְּחֲנוּת קְטַנָּה לַתַּיָּרִים
שֶׁמִּזְּמַן לֹא רָאֲתָה קוֹנִים
|
עוד לפני המילים החותכות
המילים המכות שלך
עברנו באותו ערב פתאומי
באור בין-ערביים של זהב עמום
|
הקיץ עוד לא החליט סופית
אבל אנחנו כבר יודעים
בוטש בעקביו
חוזר בתנועות ריקוד
|
נביא אחד נושא נבואת זעם
אל הגלים
והם מקשיבים לו ובוכים
הם מקשיבים לו
נמסים
|
אני האיש שנפלו לו חייו
מגשש בין השיחים
מחפשם
אינני מוצאם
|
מבטו החיוור מכסה
צינת מגן למילים של סתם
כבר איננו ילד
זאב בודד לנסיעות ארוכות
|
נושבים עם כיוון הרוח
שנינו נסחפים במערבולות האוויר
פיסות נייר זעירות
שהחיים כותבים עליהן
|
במעלה הגבעה
תחת עצי אורנים
יש ימים בהם הגשם מטפטף מענפים
על שטיח רטוב של מחטים
|
מעולם לא הבאת אותי לכאן
אפלו לא בחגיגות וטקסים
מעל לראשי הקט שטו מלים מוזרות
הלאנצ'ים העמיסו סחורות
|
שוהה בנמל-תעופה רב-משתתפים
ריצפת השיש בוהקת
חנויות הדיוטי-פרי קורצות
|
יש סיכוי שהצל שלי שוב ייסע השנה
זה מייגע
אני הרי לא אהיה שם בסביבה
צריך להחליט אם לשלוח אותו
|
לסבא שלי קראו עקיבא
הוא הלך בחוצות העיירה הפולנית
עם קפוטה כיפה וזקן
אני קרוי על שמו
|
דְּמוּתֵךְ נִשּ-ֵאת עַל פְּנֵי סְפִינָה מִתְרַחֶקֶת
מִפְרָש-ֶיהָ צְלָלִים מוּרָדִים בְּמַיִם שְׁקֵטִים
כִּמְעַט גַּם אִם אֲנַסֶּה נִרְדָּמִים
אֲנִי מַנִּיחַ אוֹתָךְ עַכְשָׁו עַל הַסִּפּוּן
|
אני לא רוצה לסתום את השירותים
אז אני לוקח את הדלי
של השירים המתוקים מדבש
ומרוקן אותו עכשיו
|
אחד הלך ביום כה חם
ללכת לשחק בגן
אחד הלך ביום כה חם
כי הוא פשוט כבר לא מכאן
גם השמש לא ידע
|
כמה מאיתנו
עם רובים ישנים
ליד מתרסים של ספות
שולחנות בלי רגליים
|
ילד קט ישן הלילה
ילד קט רואה מראות
חשיכה טוווה אין די לה
כלוב של ציפורים מתות
|
לְיַד הַמַּחְשֵׁב שֶׁלִּי אֲנִי מוֹצֵא
חֲגוֹרָה שֶׁל אִשָּׁה
מַגֶּבֶת מִטְבָּח
מַחְרֹזֶת יְרַקְרַקָּה כָּלְשֶׁהִי לַצַּוָּאר
|
זוֹהִי רַק הַתְחָלַת הַקֹּר
וְיֵשׁ יֹבֶשׁ מוּזָר בָּאֲוִיר
אֲבָל כְּבָר סָגַרְתִּי אֶת הַתְּרִיסִים
הֵגַפְתִּי אֶת הַחַלּוֹנוֹת הַגְּדוֹלִים שֶׁבַּסָּלוֹן
|
בדרך אלייך
ברגע נדהם
כשהמכונית שועטת קדימה
בכביש בין-עירוני
ליד רמת-אביב
|
סַפְסָל שֶׁצּוֹבְעִים אוֹתוֹ יָפֶה
אַחַר-כָּךְ מוֹסִיפִים לוֹ פֶּרַח כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה
מְעַנְיֵן
אֵינוֹ מְגַלֶּה דָּבָר
זֶה אֲפִלּוּ מִצְטַלֵּם הֵיטֵב
|
שערה אסוף בעננים
קושרת מעליו מטפחת
עיניה הבהירות
שהתכלת שבהן מיטשטשת
|
יֵשׁ לִי שָׁם סֻכָּה מְשֻׁנָּה מְעַט
הִיא מִתְחַלֶּפֶת עִם הַשָּׁנִים
בָּנִיתִי אוֹתָהּ בְּמוֹ יָדַי כִּמְעַט
וּבָהּ תְּלוּיִים כָּל הַמִּינִים
|
הָיִיתִי קָטָן וְנָמוּךְ
הָיִיתִי גָּדוֹל וְגָבוֹהַּ
הָיִיתִי כָּל מִינֵי אֲנָשִׁים
הֶחְלַפְתִּי צוּרוֹת בְּלִי-מֵש-ִים
|
שמעתי דלת נטרקת
בחדר-המדרגות
בדירה שממול
דלת בלונדינית
ממין משובח
|
נולדתי בשביל לחיות
נולדתי בשביל למות
מטייל בין סחלבים שחורים
קוטף אותם גדלים בשדות הלילה
|
אינני מקשיב למרצה
המזגן מדבר אליי ישירות ללא תיווך
עכשיו הוא לוחש לי שהוא מאוהב
אני מבין אותו יותר ממה שהוא מבין את עצמו
|
ספינות שפעם היו שלי
הולכות וחסרות
מתרחקות על קו האופק
ליד נצנוצי הגלים
|
יש ספסל ריק בגינה
אני מביט עליו
עושה עליו תרגילים
מחלק אותו לכמה חלקים
גם הריק
מורכב
מכמה חלקים
|
מול מסך המחשב המבהיק בחשכה
פניי מוארים כירח כבוי
מכתשים פעורים בי בצד הבלתי נראה
רכבי חלל משונים מקפצים על גדותיהם
|
אני יודע את האבן
יודע את העץ
משוחח עם דומם צומח וחי
מפסל פסילים בכל לשון
|
עלמות תכולות עולות אליי מתוך אדי הנחל
תמיד יש שם איזה נחל שזורם על הרצפה
צפים בו כמה מילונים
גיליון עיתון מלפני כמה ימים
|
סְבִיב בִּקְתוֹת הַכְּפָר יְעָרוֹת אַדִּירִים צוֹפְנֵי-סוֹד
הוּא צִיפָה לִרְאוֹת עֲצֵי אַגָּס וְדֻבְדְּבָן בַּחֲצֵרוֹת
אֲבָל מֵאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת הַהִיא הַיְּדוּעָה
הָיְתָה רַק חֲשֵׁכָה טְמִירָה
|
"עקיבא" צעקו הילדים
"בוא לשחק איתנו".
הוא נשא את עקיבא כמשא כבד
אימו קראה לו לבוא הביתה
אבל הוא רצה לזרוק אותו ממנו
|
שם ההרים וממול זה הים
על פיסת אדמה חרוכה
חוגגות את עצמן בזעם החמסינים
כלונסאות בטון ביישניים
|
הראי מונה בה סימנים
היא לא תביט בו
היא לא תביט אל הסכין
הקירות סטופים כמו פניו
|
הוא זר וגבוה ומתפלל בכנסיה
בארץ רחוקה שאיננה ארצו
בשפה שאיננה שפתו
מי שמביט בו ללא אל
|
הזמנתי למחר את הצבעי
שיצבע את מחשבותיי בצבעים בהירים
תמיד חשבתי שכדאי
להזיז אותן לפינה אחרת
|
לִפְנוֹת בֹּקֶר בְּלוֹס אָנְגֶ'לֶס
לִפְנֵי שֶׁנִּכְנַסְנוּ לַמְּכוֹנִית לְדֶרֶךְ אֲרֻכָּה
הָיוּ הַשָּׁמַיִם אֲפֹרִים
רַכִּים כְּמוֹ שְמִיכַת חֹרֶף
|
אני עץ בתנועה
עומד לפעמים בדיזנגוף פינת גורדון
לא ידעתם?
את הענפים והעלים
|
גּוּפֵנוּ נוֹתֵן בּוֹ סִימָנִים
גַּם כְּשֶׁהוּא מִתְחַזֶּה לְדֶשֶׁא
צוֹמֵחַ מֵעַצְמוֹ
אֵין צוֹרֵךְ לְהַשְׁקוֹת אוֹתוֹ
|
אַל תֵּלֵךְ
אַל תֵּצֵא מֵהַבַּיִת
שָא אוֹתוֹ עַל גּוּפְךָ
עֲטֹף אוֹתוֹ בְּךָ
|
על החומה מול הים
צעדו חיילים צעירים
מדיהם צבעוניים עטורי צלבים
מתוך הסימטאות שמעתי
מישהו מדבר איטלקית
|
במנגינות של שני קולות
יצאנו למלחמה נגד אויב בלתי ידוע
להגן על המולדת עם חיל פרשים
ישבנו ליד המדורה עם המון סוסים
|
קצף גלי הים
נותר על החוף כמוני
נספג בו
נספג בה
|
השיר שלי
ללא מילים
לוליין חיוור
עושה טרפז
על קצה הגג
|
כשיצאתי מהמכונית ראיתי איש זקן
מהדהד נקישות בפינות לא צפויות
מחפש את דרכו עם מקל
חשכה בצהריים
|
יש אור גנוז בפסע של הולדת
יש חוט דקיק בצל הזכרונות
על מרפסות הרוח משחקת
כמו עולל ללא שום כוונות.
|
סגרירים שלי
עלים של מנטה
משפילים מבט ירוק כהה
כשהם יורדים על פני שמיי
|
עגורנים של מחשבות
בשמיים של שיש אפל
בונים אצלי עכשיו
בתי קומות.
|
עגמומית נושקת את ערביי
מעולפיי-מרגליות
אינני זוכר את שמך
על הספה בסלון
|
עד שתתחיל הגאות
ותציף את החוף
אני בונה עכשיו
ארמון מחול
בשבילנו
רק למקרה
שתעברי כאן בסביבה
|
בשדה שעוד לא בנו עליו
שיכונים לזוגות צעירים
ולא חילקו אותו ל"בנה ביתך"
ולא שפכו עליו אספלט רותח
לעוד כביש רב-מסלולי
שאת הארץ ייפתח
|
אִשָּׁה עוֹמֶדֶת בַּפֶּתַח
מַחְזִיקָה מְהַסֶּסֶת אֶת יָדִית הַדֶּלֶת שֶׁפָּתְחָה
עוֹד טֶרֶם הֶחְלִיטָה לְהִכָּנֵס
חָשַׁשׁ מְרַחֵף שָׁם
|
מִישֶׁהוּ אָמַר שֶׁמִּישֶׁהוּ שָׁמַע
וּמִישֶׁהוּ לָחַשׁ שֶׁהִיא נֶעֶלְמָה
תָּמִיד אוֹתוֹ דָּבָר וּמֵהַתְחָלָה
מִישֶׁהוּ יָדַע וּמִישֶׁהוּ קָרָא
|
לְאַחַר שֶׁבָּנִינוּ קֵן מֻשְׁלָם
מֵעַנְפֵי קִנָּמוֹן מוֹר וְנֵרְדְּ
אֲנַחְנוּ מַצִּיתִים אֶת עַצְמֵנוּ
בְּשַׁלְוַת הַשְּׁקוּפִים
|
עזוב אותי
מרוח אלוהים המרחפת על פני המים
הרקיע, כל המאורות
וכל שאר הברואים
|
יש קדושה שמחלחלת לה
ביישנית וצנועה
בנשימת האוויר הצלול
בתים עתיקים מדברים אל הנוף
כמו צויירו מלמעלה במכחול
|
עכשיו כשחשיכה בי
צורחת עמומות
אל בין-הערביים
של יום שאיננו כלה
|
לך ולי לא היה מגש של כסף
אבל מישהו הגיש אותנו
זחוחים עד אין קץ
נכוחים בלי מרגוע
|
על מיטה אחת
לא יכולתי לראות את עינייך
בעירום מחשבותייך
|
באמצע הרחוב
בדרום העיר
פתאום סלע כורכר
כמו קבצן על אבני המדרכת
מדבר איתי בכורכרית
(שפה הולכת ונשכחת)
|
במיטה מוזרה ונשכחת
הייתה לנו שעה עגולה
את ואני היינו מחוגיה
שבים ונפגשים בחשכה חמה
|
רוב הזמן אני ערפל
מטיס את עפיפוני שיריי לערפלים אחרים
עפיפוני נייר עם כנפיי עצב פרושות
טסים להם ללא חוטים
|
נטוע שורשים
שלכת מהדהדת בגופי השתול
ידיים ישרות וצמודות
מטאטא את הרהוריי החוצה
|
העץ שלי אינו שומר את עצבותו לעצמו
תמיד צמא למים
שנת בצורת
קורא חלומות של אחרים
|
ראה השמיים מתכסים בהמולה נהדרת
מול עצים עבותים עצומי עיניים
מוכיחים אותך כתלמיד בנזיפה אחרת
עפאים של סגריר שמוטי עפעפיים
|
עם הניחוח המשכר
כחולם בשבילים
עובר ליד נחלים
עולים על גדותיהם
|
עכשיו כשהלבן הופך שחור
והאוויר מפעפע בנקבים אילמים
בזעקה דו-כיוונית
עכשיו כשיד מושטת פוגשת רק חלל ריק
|
כמה דקות ממך
הם עכשיו בונים את התחנה
הייתי שם בשעות אלמוניות
בהן הלב מתחיל לפעום חזק יותר
|
מנסה להסיר את המסכה
בשביל לראות את פני הילד ההוא עם הקול המוכר
כמו בסרטי-מתח שבהם מקלפים אותה פתאום מהפנים
אך היא איננה יורדת
|
ערפל מכסה את פני האוהבים
שלא ירצו לנוח
תפארתם תהיה רק בו
|
מדי לילה
בפרחים לוהטים
פורח הגרניום המתוק בדמי
אני משקה אותו בחלומות
|
צללית שראשה שחוח עומדת לבדה באמצע היום
על הישורת העליונה האחרונה בחדר המדרגות
פניה מופנות החוצה משם
אבל גם אם ניתן היה לשקול זאת פעם
|
האשה בחנות רצתה לקנות רק קצת שקט
ולהשאר במנוחה נכונה
היא לא רצתה בכלל לדעת שהיה פיגוע,
והיא ידעה.
|
אני אוסף אותך
לפעמים
בכלי -חרס דקים
את מונחת
ממתינה
|
הַמַּנְחֶה בָּרַדְיוֹ טָעַן שֶׁהַמְּרֻאֲיָן מְשׁוֹרֵר
הָאִישׁ אָמַר שֶׁאֵין לוֹ ש-ְפַת-אֵם
וְאָכֵן הָיָה לוֹ מִבְטָא זָר מְאוֹד
עִם אוֹתִיּוֹת גְּרוֹנִיּוֹת מִתְגַּלְגְּלוֹת לַצְּדָדִים
|
באותו קיץ ערירי
היו אהבות תלויות על העצים
אנשים קטפו אותן
הביאו אותן אל בתיהם
|
כְּשֶׁיָּצָא מֵהַחֶדֶר קְצָת הַמּוּם
חָשַׁב שֶׁאֵין בְּכָךְ דָּבָר
רַק בֹּקֶר שֶׁל לֹא-כְלוּם
מִתְכַּסֶּה בְּעֲרָפֶל שֶׁנִּשְׁאַר
|
הַכִּתּוֹת כְּבָר אֵינָן
נִכְנַסְתִּי וְדָרַכְתִּי
עַל מַה שֶׁנּוֹתַר
בְּעֶצֶם רַק הַמִּסְדְּרוֹן
|
פוסע בשדות הקרב העשנים
נוף ערפל שבור
חוצה את מחשבתי
עיי חורבות מזדקרים
|
בוצע מן הלילה פלחים פלחים
כמו מלחם טרי
בתאווה עצומת עיניים
את מצטרפת אליהם בלי להרגיש
|
פלסטינה הם קראו לה
לא אדע לעולם
איך הם הביטו עליה מבחוץ
במבטאים זרים בכל מיני שפות
|
בתחילה יש לה צורה של צל חומק
עכברוש גדול עובר על פני החדר במרוצה
מהסלון למטבח
אני מביט ולא מאמין
|
משוטט בפרוורים של אהבה
בדרך מפרוור אל פרוור
הרחובות ריקים מאנשים וחפץ
המכוניות נעלמות ממני
|
ללכת בשדות הסתיו הכמושים
במפגש הנחלים של ילדותנו
לחבק פרחי בר בלתי נראים
לקטוף אותך
|
הפעם האחרונה איננה יודעת
שהיא אכן הפעם האחרונה
לפעמים אני צריך לתעד את המיקום המדויק
כמו פריט ביומן משטרתי
|
האדמה חולצת שד להניק
אנחנו מטפסים עליו
רוחשים בתוכו אל הנוף
צופים ממנו
|
אבי יצא מהקירות ופניו חיוורים
אימי צפתה בי מחלון אחר
והם עטו גלימות
של צל כבד מאוד
|
יֵשׁ רַק צְלָלִים בְּתוֹךְ הָעִיר
הֵם מְדַבְּרִים אֵלַי
לְיַד הַבִּנְיָנִים
הָרְחוֹבוֹת קוֹרְאִים עֲצֹר
|
כְּשֶׁהָיִינוּ יְלָדִים
מִישֶׁהוּ הָיָה מְנַצֵּחַ
מִישֶׁהוּ הָיָה מַפְסִיד
אוֹ שֶׁנִּשְׁאַרְנוּ "סָדָד"
|
מֵהַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ
נִכְנְסָה צִפּוֹר דְּרוֹר אֶל הַחֶדֶר
נֶעֶמְדָה עַל הַכּוֹנָנִית
וְהֵצִיצָה עָלַי
|
זוהי ציפור משונה
לפעמים היא יושבת על העץ שממול
לפעמים על חוטי החשמל
יש שהיא מעופפת ישר אל תוך חדרי
|
הנוף הביט בה
ציפור אפלה דואה על תהומות
ונפשי הביטה אל מחשכי היותה
הציצה בו חזרה בתמיהה
|
צל-ענן חולף לרגע קט
לפעמים רואים אותו ברור
מעל שדות בארץ הזו
צל-צילה
|
ים השיכחה נושא אותי
על פניו.
אני צף עליו כמו צל
ברפסודה שמטלטלת על גליו
|
חדרים פצועים אל השמיים
פנים חיוורות
קיר בודד עם תמונה
שידה מרחפת בשארית כוחותיה
|
אני כחול עכשו
והמים כמו שמים
כחול הוא מבטי
כשאני מביט עליך
ומהמהם משהו כחלחל
|
סוֹף סוֹף זֶה קוֹרֶה
אֵינֶנִּי מֵעֵז אֲפִלּוּ לְהִסְתַּכֵּל עָלֶיךָ
בְּהֵיכָלְךָ
רַק עַל כִּסְּאֲךָ הָרָם וְהַנִּשּ-ָא;
|
את צמח משתרג
על פני לילותינו
עלייך מחפשים את האור
רגלייך
ידייך
מתעוותות בכיוונים הנכונים
|
יושב הוא עם עצמו
ומתעלס לו עם ספרים
והמילים מרפרפות
בכנפיים של פרפר
|
היה שם חושך
וצמרת העץ האפילה עלעליה
"את רואה" אמרתי
"זאת היתה המרפסת שלנו
ועכשיו אפילו לא רואים אותה"
|
צבע קולם של אנשים בחדרים
נופל עליי בכתמים
אני רואה אותו בצבעים שאין להם שיעור
אנשים ונשים שהלכו ממני לדרכים צדדיות
|
כשעברתי ליד בית הוריי הישן
חשתי שהבית משנה את דמותו
פעם ראיתי בו סדקים
קירות פצועים, מצולקים
|
צבעי פסטל של קרון הרכבת
מרצדים בו
מתערבלים בו
שוקעים בו
|
ציפורי העונה מקננות מעבר לקיר
משמיעות ציוצים חלושים באוקיינוס החושך
החדר הזה הוא אי בודד של עיניים עצומות
עינייך ועיניי
|
הולך ברחוב של בוקר מהביל
חולף על פני חנות המכולת שבפינה
חוצה את האספלט הרותח של הכביש
קיץ נושם בו
|
לא הרגשתי איך קם והלך
לפעמים הוא חסר
אני יודע כל כך מה היה אומר
הולדן שכזה
|
צבעי קולות מותזים אל מכחוליי
- כשיש לי מכחולים
פנים מצויירים בכל ההבעות
מושלכים אל ערמה מתגבהת
|
אפילו אם קירותיו מזמרים
אפילו אם החדר
משנה צורה ללא-הפסק
וציפורים מעופפות בו
|
קראי אותי
אני ספר פתוח
דפיי מפוזרים
מתעופפים ברוח
אותיותי מטושטשות
איני רואה את הכתוב
|
את היית לי קיץ אחר
ואני כבר הייתי סתיו מלא ספקות
קיץ קצר לוהט נטול-פנים
זיעתנו ניגרה בו
|
היונים שעושות קניות ברחוב הראשי
מהלכות בראש מורם
בארשת חשיבות
על הדשא המעולף מחום
|
יהודה המכבי בשבת בבוקר
אנחנו יושבים בקפה
שותים עם השבת שלנו
אמריקנו וצ'אי-לאטה
|
אֲבָל אֲנִי כְּבָר פֹּה
אָז אוּלַי אַמְשִׁיךְ הָלְאָה
לְחַכּוֹת לַקּוֹלוֹת
לֹא אֵלּוּ שֶׁל הַמְּשׁוֹרֵר הַהוּא
|
קולה היה בהיר
קולה היה כמו שיר
ענני נוצה מרחפים בצהריים
אור שטף את העיר
|
קולי הפשוט שמסרב לגווע
מטייל בין ברושים
בדרך הרים שאיננה עוד
ספק אם הייתה
|
באמצע החגיגה פתח הפעוט בן השלוש
את מתנת יום-ההולדת
קרע בעונג לגזרים את נייר העטיפה הצבעוני
קוף הצעצוע הביט אליו
|
יש בה פרצות כמעט בלתי נראות
ביום בהיר
רואים דרכן את השמיים
ואת מי שמחכה שם
|
בחום הזה
אני זורק את עצמי
אל חיבוקו המתוק
|
בעיר שהייתה פעם גרמנית
וקראו לה פעם ברסלאו
שוחים בבריכה של המלון
שמונה גרמנים מהפאטרלנד
|
עמדנו עמומים
הים גאה בשטף מצועף
על הגלים
היה מין זוך שמלבלב
|
אני רואה בבניין הענק שבונים
בקצה הרחוב שני אנשים
שעומדים ומדברים במשך דקות ארוכות
על גשר שפעם יהיה מרפסת
|
אני הולך בין בניינים וחנויות
ברחוב החלומות המוגפים
הם נעולים על-בריח מפניי
התריסים נאנקים
|
אנו הולכים ומתרחקים
כמו כוכבים במסילות הסירוב
אין הדבר בידינו
כשמכוניותינו נהוגות בנהג אוטומטי
|
בְּאֶרֶץ הַחֲשֵׁכָה שֶׁלָּהֶם
מְמַהֲרִים הַהִרְהוּרִים אֶל מַסְלוּל הַמְרוֹצִים
בְּדִיּוּק בַּשָּׁעוֹת הַנְּכוֹנוֹת
יוֹצְאִים מִן הַמַּחְבּוֹא אֶל הָאֹפֶל
|
הערב יורד בתוכי
עם חלומות יחפים
מהלכים על בהונות.
|
הדיקטטור הוא שחקן לא-מוערך מספיק
הוא עכשיו עומד בחדר השינה שלו ומתאמן
מרים את היד
|
כשהושטתי יד ונגעתי בך
בבריכת הנוי שבפארק
ליטפתי סגול
ראיתי סביבנו חבצלות מים בלהבות סגולות
|
אם תראי אותי חוצה את הכביש
באקראי
צועד עם אנשים שותקים
צועד עם אנשים חולפים
|
ראיתי יונה
בשובך-חדרי
בונה לה קן
תולשת נוצותיי
|
אני ישן עם לב פתוח
כולי פרזות
בחלונות סגורים
חרכים הומים דממה
|
אינני יכול
להתעלם
מריגשותייך
שמנסים לעשות לי דברים
|
רַק הָרֶגַע יָצָאנוּ מֵהַחֲלָלִית
לְכוֹכַב-לֶכֶת אַחֵר
כּוֹכָב שֶׁאֵין בּוֹ מִלְחָמָה
שֶׁנִּמְשֶׁכֶת וְנִמְשֶׁכֶת
|
רודף לו איש אחר הרוח
הוא מתרוצץ כמו שלוח
היום הוא פה מחר אי-שם
אולי פתאום, יצחק וקם
|
ואז התחיל הרחוב לשיר
ואני אמרתי לו:
"למה אתה שר?"
והוא לא ענה לי והמשיך לשיר
|
אני חוזר אלייך
מסימטאות המיאוס
רחצי אותי
מגרגרים של זעם
שדבקו בי
את יודעת לקלח אותי
במחשבות טהורות
|
כבר זמן לא ביקרתי בך בחלומות
שכונה קטנה שלי
אינני יודע אפילו אם הכרתי בך את כל צללייך
צריפים קטנים מטים ליפול
|
יש לך בתים ברשת
יש לך בתים בחול
יש לך את כל הקשת
אור לבן בוהק בתכול
על כרכוב ועל מרפסת
|
יוקו אונו ישבה שם
כמו כולם
על ספסל בסנטרל-פארק
בכפכפים ומכנסיים קצרים
|
מביט מלמעלה
ממדרגות התהילה
ראשים זרים
ברוח הקלה
|
אם אני מטה אוזן
אני שומע את הקיר
מדבר אליי בשפה זרה
אבל מובנת לי
|
כמו תמיד זה מתחיל בגשם קל וכמה עננים
הזעם מחלחל בין השיטין
אדמת לס מדברית
גרגיריה דבקים בעצמם
|
אי אז בנגוהות
בין הענפים שהסתירו
קטפתי מכל הבא ליד כל אות
ורק שזיפי האור החווירו
|
לא היו שם שחפים בתיקרה
אבל שמעתי אותם צורחים
באורות העמומים
|
הֵם קוֹרְאִים אֶת הַשֵּׁמוֹת
בְּקוֹלָם הֶעָרֵב בָּרַדְיוֹ וּבַטֵּלֵווִיזְיָה
בֹּקֶר וָעֶרֶב
עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא
|
יֵשׁ שָׁעוֹת שֶׁבָּהֵן מִּישֶׁהוּ בִּלְתִּי-נִשְׁמָע
מַתְחִיל לְדַבֵּר אֵלָי
לִפְעָמִים גַּם מִישֶׁהִי עֲלוּמָה מִצְטָרֶפֶת לַשּ-ִיחָה
אֲנִי מְצַיֵּר לְעַצְמִי אֶת כֻּלָּנוּ
|
זו שעת הציפורים
כשלילה גווע מהלך חרישית ברגליים יחפות
אור-קיץ אפרפר מסתנן בין חרכי התריסים
ציוציהן מחליפים גוון בצמרות
|
שישה שולחנות בבית-הקפה
סביב לכוס קפה אחת
שהיא שלי
שישה שולחנות ריקים מאהבה
|
מַקְשִׁיב לְקוֹלֵךְ רוֹאֶה אֶת צִבְעוֹ
יוֹרֵד לְבַד, בְּהֵחָבֵא
בַּמַּדְרֵגוֹת אֶל חֶשְׁכַת מַרְתְּפַי
הַדֶּלֶת נִסְגֶּרֶת מֵאֲחוֹרַי
|
הֵם מָחְאוּ לוֹ כַּפַּיִם בְּתֹם הַדְּבָרִים
כְּשֶׁשָּׁאַל; אֵיךְ הִגַּעְנוּ הֲלוֹם?
הֵם מָחְאוּ לוֹ כַּפַּיִם כָּל הַחֲבֵרִים
לָאִישׁ בַּבָּמָה שֶׁעָמַד וְדִבֵּר שָׁלוֹם
|
הערב ירד עליה לפני הצהריים
הביטה אל האיש הזר
שישב ליד מיטתה
לא הבינה מה הוא עושה כאן
קורי האפלולית אפפו אותה
זחלו בתוכה לאט
עד שהייתה לכודה לחלוטין.
|
צריך לחסל אותו אמרה המלכה שלי
ערפו את ראשו!
והדובר החדש שלו שמתבכיין עלינו
ערפו את ראשו!
|
פַּעַם קָרָאתִי שֶׁצֶּמַח מְנַסֶּה לְהָגֵן עַל עַצְמוֹ
מִפְּנֵי נְגִיעוֹת כּוֹאֲבוֹת
בְּמַּנְגָּנוֹן בָּקָרָת הַפְּרִיחָה שֶׁלּוֹ
יֵשׁ כָּל מִינֵי סוּגִים שֶׁל נוֹגְדָנִים
|
כשהיבטנו מעבר לכביש הערבה הירדני
על הרי אדום
כבר היו השעות כבדות
מישהו פיזר עליהם צבעים של תשוקה
|
הבניין נשאר אותו בניין
זוכר את עצמי מבוסס אליו בשלג
מבוסס בבדידות
הבדידות מבוססת בי
|
משמרת אחת של שחרית
שריננה בחלומות הדרך
פותח את הדלת
אל המדרגות לשעת חירום
|
התעוררתי באמצע סרט
בערוץ נידח בטלוויזיה
היו שם הרבה מלחמות
|
שערי המלאך כבדים
לא אוכל לפתחם ברטיבות הזו
דמותה מתנפצת
מתאמץ אל הקרעים
|
אימא שלי הולכת איתי לבית ספר
בפעם הראשונה
במשך לילות רבים
היא צועדת נמרצות אל בית חינוך
|
על החוף שבתוך המפרץ
שלוש נשים יורדות אל המים
רוח ערב מלטפת שמלותיהן הלבנות
קרניים אחרונות שואלות אותן
|
שעה שטמון בה
ספק נרדם
ספק הוזה
כשהוא קם בין חושך לאור
|
דואה בכנפיי
על פני רקיע צחיח
רציתי ללכת
על פני עננים כואבים
|
אמרת לי פעם משהו על
"שדה אחרון של סיגליות"
זה מתגלגל אצלי
בראש
בא, וחוזר
שועט קדימה
נתקע
|
שוכב על שפת המאכלת
גופי מונח עירום כמו קרבן
והיא כרגיל דוממת לצידי
כמו בטקס-ישן
|
שחפי הזיכרון
צורחים מעל ראשי
רואה אותם
דואים ברוח הקלה
|
יורד אל שעת לא-יום
זולג צעדים כמו נרדם בהליכה
מאחורי גדרות המלון עוד אפלה נושמת
ענן לובש סלעים ברוח יובש צוננת
|
מביטים אל זריחה אמיתית
לא כזו-כאילו,
עייפה מגוש דן
כדור אודם בוהק
מטפס לו על הרי גולן
|
נגמרה לנו השיגרה
היא חסרה לנו
אז הלכנו להביא לנו קצת שיגרה
להביא זו מילה מוגזמת
|
אני בגוף ראשון יחיד
ואת בגוף שני יחידה
ואנחנו גם יחד
|
הם ממלאים את מיטתה
שאיננה מוצעת בשיריה
סדיני אהבתה פרועים
|
שיר הבעתה
איננו מופיע
כאד על פסגות ההרים הגדולים
הוא איננו עשן מתפוגג
|
המטפורה שלי רוצה ללטף
את המטפורה שלך
היא רוצה להכניס לה
המון דימויים
המטפורה שלך
יושבת בין המשפתיים
חשופת ירכתיים
רגליים מעופפות באוויר
|
הוא מפשפש בהן בכל קריאה
מוצא את המילה "אהבה"
זורק אותה דרך החלון החוצה
נהנה לראותה מתרסקת על חצר הבניין
|
אשירה תהילת השיכונים
ומקהלות מזמור לדודי השמש
שיריעו על גגות
|
חדר קטן
מחשב
מדפי ספרים.
נורת חשמל עירומה
מפיצה אותי אל העלטה
|
בליל אמש היו שושנים
מזמרות קרני ירח חיוורות
ואת היית שרועה על המיטה
שקועה בשלך
|
לילה אחד
אשכב תחת עץ התאנה
שצומח לי במיטתי
אעצום את עיני
אבל לא אניח למראשותי שום אבן
|
שעותיך הלכו אלי
ריקות וכואבות
ראיתי אותן
נאטמות
|
אנחנו צופים זה בזו בשתיקה
עצי פרי
ועצי סרק
בתוך היערות העצומים
|
שמיכת החשכה נקרעת מול אורות המכונית
אדם סגור בין חלונות אטומים
חושב עליה
המילים האחרונות שנאמרו
|
לנהוג אל תוך הלילה
לאור הפנסים הכתומים
של תאורת הרחוב
היא מנסה להפריע לי להתרכז
|
כשאני מכבה את המנורות
מוארות מחשבותיי בתאורה של אחרי חצות
אורות המכשירים החשמליים
פונים אליי בחשכה
|
הנערה בקרון הרכבת
המתרחק
שולחת אלי
ברכבת השניה
מבט בלונדיני שואל
אני לא מאמין
כשפתאום היא מנופפת לי ביד
|
ראיתי אותם באלכסנדרפלאץ
ראיתי אותם באונטר דן לינדן
עכשיו אני עומד בזואולוגישר גארטן
מול רחובות חיוורים
שמים קודרים קוראים מחשבותי
עיר חדשה בתים מצוחצחים
אומרים לי
אנחנו אחרים
|
הציפורים אורזות לי
את השמיים בחוטים בלתי-נראים
לחבילה מוארת
במעטפת דקה של צלופן מעונן
|
מעבר להררי חושך יש יעלים במדבר
צלליותיהם שועטות על הרכסים
רואה אותה מרימה את השפופרת
בקול ענות חלושה
|
כולם היו תינוקות חמודים ומתוקים.
יוזף היה תינוק מקסים
כשאמו לקחה אותו בעגלה לטיול ברחוב
היו הנשים הזקנות סוקרות אותו בחיבה
|
בסרט אחד ראיתי מסע הלוויה בתעלות
וארון הקבורה שט על המים
מוקף באנשים בתמונה קבוצתית
מוות נאה מקושט בבנייני אגדות
|
יושב אתך בבית קפה
בעיר שבתיה מצבות אילמות
מלצריות גבעוליות
מפזזות להן בבוקר שאין לו אתמולים
|
כשהורדתי אותו מהמדף במרכול
לא הבנתי איך זה קרה
שורה אחרי שורה
השיר הזה פשוט התפורר לי בידיים
נשארתי פתאום עם שיר-ללא-מילים
|
לאחר שעזבת
האירו לי חשבונות החשמל
בקצה מנהרה חשוכה
|
חייל אתיופי וחברתו בתל-אביב
|
אל הארכיון האישי (58 יצירות מאורכבות)
|
|
חומר למחשבה!
אם תיקחו כוס
יין, ותכניסו
אותה לזבל, ייצא
לכם זבל.
אם תקחו זבל,
ותכניסו אותו
לתוך כוס יין,
יהיה לכם זבל.
ההוא שמכיר את
מרפי, החליט
ללהחזיר את מרפי
לקבר. |
|