| 
    
    
	
      
 
 צילום של הנ''ל מזווית אחרת.  |  
 
 
  
 
 
אולי יעניין כאן את מישהו ששירים של הנ"ל התפרסמו 
בכתבי עת "מאזניים" ו "מטען"... 
לידיעת הקוראים: יש המלצת המערכת על השירים: 
"מחזיר אהבות קודמות",  "ולא תהייה למוות ממשלה" 
,"לכאורה שום-דבר", "החדר הישן", "אישה בין עונות", 
"חלונות". "נסיעה נעימה", "השמיים היו קרובים מאוד", 
"מענה קולי". "רחוב החלונות המוגפים","פוסע בשדות 
הקרב העשנים", "עיצוב-פנים" ו"ענני-קיץ", 
"שערי החופש", "עם כיוון השעון". 
ממליץ בעצמו על "בעל-חוב", "אהבתינו הקטנה 
והדוממת", 
"בכפר", "אני שאין לי משלי","יש מקום לדאגה", "יש 
אור גנוז". 
 ו ...עוד כמה שתבחרו לכם... 
 
 
 
 
 הוֹלֵךְ עִמָּהּ מֵעַל הַגָּדֵר הַדַּקָּה מִדַּי 
בְּשִׁוּוּי-מִשְׁקָל עָדִין  
בֵּין הָרָצוּי לַמָּצוּי 
הָיָה שָׁם דֶּשֶׁא יָרֹק וְרַעֲנָן כִּבְיָכוֹל  
 |  
 אני לא יודע איך הגעתי לשם. זה היה בר קטן חשוך וקודר בווילאג' 
שבניו-יורק גרתי שם אז באותו חורף, חיפשתי שם את עצמי. הייתי 
נורא צעיר והיה לי אז המון זמן לחפש את עצמי. 
ברחוב בחוץ בשעת ערב זו, היה קר מאוד.  
 |  
 
 העלים נעים ברוח 
מבעד לתריסים 
בתמונת צללית נראים כמה בניינים 
מחשבות אורצל מרצדות על פני החדר  
 |  
 החלף את הטיפות 
ואת התהומות  
ואת פני המים 
החלף את החיות  
 |  
 עוד כותבים את השמות 
ואין מי שיאסוף את החללים 
מלחמות ללא רחם באות והולכות 
סופות טורנדו מצמיתות ימינו באבחה  
 |  
 זו השעה שלך 
זו השעה שאת יורדת אל המים 
רק השמות הם אחרים 
עם כל העדרים השועטים  
 |  
 כענף הנושא את פריו 
נושא את עלעליו 
הולם דמותו בסתיו חלומותיו 
בודק את קצוות טירופו עכשיו  
 |  
 נעים מאוד קוראים לי ג'ון 
הוא אמר 
ג'ון פיטרס מגדוד הקלעים הוולשי 
הוא אמר  
 |  
 כשאני נכנס למשרד 
נושבת על פניי קלילות 
רוח מזגן קרירה 
אורבת לכל רגע של חולשה  
 |  
 בצילומים של עיר גרמנית 
לאחר המלחמה 
רואים חזיתות של בתים 
ללא בתים 
רק עיי חורבות 
וחלונות פעורים  
שמיים אל שמיים.  
 |  
 על המיטה בלילה 
אני שומע 
את רחש הממטרות  
של לבבך 
פועם לעומתי בחשיכה.  
 |  
 בַּסְּפָרִים שֶׁל יַלְדוּתִי 
הָיוּ אֲבָנִים טוֹבוֹת לָרֹב: 
  יַהֲלוֹמִים סַפִּירִים וְאִזְמַרְגָּדִים 
  שֵׁמוֹת צוֹפְנֵי-סוֹד  
 |  
 יש מרפסת שפוערת את פיה 
לבלוע אותי ואני מסרב 
היא עכשיו כועסת עליי 
אולי אני משוגע  
 |  
 אני מכונה לא מושלמת 
אני מכונה מדממת 
ואין לי איש מלבדי בעולם 
מתבכיינת לי ( סתם )  
 |  
 אני שומע את אימי בוכה 
זה מוזר 
מעולם לא שמעתיה בוכה 
והבכי שלה נשמע כה מתוק לאוזני  
 |  
 אני שאין לי משלי 
שם מתכתב עם מלאכים 
והם שולחים לי חבילות 
בדואר נע של מחשבות  
 |  
 לִצְלֹל אֶל אֲפֵלַת הַחֶדֶר 
לְהִתְכַּסּוֹת בִּשְמִיכַת הַצֶּמֶר הַגְּדוֹלָה 
עִם רַחַשׁ הַגֶּשֶׁם שֶׁיּוֹרֵד בַּחוּץ 
וְהַתְּרִיס שֶׁפָּתוּחַ מְעַט  
 |  
 את זוכרת 
שמענו שחפים צורחים כל הלילה 
הרחובות נראו ריקים ואכזריים  
 |  
 בתחנת רכבת של עיר פולנית  
אני יושב בקנטקי פרייד צ'יקן 
מחכה לרכבת שאיננה מגיעה 
קורא סיפור של טנסי ויליאמס  
 |  
 רודף לו איש אחר הרוח 
הוא מתרוצץ כמו שלוח 
היום הוא פה מחר אי-שם 
אולי פתאום, יצחק וקם  
 |  
 המלצרית מסתכלת עליי  
קצת מוזר  
כשהיא מביאה לי שתי כוסות קפה  
 |  
 אישה צעקה בשיגעון 
זורקת את כאביה לכל רוח 
טרם שצעקתה תעלה בעשן  
תיבלע בעבים  
 |  
 אפופה עננים 
את חוזרת ממקלחת חמה 
אדים בשערך 
שלכת של מגבות כמושות 
נושרות ממך  
 |  
 אישה עומדת בגינתה 
לוחשת אל הפטוניות 
לחייה גרניום 
כובע נזיר בשיערה 
מהלכת בין העונות 
בין האביב לקיץ 
יש דרך ארוכה  
 |  
 בשעה שיצאנו משם 
חדר-המדרגות היה אפל 
משקפי-השמש שלך הסתירו את פנייך 
אך לא היה בהם צורך  
 |  
 כמו נסחפה  
במים אדירים 
היא לא רואה דבר 
בעומק משבריה 
לא רואה את הזמן 
מונה לו את שנותיה  
 |  
 אני לא הייתי שם 
יכולתי להיות 
אבל באותה השעה שקבענו 
נכנס מישהו אחר לבית-הקפה 
צועד לקראתך בין השולחנות 
ואת לא ראית אותו 
זה היה אין-דמותי  
שהתיישב  
 |  
 אין-דמותי מסתובב בחוץ 
רדוף צללים 
ואני בבית 
שמיכת שלווה פרושה עליי  
 |  
 איני נותן בך סימנים 
איני שופט אותך עכשיו 
ידעתי אז לקרוא פנים 
היום  כזב הולך ושב  
 |  
 איפה את? בהלם קרב 
ואיש שוכב אחוז צריחה 
הגל עולה, הולך ושב 
ומהו פשר הבריחה?  
 |  
 האשל הרך ממתין בכניסה 
עם הרוח שתבוא  
עם מה שצנח  
עם מה שהלך  
 |  
 כַּמָּה פְּעָמִים אֶפְשָׁר לְהָרִיץ 
בָּרֹאשׁ אֶת כֹּחַ הַשְּׁתִיקָה? 
עוֹד לִפְנֵי שֶׁהַדֶּלֶת הָאוֹטוֹמָטִית נִסְגֶּרֶת  
עוֹד לִפְנֵי שֶׁלּוֹחֲצִים עַל הַכַּפְתּוֹר  
 |  
 אָדָם הוֹלֵךְ אֶל הַשָּׁמַיִם 
הַדֶּרֶךְ אֲרֻכָּה מֵעַל הַצַּמָּרוֹת 
הוֹלֵךְ עַל קַו הָאוֹר חוֹמֵק מִצָּהֳרַיִם 
מַקְשִׁיב בּוֹדֵד אֶל צִפּוֹרִים שָׁרוֹת  
 |  
 בשבת מוקדם בבוקר 
ברחוב 
הם הולכים אל התפילה 
הוא עם כיפה על הראש  
 |  
 חלון הקומה הרביעית 
מקבץ לו זמנים טובים 
של עיניים ירוקות נעות ברוח 
חגורות עליצות של שמש זהובה  
 |  
 החדר מואר באור גדול 
הערב יש לנו חג 
הנרות דולקים והמפה לבנה 
הם יושבים אתי אל השולחן  
 |  
 הבט על עצמך 
בית יצוק בביטון 
יסודות כבדים מדי 
מוצקים מדי 
אבן על אבן מונחת 
על אותה אדמה 
ללא-צל  
 |  
 וְהִדֶּרֶך נִמְשֶׁכֶת וְנִמְשֶׁכֶת 
מְכוֹנִית בְּאוֹרוֹת מְהַסְּסִים 
עַכְשָׁו אַת אִתִּי 
רוֹאֶה אוֹתָךְ יוֹשֶׁבֶת עַל הַמּוֹשָׁב לְיָדִי  
 |  
 מפיל אבנים של צעקה 
מהצוק עליו אני עומד 
במקומי 
להתגלגל במדרונות  
 |  
 זה שעשה ניסים לאבותינו 
הוא יביא בשר ברוח 
ורוח בבשר. 
הוא ילחש קסמים ואותות 
ומופתים 
ולא יעלה בידו.  
 |  
 אהבתי ניגרת על פני 
בטיפות קטנות ואכזריות 
שעותיה זולגות להן מעצמן 
והיא מתחילה להסס.  
 |  
 איש משיר אחד של טבע ושתיקה 
עבר כך אל אישה משיר של מועקה 
 
הביא זרים של רקפות ושושני נהר 
וציפורים מרחפות מול שמש אדומה  
 |  
 אַתָּה רָץ בַּמַּדְרֵגוֹת כְּמוֹ מֻכֶּה אָמוֹק 
אַךְ אַל תִּגַּע 
אַל תְּנַסֶּה לְהִתְחַבֵּר 
עָדִיף שֶׁתְּקַפֵּץ בָּאֲוִיר  
 |  
 אַחֲרֵי הַחַגִּים נִסְתַּכֵּל לְכָל הַכִּוּוּנִים 
וְנַבִּיט לַשָּׁמַיִם לְחַפֵּש- סִימָנִים 
שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ תִּזְרַח פֹּה אַחֲרֵי הַחַגִּים 
וְהַגֶּשֶׁם יְתוֹפֵף עַל הַסְּבַךְ  
 |  
 אתם ישנים שינה עמוקה 
זה בצד זה 
בנוף גלילי נהדר 
אבל ארץ-ישראל שלכם 
כבר לא כאן 
יש כאן ארץ אחרת  
 |  
 כשפתחתי את החלון 
של החדר הנוסף 
נופף אליי לשלום 
מואר בשימחה  
 |  
 אדם הולך מביתו, מחפציו 
וצלו הולך עמו 
אדם הולך מלילותיו 
לילה גדול משתרע מעליו  
 |  
 אדם חוזר ממסעותיו מעבר ים 
נושא בתיקו מסמכים מזהים 
מונה את שמות המקומות בדרך למכוניתו 
הולכת אחרי מילותיו  
 |  
 אדם נוסע אל בתו 
נושא עמו תפילה 
יש לו מפתח 
צריך לתקן את המנעול  
 |  
 אדם קם באמצע הלילה 
לחפש נחמה 
הוא מלא את הלילה 
ודוק של עצב נסוך באוויר 
ידיו עדיין אוחזות חלומות  
 |  
 אמריקה בתוך צלחות הפלסטיק 
אמריקה עם רוטב חמוץ-מתוק 
אנחנו רק במקרה כאן 
אנחנו רק במקרה מדברים עברית  
 |  
 גם נגד רצוני 
את מצודדת אותי 
במשבים לפרקים 
מלחשת בי לחישות נעימות  
 |  
 הנגיעות הרכות הללו 
מבטי-הפסטל המתחלפים 
הרטט הכובש הענוג 
הפחד הפתאומי לגלות  
 |  
 חוזרים למיניהם 
שרואים את האור 
רוחצים בשמן קדוש 
בלשון רכה 
בדברי כיבושים  
 |  
 אנו המשוררים העלומים 
המגששים באפילה 
אבודים אנו הולכים בין קמטי-החשכה 
סמטאות עיר זרה  
 |  
 אדם מחפש מכוניתו בחניון 
איפה היה הראש שלו? 
מאיזה כיוון הוא יצא לקניון? 
יורד למפלס A1 ואחר כך ל-A2  
 |  
 הולך בין הווילות של שכונת היוקרה 
חושב ככה סתם על אהבה 
אהבה קיימת 
אהבה שהייתה  
 |  
 אורותייך כבים 
אורותייך כבים 
תני איתות, תני סימן 
אס.או.אס 
אורותייך כבים 
ערפל מתפוגג  
 |  
 לִפְעָמִים בָּעֶרֶב כְּשֶׁאֲנִי יוֹצֵא לִצְעֹד  
מִתַּחַת לְפַנָּסֵי הָרְחוֹב  
אני מַעֲבִיר אֶת עַצְמִי לְאוֹרוֹת אֲחֵרִים 
רוֹאֶה מֵרָחוֹק בֵּין הַצְּלָלִים  
 |  
 רחוצים ימיי באור-חרציות  
מכנס מחשבותיי הנודדות 
בשדה הפתוח 
עיזים מטפסות על צוקי סלע  
 |  
 סגולים וצהובים ושוב סגולים 
רשת משורטטת של קווים וכתמים 
אבסטרקט רוטט בדקירות רבות מנשוא 
של פרק יד ימין  
 |  
 חיפשתי את שמו בפנקס הקטן שלי 
אחי הבכור עם החלום האמריקני 
הולך לטלפן אליו 
לשאול מה שלומו בכתובתו החדשה  
 |  
 הקירות בדירה היו כהים אליי 
צהובים אליי 
שמעתי אותם מתלחשים 
מסתודדים נגדי  
 |  
 אחר כך מרקד לחלילו 
נע ונד מולו 
וחוזר ומצטנף לקרקעית 
זוכר שהיית חביב  
 |  
 אינני מכאן 
למה אתם מביטים עליי כך? 
אני עובר עכשיו על פניכם 
בחדר זר  
 |  
 רוח גדולה עוברת בחלומות הערב 
פנסים כמו-עתיקים נדלקים בבניין הסמוך 
הבית ניעור משנתו פוקח את ריסיו 
מה מסתתר בין השיחים המאובקים?  
 |  
 יש מדרגות שעולות אל השמיים 
מסותתות בעננים של שחר פתאומי 
עצי אורן סוגרים עליהן 
במחטי ערפילים אפורים  
 |  
 הולך ושוקע בשנת מעמקים 
סלע שיש בו חיים 
מחליק עם עשבי הזמן 
לתהום רבה 
פליטת הים.  
 |  
 לא תראו אותי 
רואה ואינו נראה 
זה אני,  
השיר שטרם נכתב  
 |  
 אנו הולכים מחלומותינו 
פעם הם נצנצו בתוכנו 
משאירים אותם מאחורינו 
כמו בגד ישן שנזרק בפינה  
 |  
 אני רחוב הולך בגשם 
אין לי דבר בידיי 
אני רחוב הולך בגשם 
יש לי רק את בנייניי  
 |  
 נוגע בך 
חופן אותך 
בכף ידי המאובנת 
את מחזירה לי מגע חם מגונן  
 |  
 אצלי במרתף 
יש מגרש חנייה  
מפהק מריקנות  
 |  
 גבעולים עם עלי כותרת זעירים 
זוכר אותם משדה החול הריק  
שליד דירת הוריי 
חשבתי שעברו מן העולם  
 |  
 זו בעצם מערה 
עם קירות ישרי זווית 
בקולות שמשנים דמותם 
יש דליפה  
 |  
 אשוטט מעל הרקיעים 
אראה אותם  
בשדות של כותנה 
אשדות קפואים של צמר-גפן לבן  
 |  
 כשאת נאנחת באישון לילה 
בקול תרועה ושברים  
אני שומר את רגעייך 
בקופסה קטנה  
 |  
 בְּאַחַת הַפִּנּוֹת שֶׁל שֻׁלְחָנֵנוּ 
הָיָה כֶּתֶם קָטָן  
אֶפְשָׁר הָיָה לְהִתְעַלֵּם מִמֶּנּוּ 
לֹא קָרָאנוּ לָהֶם שֶׁיְּנַגְּבוּ אוֹתוֹ  
 |  
 בגשם העונות 
יש עיר של חזיונות 
וקול צרצר נדהם 
אל מישהו נרדם 
באפילת הדרך  
 |  
 בגני לוקסמבורג משיטים ילדים עם מקלות ארוכים 
סירות מפרש קטנות לעולמות רחוקים 
ילדים גדולים שטים בהן מול פסלים עתיקים  
אנחנו בחוף פתאומי של שמש נדירה  
 |  
 בדידותו של ההולך 
איננה משתנה 
גם אם ירוץ לפתע 
היא תמשיך לחוג מעליו כהילה 
תלווה אותו כצל  
 |  
 אֲנִי כְּבָר מֵהָעֵבֶר הַשֵּׁנִי 
בָּאוֹר הַגָּדוֹל 
כְּבַָר אֵינֶנִּי רוֹאֶה אֶת גּוּפִי 
פַּעַם יָכֹלְתִּי סַקְרָן לַדַּעַת  
 |  
 מְאֻחָר עַכְשָׁיו בַּלַּיְלָה 
אוֹר אֶחָד דּוֹלֵק בַּמִּטְבָּח 
אוֹר אֶחָד בַּשֵּׁרוּתִים 
חֲשֵׁכָה בַּחֲדָרִים  
 |  
 אינני בוחר בחורף 
אז מה אם בחרתי תשוקותיי 
לא אבחר בו שנית 
כששולט כאן אביב מתעורר  
 |  
 ליד קירות הזכוכית 
ישבנו על כוס קפה 
מתחת  לעץ הפלסטיק 
אפופי עלוות-עלים מנייר כסף  
 |  
 איש יושב בחדרו  
רוכן אל ימיו  
והם אינם נענים לו 
מנסה לזכור את התמונה ההיא  
 |  
 כְּשֶׁזֶּה מַה שֶׁנּוֹתַר מִמֶּנָּה 
הָאָזְנִיּוֹת מְנַגְּנוֹת לוֹ מֶנְדֶלְסוֹן בְּאִי-מִינוֹר 
הַמּוּזִיקָה מְחַלְחֶלֶת אֶל נִימָיו בְּשָׁמַיִם 
מְעֻנָּנִים 
אִם לֹא יְמַהֵר יֵרָטֵב בַּגֶּשֶׁם  
 |  
 במסעדה סינית של קטיפה וארגמן 
המלצר צילם אותנו כמה פעמים 
במצלמות הדיגיטליות שלנו 
בהבזק הפלאש חזרנו להיות ילדים מהשכונה  
 |  
 במחנה בירקנאו 
אין דוכני מזכרות  
רק תמונות של דממה 
אבל באחד  
מצריפי הזכרון  
הארוכים 
צפופי הדרגשים 
החליקה ידי אל הכאב  
 |  
 הֵם מְדַבְּרִים אֵלָי  
שׁוֹמֵעַ רַק שִׁבְרֵי-מִלִּים 
בְּאֹזֶן פְּנִימִית 
קִטְעֵי מִשְׁפָּטִים  
 |  
 בִּשְׁעוֹת הַשֵּׁנָה 
לִפְעָמִים בִּסְתָם שָׁעוֹת שֶׁל שִׁכְחָה 
בִּתְרִיסִים חֲשׁוּכִים 
מְכַסֶּה עַצְמוֹ מִכָּל הַכִּיוּוּנִים  
 |  
 כשנסעתי בדרך נמיר 
חששתי שאאחר אל הטקס 
של "זיו העלומים וחמדת הגבורה" 
הרדיו במכונית 
 ניגן לו שירים נוגים  
 |  
 תָּמִיד מְצֻיָּרִים בְּקַוִּים מְעֻגָּלִים 
זָזִים לְכָאן וּלְשָׁם 
לְעִתִּים מְעַט מְטֻשְׁטָשִׁים   
צִיּוּר רָטֹב הוֹלֵךְ וְנֶעֱלַם  
 |  
 גבר ואישה יושבים ושותקים בקפטריה 
הרבה שנים הם ביחד 
פעם הם היו. 
היא מציצה בעיתון  
 |  
 ישבנו ב"שיבעה" 
יום אביב מקסים בדשא 
בגינתם ודיברנו בשבחיה 
כמה שאהבה לצחוק 
היא ריחפה מעלינו. 
שמעתי באוויר שירים 
הקשבתי לקולה 
אולי היה זה רק ציוץ  
 |  
 בתוככי הלילה 
אני שומע את הנהמות 
באות אליי מרחוק 
יושב לבטח במקלטי המוגן  
 |  
 בילי הולידי שרה 
ואני ראיתי  
את הציפור המוכה שבקולה 
מעופפת אלי.  
 |  
 בִּנְיָן יָשָׁן מְאוֹד עִם הַרְבֵּה חֲנוּיוֹת 
"אַתָּה יָכוֹל לִרְאוֹת בְּכָל-זֹאת אֶת הַדִּירָה" 
נִכְנַסְתִּי לַחֲדַר-מַדְרֵגוֹת מְטֻנָּף לַחֲלוּטִין 
עִם רָהִיטִים בִּלְתִּי-מְזֹהִים שֶׁהִשְׁאִירוּ דַּיָּרִים  
 |  
 לְצַד הַמִּגְדָּלִים  
אֶפְשָׁר עוֹד לִפְתֹּחַ אֶת הַחַלּוֹן 
לְהַבִּיט אֵיךְ עֲלֵי עֵץ-הַתּוּת נִכְסָפִים לְלַטֵּף 
אוֹתוֹ 
בָּרוּחַ הַקַּלָּה  
 |  
 בַּחֲנוּת הָרִאשׁוֹנָה שֶׁעָבַרְתִּי דַּרְכָּה 
עוֹד חָשַׁבְתִּי שֶׁזֶּה רַק מִקְרֶה 
שֶׁהָעוֹבְדִים אוֹסְפִים אֶת הַתְּצוּגָה מִבַּחוּץ 
וְהִמְשַׁכְתִּי הָלְאָה  
 |  
 רופא השיניים 
מפעיל את המקדח 
פניו אליי בזכוכית מגדלת 
לא מתגלח  
 |  
 רואה אותם בין השורות 
לבושים במעיל החיילים 
בד החאקי כבד וגס 
אט אט הם יוצאים  
 |  
 כְּשֶׁנִּפְתַּחַתְּ דֶּלֶת הַמַּעֲלִית וְאַתְּ יוֹצֵאת  
הוּא עוֹמֵד שָׁם בְּדִיּוּק לַמַּטָּרָה הַזּוֹ  
עִם כָּל הַסִּימָנִים הַמֻּסְכָּמִים 
כְּשֶׁאַתְּ בּוֹחֶנֶת אֶת תֵּבַת הַמִּכְתָּבִים  
 |  
 אני מוקף קירות זכוכית 
מתחת לתקרת הזכוכית 
אני רואה את רגליו של השכן 
מרחפות עם אופני הכושר שלו  
 |  
 בדרך אל הים  
אני שומע חלילים של בוקר 
מלווים את צעדיי  
עם זימרת הצופרים  
 |  
 בַּחוּץ מִתְקַבְּצִים קַרְחוֹנִים עֲצוּמִים 
הוּא זָקוּק לְמַגָּפַיִם גְּדוֹלִים 
שֶׁיַּשְׁאִירוּ עֲקֵבוֹת בּוֹלְטִים 
הַשֶּׁלֶג דְּאֶשְׁתָּקַד וְהַשֶּׁלֶג שֶׁל הַלַּיְלָה  
 |  
 מַבָּטוֹ עֲצוּם עֵינַיִם אֶל הַמֶּרְחַקִּים  
רוֹאֶה אוֹתָן שָׁטוֹת בְּסִירוֹת צִבְעוֹנִיּוֹת 
עַל פְּנֵי הַנַּחַל הַפְּרָטִי שֶׁלּוֹ 
נַחַל שֶׁל מַיִם עֲמֻקִּים  
 |  
 את באה אליי 
מבין עצי האורן שבחורשה 
פוסעים בחשיכה 
את אומרת לי מילים רחוקות  
 |  
 אני מפשיל את מילותי 
פורם חולצה וחצאית   
והנה הן עירומות מאוד 
הן מביטות עליי קצת נרגשות 
ידיים רועדות  
 |  
 ביערות הנזל וגרטל שלי 
אני הולך מוכה-ירח 
כיסיי מלאים כוכבים 
מפזר אותם אחד אחד  
 |  
 בלילה יחפים פנייך 
אני צועד על פני אבני-ירח חלקלקות 
גושי רכות ללא-שם מונחים ליד המכתשים 
רגעים חולמים  
 |  
 בשעה שכזו היינו יושבים 
על השולחן במרפסת הישנה 
ואבא היה הולך להכין את הקפה 
ואמא היתה מביאה עוגיות שעשתה  
 |  
 הבאתי לך  
שי למסיבה 
בעטיפה עם סרט  
רוחות רפאים ביישניות  
 |  
 על המשקופים בבתים הישנים ההם 
בשכונה שפעם היתה יהודית 
אפשר עוד לראות סימנים 
של מזוזות  
 |  
 איפה את משוררת שלי? 
את ודאי במסתור סהרורי 
מאחורי שיחי הפטל הוירטואליים  
 |  
 הרחוב הניגר לא עצם את עיניו 
כמו קרבן במחזה 
ולא היתה לו כל ברירה 
כי לא שילם את חובותיו  
 |  
 אֲנִי מַעֲרִיץ אֶת הַצּוּרָה שֶׁבָּהּ הֵם חוֹצִים כְּבִישׁ 
בְּשַׁלְוָוה 
בְּהִילּוּךְ מְגַעְגֵּעַ 
כְּמוֹ חַיָּילִים בְּטוּר עָרְפִּי  
 |  
 גם בחדר הזה, הקטן, 
יש שעות מוארות באור הרך  
של שביל מתפתל בין-ערביים 
צופים ממנו על גגות עוד יותר אדומים  
 |  
 כמה מהשכנים 
אוספים את כוחותיהם 
לדבר איתנו 
המקום לא יהיה כשהיה  
 |  
 השמיים היו קרובים מאוד 
לאדמה באותו יום  
כשהלכתי איתך בערפל 
וזה שבתוכי היה כבד מאוד 
זרקת אליי מילים  
מחרוזות של ענבר  
 |  
 פקחתי את עיניי אל גושי הניאון 
שמעל למיטה 
לחשתי, "כואב לי" 
שפתיי נעו ללא קול  
 |  
 ברכבת התחתית של ניו יורק 
זורם בין המונים  בתוך המנהרות 
חולף על מדרגות נעות 
מביט על שמיים מבטון יצוק  
 |  
 עכשיו הם יורדים במדרגות אל הטיילת המסוגננת 
לבנים משתלבות בצבעי אדמה 
פנסים ילוו את לכתם כצלליות קטנות 
הוא יאמר לה: "בואי ניכנס לכאן"  
 |  
 היא אומרת את שמי עכשיו 
שפתיה נעות  
אינני שומע אותה 
בין האגמונים וערבי הנחל  
 |  
 בדירה החשוכה להתפלל בה 
מתחת לשמיכות 
פנסי הרחוב משתקפים בה 
יש סמל  
 |  
 בלילה עוד שמעתי אותה 
מדברת אלי 
חרישית 
אבל עם אור-שחר 
ראיתי את פניה קפואים 
חיוורים כסיד 
וידעתי.  
 |  
 בוקר של שינקין-כזה 
שיערה הבהיר צוחק 
כמו השמש החורפית 
בחליפת אופנוענים  
ומשקפי שמש תואמות  
 |  
 הבחילה הזו תופסת אותי 
במקום ההוא 
לוחשת לי באוזן דברים איומים 
עכשיו היא לוחצת חזק במלחציים  
 |  
 בחצר הישנה של ביתי 
המרצפות זזות לאט  
בשלכת תחת עץ התות  
כותבות להן שיר לצהריים  
 |  
 הנה מגיעות בתכלת השמיים שאלות 
בהלמות לבבנו הקודחת 
באורצל בין הערביים אנו מתרחשים 
לו רק נדע לקרוא בפרחי היסמין אל מי אנו צריכים  
 |  
 בימים מעיקים בין פטיש לסדן 
עוד יש נשים בודדות ונושבות 
מתייפחות אז שירים שהומים בשנתן 
מרעידות נשמות כה טובות  
 |  
 ראסל סקוור נראית שוממה 
ספסלים אבודים מחכים למושיע 
אי-שם ליד תחנת יוסטון 
הרחוב מיישר את עצמו  
 |  
 בדרך נמיר הרטובה מגשם 
הוא מסתכל על מגדלי הבורסה 
ששטים במחשבותיו 
מעל לגלים  
 |  
 בעודי שוטט 
במקומות נשכחים מאחורי הגדר 
על פני הארץ הזו 
ראיתי את זיו העלומים וחמדת הגבורה 
אשר לא יספו עוד  
 |  
 בהמולה גדולה 
אני נופל על מיטתנו 
בלילה חם כזה 
אני מתפשט ממעשים טובים  
 |  
 אני הולך ברחובות המוארים שלך, 
פוסע על המדרכות הרחבות שלך, 
והרחובות רצים אל שמותינו 
כשאנחנו מטיילים.  
 |  
 בין צוקים בלתי-נראים 
יש רוח שעובר  
מתרפק על ענן  
 |  
 הָרְחוֹב הָיָה שׁוֹמֵם מְאוֹד 
וְחַם מוּל הַפְּיָאצוֹת 
שֶׁמֶשׁ רוֹמָאִית קָפְחָה עַל הַפָּנִים 
וַאֲנִי הָיִיתִי גְּלִידָה אִיטַלְקִית  
 |  
 להיות אויב בארץ זרה 
להיות נוכרי, 
מהגר וירטואלי חסר-פרוטה 
שמחפש את השמים 
לדבר עם מבטא 
להזרק מדירות 
לחפש אחת עם חואן  
 |  
 הַגְּבָעוֹת הָיוּ מְכֻסּוֹת בְּהִרְהוּרִים 
כְּשֶׁטִּיַּלְנוּ עֲלֵיהֶן רָאִינוּ אוֹתָם 
הֵם צָצוּ בָּהֶן לְאַחֵר הַגֶּשֶׁם הָרִאשׁוֹן 
עִם עָלִים וּפְרָחִים.  
 |  
 בְּצִלּוּמִים מֵהַתְּקוּפָה הָאַחֲרוֹנָה 
רוֹאִים גֶּזַע עֵץ שָׁסוּעַ  
מֵהַזַּנִּים הָהֵם שֶׁלֹּא נוֹדַע שְׁמָם 
נָטוּעַ בְּאֲדָמָה קָשָׁה  
 |  
 בתוך החשכה החדר משנה פניו 
מיטה צפה בקרן-זווית 
מפלס נמוך של מים רדודים  
בור גדול מוצף בהם באור כחלחל  
 |  
 גם כשאת אינך 
חדרך מלא אותך 
גם כשאת אינך 
חדרך דובר אותך  
 |  
 אלוהים שומר על הרחמים הזכים 
בגניו 
שם ענפים גדלים ומתפתחים 
ציצים וניצנים מתוקים  
 |  
 כְּשֶׁהַלָּבָה הָרוֹתַחַת גָּלְשָׁה בְּאֵין-מַעֲצוֹר 
שוֹרֶפֶת הַכֹּל עִם בּוּעוֹת רוֹתְחוֹת  
אֲנָשִׁים קָפְאוּ עַל מְקוֹמָם כְּמוֹ בָּאַגָּדוֹת 
הָפְכוּ לְפֶּחָם בִּשְׁעַת מַעֲשֶה  
 |  
 הולך לישון בצהרי חייו 
עם עמקים לא-מזוהים 
בשיפולי גוש-דן 
ויש לו חרדה של מאמין 
באמונה שלמה 
שכך זה גם צריך להיות 
יש מין סדר שכזה  
של הדברים  
 |  
 אתה יודע את הכתובת 
גוש שלישי בגרון חלקה שנייה בלב משמאל 
פעם רשמת לעצמך בפנקס 
כל כך צפוף כאן  
 |  
 לבוא אל גב האהבה הזאת 
עסוקה מאוד בענייניה 
כל-כך עסוקה 
עושה משהו שדורש דיוק  
 |  
 ילדה זקנה יקרה שלי 
של כולנו 
של הרוחות 
כובעי ליצן מושלכים  
 |  
 גלים לבנים 
רצו בחליפה עיוורת 
גלים ירוקים 
רקדו את חייהם 
בבגד שיגעון קצר 
גלים שלא ידעו 
למה ומדוע 
נשארו עירומים מאחור  
 |  
 הם מוטלים להם  
בחצר האחורית 
קרובים אל השמיים 
רטובים מגשם חלומות  
 |  
 כְּשֶׁקָּרָאתִי אֶת הַמִּכְתָּב שֶׁלָּהּ 
הִרְשֵׁיתִי לַדְּאָגָה לְחַבֵּק אוֹתִי 
נָתַתִּי לָהּ לְלַטֵּף אוֹתִי קַלּוֹת 
אֲנִי ש-וֹנֵא עִנְיָנִים בִּלְתִּי-פְּתוּרִים  
 |  
 עוד מעט תישמע צפירת אזעקה 
עוד מעט בחוסר מידתיות 
יתחילו טילים לנחות על הבית 
אין לי מקלט  
 |  
 במסדרון הארוך הארוך 
יש מנורות בצידי הקירות 
ודלתות שצועקות בבישנות 
אל תביטו עליי  
 |  
 באוהאוס במרכז תל אביב לא רחוק מהכיכר 
השם עוד נמצא על פעמון האינטרקום 
מישהו דיבר אליי בלי קול 
לחיצה ודלת האינטרקום רוטטת  
 |  
 קומה רביעית 
מתחת לגג 
דירה ריקה שותקת 
הדברים שנאמרו בה 
נזרקו החוצה  
 |  
 מִתּוֹךְ הַדִּירָה הַחֲשׁוּכָה 
רוֹאִים דֶּלֶת מוּאֶרֶת שֶׁל אֶחָד הַחֲדָרִים 
דֶּלֶת פְּנִימִית שִׁגְרָתִית שֶׁל זְכוּכִית עֲמוּמָה 
הָאוֹר הַצָּהֹב זוֹרֵחַ דֶּרֶךְ זְגוּגִיּוֹתֶיהָ  
 |  
 כשאני עובר ליד האקווריום שעל המזנון 
תמיד אני מסתכל  
על כמה דגים  
שנתקלים בקיר הזכוכית שלו  
 |  
 היום אני דחליל תינוק  
          נטוע בגני השקט 
          ידיי פרושות למעלה 
          ויש לי כובע מגוחך 
          סופות חולפות מעליי  
          ושמש וגשם משאירים עקבות  
          על פניי  
 |  
 אחת  
התלוננה שהחיים שלה נורא קשים 
נותנים לה עבודות שחורות 
מישהו מנקה בגפרורים שלה  
 |  
 הִבִּיט עָלֶיהָ  
בַּחֲשַׁאי 
כְּמוֹ לֹא הָיְתָה זוֹ הִיא שֶּׁאָמְרָה 
אֶת מַה ש-ְאִי-אֶפְשָׁר  
 |  
 הוא שוכב על הספה בסלון 
מבטו מרוכז בנקודה דימיונית בטלוויזיה 
רואה את התמונה 
אבל איננו מבין את הסרט  
 |  
 מְרַחֶפֶת שָׁם לְמַעְלָה 
בֵּינוֹת לָעֲנָנִים 
רֶגַע מִסְתַּבֶּכֶת שָׁם בַּצַּמָּרוֹת 
לִקְרַאת הַשְּׁקִיעָה  
 |  
 הם לא יודעים שהם מתים עכשיו 
מתים שאולי נפגשים בחשאי 
במסיבה פתאומית על כוס קפה 
למה שיידעו?  
 |  
 פעם היו לי פנים וגוף 
פעם הייתי אחרת 
כמו חיילת הייתי עומדת במסדר 
במגרש חול מוקף ברושים סמויים מהעין  
 |  
 ברחוב האחרון שעוד נותר 
בעיר אליה איש כבר לא יגיע 
שעה בטרם שקיעה 
אני הולך שקוף ואוורירי 
והגה לא משמיע  
 |  
 זה לא שאנחנו לא יכולים 
אנחנו לא רוצים. 
השנים עוברות על פנינו בייעף 
כמו להקות ציפורים  
שחוצות שמיים  
 |  
 הסתכלי עליי עכשיו 
רגע לפני 
שאני מקבל גוונים מוזרים 
הסתכלי עלי 
רגע לפני 
שהמכחול מרטש אותי  
 |  
 הרבה דברים טובים קורים בגשם 
תמונת העולם משתנה 
אני נושם אוויר אחר 
הכל נעשה ברור יותר  
 |  
 אֲנַחְנוּ הָאֲנָשִׁים הַקַּדְמוֹנִים 
שֶׁמְּסָרְבִים לְהַכִּיר בְּקַדְמוֹנִיּוּתָם 
אֲנַחְנוּ הָאֲנָשִׁים הַקְּטַנִּים 
שֶׁמְּסָרְבִים לְהַכִּיר בְּקַטְנוּתָם  
 |  
 ואין בו רוח מבדרת שובלו הלבן 
ואינו מנופף את קול תרועות הגיבורים  
ואינו מכסה על במותיו חלל. 
ימים רבים שמוט על משמרתו  
 |  
 אָדָם כּוֹתֵב שֶׁיָּרִים 
כּוֹתֵב שִׁירִים 
הֵם בְּדָמוֹ וּבְנַפְשׁוֹ 
גַּם בְּיָמִים מְאֻחָרִים  
 |  
 בקינגס קולג' הדשא הוא קדוש 
אסור לדרוך עליו 
הוא גדל שם מטופח ונפלא 
במשטחים של ריבוע מושלם  
 |  
 הַזְּמַן שֶׁלָּנוּ אַכְזָרִי בַּעֲדִינוּתוֹ  
מְכַשֵּׁף שַׁקְרָן 
	 טוֹוֶה רְשָׁתוֹת הַסְוָאָה סְבִיבֵנוּ 
מְאַחֵז אֶת עֵינֵינוּ בְּאִטִּיּוּתוֹ  
 |  
 נִרְאֶה שֶׁהוּא תָּמִיד מְנַסֶּה לְהִתְחַזּוֹת 
לַמִּישֶׁהוּ אַחֵר 
יוֹשֵׁב לוֹ בְּבֵית קָפֶה וְלוֹחֵשׁ עַל אָזְנְךָ 
מִתְפַּתֵּל לוֹ חֲמַקְמַק  
 |  
 השמיים היו כתומים וקשים 
ללא ענן 
גלגל השמש היה חיוור מוסתר 
על ידי אוויר לוהט סמיך מאבק  
 |  
 הולך להעלם מכאן  
מול נשימותיו האדישות 
של איש בחלוק לבן  
עם מכשירים משונים  
 |  
 בצעדים רעננים 
הולך בצעקה של בוקר 
החתול שם מגרגר אל יום בהיר 
מלכה חמה שולחת  
 |  
 הספרים דורשים בשלומך 
בחדר הישן הזה  
שאת באה והולכת ממנו. 
על הקיר מתרפקת אל הצללים 
מפה מנדטורית של תל-אביב אחרת  
שכבר לא קיימת יותר.  
 |  
 כשהרכבת עצרה בדיוק בזמן 
ליד כיכר אלכסנדרפלאץ 
הקול המתכתי של הקריין האוטומטי 
ביקש בנימוס מהנוסעים לצאת:  
 |  
 כשאת לא מטלפנת 
הגוף חושב לבד 
בורא את עצמו מחדש 
מדי בוקר יוצא מהדירה  
 |  
 השיר הזה מתחכך בי 
באיטיות מענגת 
אני חש את גופו הגמיש 
עובר בי  
 |  
 בזמן האחרון 
אני חולם על ילדים בוכים 
אני פונה אל  
מחלקת החלומות שלי 
בדרישה  
 |  
 הולך לי על חוף התמימים ההוא 
שאין בו ים  
אוסף בין קונכיות מנצנצות מרעד גלים 
כמה יפות שאינן מכזבות  
 |  
 הַיָּמִים הָאֲחֵרִים 
נַעֲשִים כְּכָל שֶׁחוֹלֵף הַזְּמַן 
אֲחֵרִים יוֹתֵר 
הִלָּה זוֹהֶרֶת מְלַוָּה אוֹתָם  
 |  
 כשיום אחד אפול שדוד 
יוצג לבבי 
על שולחן מנתחים 
בין צחור סדינים ומצנפות 
תתגלה אז לעיניי כל 
רשת הכבישים של השירים 
שסללתי לבדי במשך שנים  
 |  
 אני הכבשה הנכונה 
אין לי מושג מדוע 
אבל כשמישהו סופר אותי 
בלילה על מיטתו  
 |  
 כִּכַּר-הַחֲטוּפִים הָיְיתָה רֵיקָה  
שָׁכְכוּ קוֹלוֹת הַהֲמוֹנִים בַּחֲשֵׁכָה 
קוֹלוֹת הָרַמְקוֹלִים נָדַמּוּ 
מִלִּים, מִלִּים, שִׁבְרֵי-פְּסוּקִים  
 |  
 הַתִּקְרָה הַלְּבָנָה אֵינֶנָּהּ מְדַבֶּרֶת  
יוֹדַעַת שֶׁהִיא מוּבֶנֶת מֵאֵלֶיהָ 
וְיֵשׁ לָהּ תָּמִיד דַּיָּרִים מוּבָנִים מֵאֲלֵיהֶם 
שֶׁאֵין בָּהֶם שֶׁמֶץ שֶׁל פִּיּוּט  
 |  
 המשוררים היו אוספים אותם בצידי הדרכים 
זרוקים ליד בניינים בקרנות רחוב 
נוצצים על המדרכה 
רחוצים מהגשם שזה עתה ירד  
 |  
 בשעת ערב רותחת 
על הדשא ליד המתנ"ס 
כשהמשורר הווירטואלי מתממש מולי 
חוזר ממסע בין כוכבים  
 |  
 הַמְּשׁוֹרֶרֶת נֶעֶלְבָה מִמֶּנִּי 
כִּי לֹא כָּתַבְתִּי לָהּ דָּבָר 
הַמְּשׁוֹרֶרֶת נֶעֶלְבָה מִמֶּנִּי 
כִּי לֹא יָדַעְתִּי מָה לוֹמַר  
 |  
 ורק המגדל מתנשא 
ואין לו ראשית 
ואין לו אחרית 
מואר באור יקרות חיוור  
 |  
 פה כולם מכירים את כולם 
את גרה בשיכון ד' על יד זעפרני נכון? 
אני מכיר את בת שבע ומרסל 
אני מכיר גם את אימא שלך  
 |  
 בואי נלך לחצר 
נטייל על הדשא 
נעמוד ליד הילד שפעם הייתי  
 |  
 כשהזמן מפסל ברגעינו 
צורות משונות בעיקר  
אנחנו לא תוהים על דבר 
בקיומינו הקצר.  
 |  
 הַמֶּרְכָּז הַמִּסְחָרִי 
אֵיךְ הָיִינוּ הוֹלְכִים בָּרֶגֶל לְרָמַת אָבִיב 
הַיְּרֻקָּה 
שֶׁעוֹד לֹא יָדְעָה שֶׁהִיא כָּזוֹ 
לִרְאוֹת סְרָטִים בַּקּוֹלְנוֹעַ  
 |  
 יֵשׁ הַחְמָרָה בַּמַּעֲרֶכֶת הַחָרְפִּית 
עֲנָנִים שְׁחוֹרִים בְּשׁוּרָה עָרְפִּית 
שָׁטִים מֵעָלַי  
קוֹפְאוֹת רַגְלַי  
 |  
 המוזיאון של מלחמות האימפריה 
נמצא בסביבה של מהגרים 
כששואלים אותם עליו ברחוב שממול 
אף אחד מהם לא יודע איפה הוא  
 |  
 צוֹעֶדֶת עַל שְׁבִיל הַבֶּטוֹן הַמִּתְעַקֵּל 
מְעִיל כָּחֹל-אֲפַרְפַּר 
נָמוֹג לְאִטּוֹ בֵּין הַדְּשָׁאִים 
בֵּין הַבִּנְיָנִים הַגְּבוֹהִים  
 |  
 בבית הקפה 
באותה שיחה אחרונה 
הספלים נשארו על השולחן 
ברגע אחד הכל התהפך 
ואנחנו התנפצנו  
 |  
 לאחריו הפסיק לבוא 
ואין יודע אנה הלך 
יש יאמרו ארור שמו 
ויש יאמרו השם יסלח.  
 |  
 הוא פתח לנו את הדלת 
הסתובבנו אתו במסדרונות מגולפי-עץ 
זהב ישן האיר עמומות את השטיחים 
שמענו אותו ממלמל משהו לעצמו על הקונגרס האחרון  
 |  
 זכר את הציפור המרהיבה 
ואת העץ  
שעליו נחתה 
מול החלון  
 |  
 אל תלך אליהם, הם קשים 
אמרה הנערה. 
בערוגה, ששתלתי בנפשך  
 |  
 איש חולף ברחוב נידח של נעוריו 
בתים של קבלנים 
כמה נערים עם חולצות כחולות עומדים ומדברים 
בניין חדש זחוח מסתיר אותם בשעת שקיעה  
 |  
 הָיָה רֶגַע שֶׁבּוֹ הִבְחַנְתִּי בָּהּ 
מֵרָחוֹק נִרְאֲתָה כְּמוֹ עֲרָפֶל מֵעַל רָאשֵׁיהֶם   
נְחִיל עָמוּם שֶׁרַק מִתְפַּשֵּׁט כָּל הַזְּמַן 
עַל פְּנֵי שָׁמַיִם כְּבֵדִים  
 |  
 מחר אלך לשם 
הרחוב יהיה ריק 
אולי ירד גשם 
העצים בחצרות הקטנות יגידו רטובים:  
 |  
 השמות של הפעם הראשונה 
רוחפים איתנו בנדודינו 
דואים בכנפיים פרושות מעלינו 
אנו תופסים אותם  
 |  
 שמיים עכורים 
חופזים כמו אחרים 
הולכים איתי אל נשמות תועות 
ללא הפסק  
 |  
 זֹאת תִּהְיֶה שְׁעַת לַיְלָה מְאֻחֶרֶת 
אֶתְעַלֵּס עִם הַמִּקְלֶדֶת; 
כַּמָּה פְּעָמִים יֹאהֲבוּ אוֹתִי 
כַּמָּה פְּעָמִים אֹהַב  אֲחֵרִים  
 |  
 השומר אחי אנוכי? 
לא, אינני שומר עליו כלל 
אני בקושי שומר על עצמי. 
אני מזמין אותו לארוחה במסעדה 
והוא מספר לי על הסרט החדש  של 
החיים שלו  
 |  
 כָּל־כָּךְ לַחוּץ 
בּוֹדֵק תִּיקִים שֶׁל אֲחֵרִים 
בּוֹדֵק אֶת הַתִּיק שֶׁלִּי 
בּוֹדֵק אֶת עַצְמִי  
 |  
 השדרה השניה כמו החמישית 
כמו העשירית 
זקנות מקושטות בתכשיטי מקדונלד וסבווי 
צובעות עיניהן בפוך  
 |  
 אָז אַחֲרֵי הָעִיר הַלְּבָנָה  
וּבִנְיְנֵי הַבָּאוּהָאוּס שֶׁלָּהּ כְּמוֹ מַלְאָכִים 
מְרַחֲפִים טְהוֹרִים מוּלֵנוּ בַּשָּׁמַיִם 
הוּא בִּקֵּשׁ בֹּקֶר אֶחָד  
 |  
 הָאַהֲבָה שֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְּדָבָר 
הָלְכָה לָהּ לְטַיֵּל בָּרְחוֹב 
קָפְצָה מֵאִישׁ אֶל אִשָּׁה  
מֵאִשָּׁה אֶל אִישׁ  
 |  
 כל כך מוזר השנה  
בכלל לא בעונה  
האור לי חיכה מעבר לפינה  
הייתי צריך רק ללכת על מים  
הייתי צריך להרטיב את הגרביים  
 |  
 הולך בערפל 
שוקע בענן 
הערפל מביט בי  
בעינים של שתיקה  
 |  
 הָעִיר שֶׁל סוֹף הַדְּרָכִים  
מֻקֶּפֶת בְּאוֹר 
הַשֶּׁמֶשׁ בָּהּ תָּמִיד זוֹרַחַת בְּאוֹר-יְקָרוֹת 
צְבָעֶיהָ עַזִּים  
 |  
 הָעִיר שֶׁלָּקְחָה אוֹתִי אֵלֶיהָ 
 זֹאת שֶׁעָשִיתִי בָּהּ מַעֲשִים 
צְלָלֶיהָ  
שְׁנֵי חֲדָרִים קְטַנִּים  
 |  
 כהולך בטקס נושן 
האיש ראשון 
לעלות על ההר 
רגליו כבדות  
 |  
 ליד השמיים 
אני חוזה בהם פתאום  
בשולי עננים 
רואה את הרגעים-הממתינים-להיות-עבר  
 |  
 כולם כבר ביקשו סליחה 
בעצם זה הוא שהיה צריך 
ראה אותם מחלונות הלילה 
רק הרחוב הארוך עם האנשים ההם  
 |  
 הָרְחוֹבוֹת הַהוֹמִים הָהֵם  
שֶׁפַּעַם הָלַכְתִּי בָּהֶם עִם כֻּלָּם 
אֵינָם כְּבָר 
מְלֵאִים וְרֵיקִים  
 |  
 אֶת הָרֵיחַ הַמָּתוֹק שֶׁל הַגֶּשֶׁם 
עַל אַדְמַת קַיִץ חֲרוּכָה 
יְבֵשָׁה 
קָשֶׁה לְצַלֵּם  
 |  
 הרעש ההולך ופוחת 
הרעש הנוסע לו לבדו 
ברחובות חלומותינו. 
רואה אותך  
 |  
 וְאָז מַנְמִיךְ הַקַּרְיָן אֶת קוֹלוֹ וְאוֹמֵר 
"דּוֹבֵר צַהַל הִתִּיר עַכְשָׁיו לְפַרְסֵם" 
לֹא! אַל תַּמְשִׁיךְ! 
לָמָּה הוּא אִשֵּׁר לְפַרְסֵם?  
 |  
 אנחנו האבנים שלו 
צילי וגילי התאומות 
אהובה ויוספה שלובשות רק שחור 
וגם אביגייל שמתחבאת בפינה  
 |  
 אני האהבה הראשונה שלך 
כבר לא זוכר אותי? 
בחורשה ליד הנחל 
היו עוד רבות אחריי  
 |  
 עוד-מעט יגיעו האורחים 
אני כבר שומע אותם 
בחדר-המדרגות 
משוחחים בקולות הישנים 
כל-כך קרובים  
 |  
 האישה מהחלומות פושטת צורה ולובשת אחרת 
קוראת לו "חתול" כשהוא צופה בה בעניין 
בתרדמה מוחשית מתפרקד על גג מכונית 
מתרפק על השטיח מחכה ללטיפה  
 |  
 האיש שהפך לשממה 
נושם נשימה עמוקה 
נשימה כואבת 
מחפש במדבר את הגבים ואינו מוצא  
 |  
 מגדל מואר 
פאלוס קדוש 
עירום ובוטח 
בודהה חדש בעל אלף עיניים  
מזדקר לצליינים  
 |  
 שומעים את השמות 
מונים את המספרים 
והאישה בקרית שמונה אומרת בטלוויזיה 
"תוציאו אותנו מפה"  
 |  
 הבנאליות של הרוע 
איננה מצליחה לאכזב 
תמיד היתה תלמידה מצטיינת 
תמיד ידעה לגרום כאב  
 |  
 "תזוזו משם" צעק המציל 
"יש שם בור ענק מלא מדוזות" 
ראיתי אותן 
פניהן שמש לוהבת  
 |  
 זו שהמתינה לי בין השיחים 
אורבת וקשה 
זו ששלחה את אימי מתייפחת מולי 
במיון  
 |  
 הדלת הנטרקת בחדר המדרגות 
מדברת אליי במיטה 
אבל אין לי צורך בדלתות 
כמו בסרט ההוא  
 |  
 אנשים אוהבים להציץ 
והמשוררים קוראים את המילים על השער 
"ההתערטלות משחררת" 
רוצים נורא  
 |  
 כשהרדיו מתחיל לשדר 
במנגינות רוטטות 
רצף של שירים עבריים יפים 
מלטפים אותי  
 |  
 הוֹלְכִים 
וּמַחְשְׁבוֹתֵינוּ כַּלּוֹת עִמָּנוּ 
נַפְשֵׁנוּ תְּהַרְהֵר עַל הַתּוֹחֶלֶת 
שֶׁהָיְתָה פַּעַם בָּנוּ  
 |  
 הולך בשביל 
שמתפצל מהכביש הראשי 
עוקף גדרות ומחסומים 
רוצה לראות נופים חדשים  
 |  
 זה אי טרופי מן הסתם 
מהחלון אני רואה את עצי הדקל 
מתנועעים ברוח 
הזמן הולך עם כובע קש  
 |  
 כל הלילה רעדו החדרים 
התכווצו והתמתחו 
בתרגילים  משונים 
גם את היית אחרת  
 |  
 משוטט במגרש של הרס עתיק 
ערימות של שברים 
פעם היו כאן מגדלים 
עגולי צריחים  
 |  
 הטלוויזיה נוחרת קלות  
השינה שלה מאוד קלה 
לא מסבה את פניה 
מביטה כמו מהופנטת על הספה שממול  
 |  
 היו לי ציפורים שונות 
מהן רגילות 
מהן נדירות 
לעיתים הן הגיעו בלהקה 
מעופפות  
 |  
 היום בו הפכתי לגשם 
היה יום רגיל של תחילת החורף 
הייתה קרירות פתאומית באוויר 
בדרך לעבודה  
 |  
 האור הזה שאין בו הרים ואין בו פסגות  
מטיל בי ניחוחות 
שמש בוקר עוד מלטפת בו 
עם רוח-ים, טעם מלח וקולות  
 |  
 הכאב סולל לנו דרכים חדשות 
בין הטרשים 
הולכים משתוממים 
על הסופה המשתוללת בנו  
 |  
 הכי טוב כמו ציפור 
את אומרת 
מביטים אל זריחה אמיתית 
לא כזו-כאילו, 
עייפה מגוש דן 
כדור אודם בוהק 
מטפס לו על הרי גולן  
 |  
 הכלה המסתתרת בין השיחים 
עם שמלת הפרפרים 
נראית עכשיו ממש מעודנת 
הבל ים-תיכוני חם  
 |  
 כאן בצומת ההומה הזה 
היה פעם פיגוע 
באדום שברמזור 
אני עומד ליד החלחלה  
 |  
 ילד שקוראים לו דן 
מביט בי בעיניים בהירות 
באותו המבט הבוטח לכאורה 
הוא מחפש את אימא ואבא  
 |  
 המחשבות שלי  
הולכות ונעשות 
כהות יותר 
זו שעת בין-ערביים שלהן  
 |  
 הוא אף פעם 
לא ראה את ראש הממשלה ההוא 
לא מקרוב 
לא מאחורי הגב 
לא עם אקדח "ברטה" 
תשעה מילימטר 
שהוא מחזיק אצלו ברישיון  
 |  
 הכוכב שלנו שט ליד חורים שחורים 
ואיננו מתחרט על דבר 
תאונות קורות בדרך 
ואין חלליות בסביבה  
 |  
 פוסע בשבילים 
של ארץ השתיקות הארוכות 
חושב על קרוסלה 
מסתובבת 
של זמן 
אשר איננה נחה לעולם  
 |  
 כל הערב נשמעו שם 
ויכוחים וצעקות 
הם לא הסכימו על דבר 
המצב לא רצה בשום-אופן לחזור לקדמותו 
קדמותו לא היתה מוכנה לשינוי  
 |  
 מחכים לאוטובוס של אהבה 
בתחנה בדרך 
אל הנהרות הארוכים 
חסרי העיניים  
 |  
 הנוף הביט בה 
ציפור אפלה דואה על תהומות 
ונפשי הביטה אל מחשכי היותה 
הציצה בו חזרה בתמיהה  
 |  
 תמיד יש שם סירה בנחל 
וילד שהזמן פורש בו רשתות  
עצי האורן קוראים לו והחורשה שטה עמו 
מהעבר השני עץ איקליפטוס גדול  
 |  
 איש אחד שחלם על סרטים 
מוטל על ספה של חיוורון  
דפיקות חזקות על הדלת 
מישהו צועק אליו  
 |  
 הלכה לפניי בכל שדרותיה 
מאופרת 
שמורה היטב 
רחובותיה גלשו כמו שיערה  
 |  
 נניח שזהו ערב בגינה שלהם 
הם רוצים לחשוב שזה ערב נעים 
אינם מזהים אותי 
אינם יודעים שהערב הזה הוא אני  
 |  
 הצער מעוור עיניים 
לוחש לחישות עזות 
הולכות ומתגברות 
אנשים מדברים 
הולכים בין מדבריות של כאב  
 |  
 בתי כנסת ריקים מתקבצים יחדיו 
לובשים תחפושת של קפוטה ומגבעת 
מצטופפים, מבקשים מחסה 
שמות חלולים על פני בתי קפה  
 |  
 ראשו טובל בלילה 
בין עמקים שחורים ירווה 
עד בוקר ערפילי  
רחובות ארוכים ירוצו לפניו 
ידו תאחז בהם 
ישעטו מכוניות בחלומותיו 
הלמות ברזל תופי ריכבו  
 |  
 קחו אותו ממני 
אני לא זקוק לו יותר 
הוא אף פעם לא היה שלי 
גם לא יהיה 
מתחזה בלתי-נסבל 
מגלגל עיניו למרומים 
ודוחף בשקט לכל חור 
שנמצא בסביבה  
 |  
 רואה אותה עומדת על המרפסת 
איש הולך לאיטו 
על פני הרחוב המשתרע נדלקים פנסים כתומים 
תנו לו לחלום בהליכה  
 |  
 כשאני מביט עלייך 
את משתנה במהירות 
מצמיחה ציצים ופרחים 
וגינות ירק בתוך החורש  
 |  
 הרוח ששטפה את השדרה 
במשבים עזים 
הכתיבה את הקצב  
 |  
 מדהימה מכדי להיות אמיתית 
חזיון תעתועים מרחף 
קופצת עירומה כביום היוולדה 
לקצב מנגינה לא-נשמעת 
חזיתי בה בדירתה 
הבלתי-אפשרית  
 |  
 התקרה הסמויה מעלינו 
תלויה בין עבים כמטפחת שקופה 
שוליה זורמים כציפור במעופה 
משקיפה מגבהים, הן הדרך יפה  
 |  
 מכנסי הג'ינס שלו 
חצאית השיפון ההודית שלה 
זרוקים על הכיסא 
מציצים זה בזו  
 |  
 חמישה אנשים וגם ורד 
יושבים ליד שולחן עגול 
מפה לבנה 
ורד אחד באגרטל זכוכית  
 |  
 נשענים על הקיר שלמטה 
בחלל המוצל שיצרו עמודי הבניין הסדוקים 
היו שלושת זוגות האופניים 
על החול שהיו בו המוני מכתשים קטנים  
 |  
 שוב הרחוב המוכר 
ושוב הבניין 
משהו השתנה 
השמות 
האנשים  
 |  
 בְּסִרְטוֹן שֶׁצִּלְּמוּ חַיּוֹת-הַטֶּרֶף 
בְּאַחַד הַקִּבּוּצִים שֶׁעֲדַיִן נִרְאָה כְּמוֹ 
גַּן-פּוֹרֵחַ 
רָאוּ אוֹתָם יוֹרִים בֵּין הַשְּׁבִילִים הַיְּרֻוקִּים 
אֶל אֶחָד מֵהַבָּתִּים הַיָּפִים.  
 |  
 עם עלות השחר 
אתה רואה 
זמן תלוי  
במחרוזות מחרוזות  
 |  
 מראה הפנים 
מראה הגוף ללא פנים 
מראה הפנים ללא גוף 
חבושות המילים בתחבושת  
 |  
 היא שאלה אותנו על 
"וארנגראואר שטרסה" 
באמצע הרחוב בוורשה 
ופניה הזקנות 
נראו טובות ויהודיות 
"אבל זה רחוב גרמני" 
אמרה אישתי  
 |  
 עוד מעט אני נוסע 
להיות בין פולנים 
עם מזוודה קלה 
של פחד טמיר  
 |  
 בעיר שלשונה נוטפת דבש 
ורקיעים בה אין 
אני הולך סהרורי ולא נושם 
מחפש אותם.  
 |  
 והר להר יביע אומר 
אז יביעו ההרים עסיס  
והגבעות תיטופנה מור ולבונה 
אנחנו מקשיבים לך  
 |  
 באישון לילה לאור הירח המלא 
פורצות להקות זאבים מיערות שיריי 
נניח שאני רואה כפרים 
 איך אני רואה אותם?  
 |  
 בזמן שקראתי את שירי פוגל 
התיישב זבוב סגרירי על השורה הראשונה 
של "דגלים שחורים" 
התחיל לקרוא לעצמו משלב רגל על רגל  
 |  
 הדקות השבירות הללו 
אותן אנו מחזיקים בזהירות 
של כלי- חרסינה עדינים למגע 
כשמשבים קרים 
של הבנת פתאום 
נוחתים עלינו באקראי  
 |  
 ממש בפתח הגן הציבורי 
בדרך למכונית במגרש החניה 
על העלים היבשים ליד הספסל 
שכב עורב והביט בי בעיניים נוגות  
 |  
 אור הנורה 
זורם אליי בחבטות רכות 
בחוץ אני שומע חשכה רוטנת  
נוהמת נהמה זרה  
 |  
 וזה שורף וזה שורף 
והיא אינה עונה 
וזה בוער וזה מוחק 
את כל המחשבה  
 |  
 זורקים את מילותיהם לרוח 
יש ושורותיהם שבורות 
יש ומילותיהם מנופצות 
אני עובר באקראי ליד חורבות  
 |  
 אתה יושב איתה 
בבית קפה על החוף 
עם השקיעה 
שמש מבעירה אותכם 
בזהב עמום  
 |  
 גבר צופה בחלונות הקיץ 
הכל משתנה 
הוא מביט אל קצה הלילה 
ורואה חבצלות לבנות 
מחכות לו 
מזכירות לו 
שואלות לשלומו בנימוס  
 |  
 נלך ברחוב הרטוב עוד מעט חשכה 
אילנות החורף יצמיחו פרות אור רכים 
בשולי רקיע 
חופת טלאים רקומה של עננים תכסם  
 |  
 בקצה החושך האחרון 
שאין בו מתום 
חדר המדרגות 
עוד עוטף את עצמו  
בשמיכה  
 |  
 ישנו חוט בלתי-נראה 
שמחבר בין אנשים זרים שמתחבקים 
מין חבל-טבור שאיש לא מנסה לנתק 
גם כשהופכים את סדר המילים  
 |  
 רק לפני דקה עוד השתמש ברגליים 
אפילו נהג לכאן במכונית  
פתאום מונח על אלונקה מתנייעת 
חפץ שזרוק שם  
 |  
 לובש כמה מילים 
יחף מנכסים 
נוגע בך במחלצות מערומי 
גופך ללא מתום  
 |  
 לפני שהכל יגמר 
לפני שתחלוף הדממה הגדולה 
במשק כנפיים מעלינו  
 |  
 מֻנָּח עַל סֶרֶט אוֹטוֹמָטִי נָע  
הַכַּרְטִיס הָאֶלֶקְטְרוֹנִי שֶׁלְּךָ מִתְמַלֵּא 
בְּעִרְבּוּבְיָה שֶׁל חֲלוֹמוֹת  
אֵינְךָ צָרִיךְ יוֹתֵר לַחְלֹם בְּעַצְמְךָ  
 |  
 מישהו רחץ את משטח 
האספלט בנתזים של אור 
דרורים נוטפי שמש 
טופפים על מגרש החנייה  
 |  
 הם עומדים מחייכים 
לפני התפאורה 
האב, האם והילדה הקטנה 
לבושים בבגדים הדורים 
מסורקים למשעי  
 |  
 צל הלילות שלי פגש את צל הימים שלי 
כשהאיר השחר ואת עוד ישנת 
ראיתי את שניהם נכנסים אליי לסלון 
בדממה  
 |  
 כשנכנסים לחדר במלון 
עם כרטיס מגנטי 
שופע רגשות מפלסטיק  
יש משהו אנונימי 
שמזמזם שם מסתורית 
איזה זמזום שבונה עולם אחר  
 |  
 חֶדֶר כִּמְעַט רֵיק  
גּוּפֵיהֶם מְסַכְּמִים אֶת עַצְמָם 
 בְּכִמְעַט-חֲשֵׁכָה   
בִּתְּפִלָּה שְׁקֵטָה מְאוֹד  
 |  
 יש חיים נסתרים מהעין 
חיים סודיים ללא ארוכה  
הנה הם פורצים  
במחזור עונות חדש.  
 |  
 לַסּוֹדוֹת יֵשׁ חַיִּים מִשֶּׁלָּהֶם 
אוּלַי הֵם כְּבָר לֹא שָׁם 
מְשַׁנִּים אֶת דְּמוּתָם 
בְּמֶּטָמוֹרְפוֹזָה מֻפְלָאָה  
 |  
 פעם קראתי  
שיר של 
משורר שכבר מת 
שאמר 
משהו מוזר 
על החיים שיש לשיר 
לאחר המוות.  
 |  
 הוא מרבה בהכנות 
שם לב לפרטים 
חיות משונות מבקרות אותו בחדריו 
תמה על האחר והמשותף  
 |  
 עָבַרְתִּי שָׁם 
רָאִיתִי שֶׁפִּתְאוֹם סָגְרוּ אֶת הַחֲנוּת 
שֶׁל מוּצְרֵי הַחַשְׁמַל 
דֶּלֶת הַכְּנִיסָה הָיְתָה נְעוּלָה  
 |  
 מבעד לחושך הגדול 
יש חלונות שזולגים 
לכל עבר 
זולגים ונושרים 
אל רכות הקטיפה 
אך יש חלון אחד תלוי 
ורועד מול החלון שלי  
 |  
 מֵהָעֵבֶר הַשֵּׁנִי שֶׁל הַקַּו הָיְתָה אֲפֵלָה 
 שֶׁל שְׁטָרוֹת כֶּסֶף  
הָאִישׁ עִם הַפָּנִים הָאֲדִישׁוֹת  
הִקְשִׁיב לְש-ִיחַת הַטֶּלֶפוֹן  
 |  
 עֵינַי נֶעֱצָמוֹת מֵעַצְמָן 
כְּתָמִים מַבְהִיקִים מְסַמְּנִים אוֹתִי 
אֲנִי מַחְלִיט שֶׁהֵם יִהְיוּ צְהֻבִּים 
עוֹד מְעַט יַתְחִילוּ חַרְצִיּוֹת  
 |  
 המשוררת חלמה את שיריה באולם-החצי-ריק 
הלהקה חלמה את צליליה 
הם טענו שזה ג'אז 
טוב, זו לא ניו אורלינס  
 |  
 את החומר ממנו עשויים חלומות 
מצאתי במבטך הנודד מעורפל 
מניתי בו אין-חקר תהומות 
נרקיסי עינייך רוחפים בחלל  
 |  
 הכאב הזה  
שאיננו מטפורי 
ואיננו מטפיזי 
ואיננו מרחף ביקום  
 |  
 הדירה היתה ריקה 
השוער בכניסה הביט בי במבט ריק 
ווסט-אנד-אווניו היתה ריקה 
והשלג דיבר אל סוליות נעליי  
 |  
 הולך ברחובות שמנת  
של שכונה אחת  
פעם קראו לה שכונת פועלים 
מכנסי חאקי קצרים  
 |  
 אנחנו מושכים את 
חבל השתיקה שלנו 
חבל עבה מאוד  
 |  
 הכוכית שלך מקננת בי 
כל הלילה 
היא מעופפת  
בין העצים שבחדריי השקטים  
 |  
 חוּטֵי-כֶּסֶף בִּש-ְעָרָהּ הָאָסוּף 
אֶת הַמִּצְרָכִים הִיא אוֹסֶפֶת חֲמוּרַת-סֶבֶר 
לְתוֹךְ הַנַּיְלוֹנִים 
וְקוֹשֶׁרֶת אוֹתָם בִּמְהִירוּת  
 |  
 על מה חושב מי שהולך 
לבקר את את גרורותיו לשעבר 
הספונות בבתיהן 
ואינן מעוניינות לראותו  
 |  
 בכל החלומות הנפתחים ברחוב הירקון  
יש מחשבות מבטון יצוק  
תריסים מוגפים בערמות של דולרים 
בתי השגרירות מדברים עם הקיץ בשפות משונות  
 |  
 זה פשוט מדהים 
לחרא שלך יש ריח חבצלות 
אמרה האחת 
זה פשוט מהמם  
 |  
 חלומת עדנה 
את מרחפת 
בעירום לילותינו 
על מיטתינו 
יחפים פנייך  
 |  
 ותמיד ישנו הרגע המאושר הזה באחוזה 
שעוד איננו יודע שהוא מאושר 
שבת בבוקר של שמש חורפית 
הולכים כך סתם בחורשה ליד הנחל  
 |  
 פוקח עין אל החשכה  
רואה אותה נושפת מולי 
חשכה רועדת עליי נשימתה 
גדולה היא מחבקת אותי  
 |  
 הבט למרומים ברוח יש אמת 
לפעמים הגוף החי הוא הגוף המת 
מתי יודע הוא כי באה עת?  
 |  
 שלושה קילומטרים של שקיות ניילון 
בפתח המעיין של עין מה-שמו 
היה או לא היה 
האוכל במסעדה הדרוזית 
דווקא היה  
 |  
 אין למי להתקשר, 
אין אימא ואין אבא 
אלה שתמיד מתעניינים, 
אלה שתמיד בעדי, 
הם כבר אינם.  
 |  
 אֲנַחְנוּ עוֹד כָּאן  
בִּנְמַל הַתְּעוּפָה הַמְּצֻחְצָח 
כְּבָר הוֹלְכִים וְנִפְרָדִים 
יוֹשְׁבִים בְּהַמְתָּנָה בְּאֶחָד מִבָּתֵּי הַקָּפֶה  
 |  
 חיפשתי את טווס הזהב 
בפולין 
ולא מצאתיו 
פעם היה מעופף  
מעיר לעיר  
 |  
 באותו חורף ארוך 
הייתה אהבתנו בנויה מגשם 
זלגנו על קירותיה 
הגשם בנה לנו טירת רפאים  
 |  
 זה דבר הלב על אופניו 
אני איני נביא קדמון 
זה דבר הלב על אופניו 
בקרים יבליחו אור ראשון  
 |  
 יֶלֶד פּוֹלָנִי עוֹש-ֶה מַה שֶׁאוֹמְרִים לוֹ 
אוֹכֵל מַה שֶׁנּוֹתְנִים לוֹ 
יֶלֶד פּוֹלָנִי הוֹלֵךְ לִישֹׁן בַּזְּמַן  
אִמָּא אוֹמֶרֶת לוֹ:  
 |  
 בקצה אנטנות גבוהות 
היו ההורים שומעים את הקולות  
חיות משונות נהמו בחורשה ליד הגשר 
היינו רואים את אזהרות ההורים  
 |  
 ילדה שלי 
הצל גדל  
בארץ לא זרועה 
ילדה שלי  
 |  
 מילותי ממתינות לי 
מול הבהובי הטלוויזיה 
ילדות טובות מנומסות  
 |  
 דגים חולפים שוחים ברשת 
בלהקות של בודדים 
בין הבועות 
אנחנו דגים משונים בתוך השקט  
 |  
 הַיָּמִים הֵם קָשִׁים 
יְמֵי תְּכֵלֶת בַּשָּׁמַיִם לְלֹא עֲנָנִים 
מָטָר מַבְהִיק שֶׁל שֶׁמֶשׁ מְרַפְרֵף מֵעָלַי 
מַרְטִיב אוֹתִי מִכָּל עֵבֶר בְּאוֹר  
 |  
 שותקים נפתח את תריסי חלומותינו 
לא נדע את שמם 
יערות עד מצפים למוצא פינו 
נהרות גדולים מכשפים אותנו  
 |  
 בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ הָיָה לִי יוֹם-הֻלֶּדֶת 
מֵתוּ בְּנֵי אָדָם 
נוֹלְדוּ כְּמוֹ תָּמִיד 
סְתָם יוֹם שִׁגְרָתִ  
 |  
 שיריי,  
יונים צחורות 
יונים הומות 
שמחפשות ביתן  
 |  
 ילד מחזיק נר דולק. 
הם שמחים 
הם מחזיקים נרות דולקים 
כולם.  
 |  
 ימיי שחורי-פנים 
ימיי הולכים בסך 
ומצעידים אותי אתם 
ימיי מתבוננים על עשב רך  
 |  
 על המיטה שמיים מתכהים 
ינשופים שחורים עטים לטרף 
על גופנו המוטל בין הכר לסדין 
מרחוק שומעים קולות של נפץ  
 |  
 יש בי נהר עזוב 
זורם בשצף 
ומציף את כל גדותי  
 |  
 והוא הולך ומתקדם 
אני רכוב על הנמר 
אוחז ברעמת קיצפו המשתולל  
 |  
 יש רגעים כאלה 
בסרטי מדע בדיוני  
כבר זמן רב אחרי שיצאנו מתאי השינה 
לאחר הדברים הנוראים שעוללה לנו הישות האחרת  
 |  
 בין חלומות הפלסטיק והעץ 
ראיתי 
על מדפים מעוצבים 
איך נחים להם ספרי שירה בשוודית  
 |  
 כלימתי היפה היחידה 
תמיד היתה שלי 
כה קשה וכואבת  
 |  
 כשחזרתי אלייך 
ליד הנהר  
טיילנו בערב בחורשה 
שום דבר לא היה נכון יותר  
 |  
 כשעץ בודד נופל ביער 
באפלה 
פניו אינם נראים 
רעש נפילתו 
אינו נשמע למרחוק  
 |  
 כשצלצלת בין האור לחושך 
היה לקולך בטלפון צבע של שקיעה אחרת 
גם צבעיי הכמוסים השתנו לפתע 
פרות-לילך חמים מחליקים את נעוריהם  
 |  
 באותו ערב 
פיהקה הטלוויזיה בקול גדול 
וכיבתה אותי 
עם השלט-רחוק שהיה מונח לידה 
נותקתי מהחשמל הכללי  
 |  
 חורף מחבק את כיכר מסריק 
עוד לפני ששתינו משהו  
ברחוב הקטן שליד 
ידענו שזה כבר נגמר  
 |  
 מֵהַמִּרְפֶּסֶת הַדְקִּיקָה בַּקּוֹמָה הַחֲמִישִׁית 
אֲנִי רוֹאֶה אֶת צַמְּרוֹת הָעֵצִים  
מְכַסּוֹת בְּיָּרֹוק אֶת הַכִּיכָּר   
אֶת בָּתֵּי הַקָּפֶה הָרוֹחֲשִׁים שֶׁלָּהּ  
 |  
 בצעדה של שבת בבוקר 
אני עובר בתוך השיר ההוא 
בכיכר הריקה ההיא 
עם עץ הזית שמתבייש 
אתנו  
 |  
 הַיּוֹם כְּשֶׁעָבַרְתִּי בִּמְכוֹנִיתִי  
בִּשְדֵרוֹת בֶּן-גּוּרְיוֹן קָרוֹב לְדִיזֶנגוֹף 
רָאִיתִי אוֹתָהּ, 
לֹא הֶאֱמַנְתִּי לְמַרְאֵה עֵינָי:  
 |  
 הכלב שלי משורר 
הוא מסתכל עליי 
בעיניים לחות 
ויש לו שיר בעיניים  
 |  
 עובר דרך הרהיטים בסלון 
חש את אדישותם 
היישר לחדר-האמבטיה 
זה משונה  
 |  
 בצאת ישראל 
מהחמץ 
אנו שופכים את חמתנו 
על המפה  
 |  
 כה אמר הנביא 
חזיתי בארץ האיומה והנוראה הזו 
רגע לפני המפץ הגדול 
חזיתי באנשים המהלכים בה  
 |  
 היה לו את כל הדרוש 
כל הבעות הפנים 
שנמחקו 
והחיוך ההוא  
 |  
 כאלו היו ואחרות 
במכנסי ג'ינס משופשפים 
בחולצות טריקו עייפות 
ללא כלום מתחת  
 |  
 חלומות נמזגים בי צעד צעד 
המתים מצעירים בי את עצמם 
הולכים איתי בתמונות קצרות להיפגש איתם  
בימים טובים יותר של מחשבה הם נוכחים-נפקדים  
 |  
 בצילומי נוף זרים רואים לפעמים 
שרשרת הרים כחלחלים רחוקים   
ויש עוד הרים רבים מאחור 
נמשכים עד מעבר לאופק  
 |  
 כל בוקר עם הזריחה 
עפות להן להקות חסידות שחורות  
שרשרת מתמשכת 
מעבר להרים הגבוהים מנשוא  
 |  
 את שמיכות שאננותי 
קיפלתי בארון 
אולי תהיינה טובות  
לעונה אחרת  
 |  
 כל לילה אני מת בחשיכה  
שוקע בביצה טובענית 
קצת מנסה לשחות 
בעכירות הזו  
 |  
 שמיים רחוקים ממני 
הולכים ומתקרבים אל אדמתי לחבק 
מושיטים ידיים לשלום 
מביט מבעד לחלון  
 |  
 כשאני עובר ליד ביתך 
אני ממשיך לצאת מחדרך בחיפזון 
עובר בשביל בין הבתים 
מישהו יכול היה לבוא מאוחר יותר  
 |  
 לאחר שנטש הים 
מצאתי אותן 
בחופים בין החולות 
פזורות  
 |  
 על הקיר עם הטפט הפירחוני   
תמונה של הרים מושלגים 
תפאורה של חמימות ביתית 
הטלויזיה מדברת כבר שלוש שעות 
בבליל של קולות  
איש לא צופה בה 
איש לא מביט מהמרפסת הזעירה  
 |  
 רוצה  
לומר להם 
כשאני פוגש אותם ברחוב 
משהו ביידיש 
שבורה 
מקרטעת 
שהורישו לי הוריי 
אולי 
היו נזכרים 
מי אני באמת  
 |  
 בַּלַּיְלָה הִגִּיעַ הַסְּתָו 
בַּחֲשַׁאי עָלָה בַּמַּדְרֵגוֹת 
פָּתַח אֶת הַדֶּלֶת, צְעָדָיו כְּגַנָּב 
בֵּין צְלָלִים זָרִים הוֹפִיעוּ אַזְהָרוֹת  
 |  
 לכאורה שום-דבר 
רק תנו לו לגשת 
זוהי רק הדממה מעיקה וזרה 
היא אוצרת שיכבה של מילים 
לא נכבשת  
 |  
 הקירות רכים ומחבקים אותי 
הכל מסוייד לבן 
גם פניי מסויידים 
צילום בהיר מדי 
התמונה מתחילה להטשטש  
 |  
 ליד הקיר הם שכבו 
שלושה מחוררים 
פעם הם היו  
מי שהיו  
 |  
 לילות רבים 
אני שומע יחמורים בוכים 
את אהבתנו 
שריפה כילתה את שדות נעוריהם  
 |  
 נאבק עם הלילה 
שרירי משתרגים מן המאמץ 
הדם חומר בעורקיי 
כשאני מחזיק אותו חזק במקום  
 |  
 כְּשֶׁמַּבִּיטִים בַּצִּלּוּמִים הַנּוֹשָׁנִים 
שֶׁל הַזּוּגוֹת הָהֵם  
שֶׁכְּבָר אֵינָם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה 
הָאַהֲבָה מְקַבֶּלֶת פָּנִים וְגוּף  
 |  
 האור מסרהב בי 
לקום וללכת  
דפים אילמים של חרדה 
נופלים בי  
 |  
 רֵיחַ הַסַּבּוֹן בַּמִּקְלַחַת  
מִתְעָרֵב בְּרֵיחַ הַמְּדוּרוֹת 
אֲפִלּוּ בַּסָּלוֹן הוּא מִתְפָּרֵץ מִבַּחוּץ 
לִזְעָקָה אִלֶּמֶת  
 |  
 הספסל היה  בודד מאוד על הגג מול האנשים 
על השולחן כמה קעריות מיותמות 
העיר חיבקה אותנו כמו ים אפל   
בניינים צוללים בה בעיניים עצומות  
 |  
 בשעת לילה מאוחרת 
הכיור כבר ריק 
המדיח שומם 
יש רק כמה כלים נשכחים  
 |  
 לטאות ירוקות זוחלות אליי במיטתי 
מתחת לריסיי בשולי החשכה  
הן אומרות לי 
הקשב לנהר  
 |  
 אבל בשעות הללו 
אני הקבלן  של נבואות הזעם 
אתרי הבניה מוכיחים בי 
עגורניי נוטים על צידם 
בנייניי ריקים  
 |  
 להתעורר באמצע הלילה  
עורבים שחורים קוראים לך 
עורבי הכאבים  
מדליק את הטלוויזיה  
 |  
 בתוך שדה חמניות נעות ברוח 
רגע לפני החשכה הסופית 
היורדת עלי 
אני מבלה בהרהורים על כמה חבל  
 |  
 חלף על פני הנחל והחורשה שלידו 
תמיד חשב שהם שלו 
אבל כמה זמן אפשר לשוטט בהם? 
לשקוע שוב בדביקות של עצי האורן?  
 |  
 לפני שאת מגיעה  
אני תולה וילונות מרפרפים של שתיקה 
על חלונותיי 
מסכי ארגמן מתרוממים  
 |  
 רחוב לילי ריק 
מואר באור פנס דלוח 
איש אחד רואה כיצד 
שולחות המרפסות אליו שירים ספרדיים  
 |  
 אנוכי עפר לרגליך 
כי איסתרא בלגינא קיש קיש קרייא - 
ריקא ופוחז מחבר מרעים נלוזים 
כזאת יחרפוני הגיגיך  
 |  
 אינני יודע  כיצד זה קרה 
שעודני מאלם אלומות 
חציר וגורן באסם  
כיצד עושים זאת ברחובה של עיר?  
 |  
 ואינני הולך לגדות הירקון יותר 
לחפש חמציצים בשדות 
ואינני מחפש גשרים חדשים שצצים 
על הנהר בתוכי  
 |  
 מכוניתי, מכוניתך 
ספינות שטות 
על ים הרחמים העצמיים 
חולפים ליד ההגה  
 |  
 איש הולך ברחוב 
נושא מבטו אל-על 
והנה נעלמו השמיים 
ריק הוא רואה 
ובוהו.  
 |  
 ירח יפרוש מניפה לבנה 
ואני רואה אותה מעופפת אליי 
בין המגדלים של העיר הגדולה 
העיר שבה נכמרים החלומות  
 |  
 בְּמֶרְחֲבֵי הַשּ-ָדוֹת הִתְחִילוּ כֻּלָּם 
לָרוּץ בַּהֲמוֹן מִתּוֹךְ הַמְּסִבָּה 
כְּשֶׁכַּדּוּרֵי-עוֹפֶרֶת רוֹקְדִים סְבִיבָם 
כְּמוֹ בְּסִרְטֵי אֵימָה גְּרוּעִים  
 |  
 בניינים שינו צורתם 
כשעברת לידם 
בנייני פלסטלינה גמישים 
התכווצו לנגיעת מעילך האדום  
 |  
 קם באמצע הלילה 
אבריי מתקהים אל הסתיו 
- קהות חושים עמומה  
 |  
 נהרה גוברת 
שמש בשערה 
על פני קו הצהריים הארוך תהלך  
 |  
 מִבַּעַד לָרְאִי אֲנַחְנוּ רוֹאִים  
אֶת עַצְמֵנוּ מַבִּיטִים בַּמַּרְאָה 
אֶת הַמִּסְדְּרוֹן הַנִּשְׁקָף מִמֶּנּוּ 
וְאֶת דְּמֻיּוֹתֵינוּ בְּתוֹכוֹ קְטַנּוֹת יוֹתֵר  
 |  
 לְמִי שֶׁמַּבִּיט מִלְּמַעְלָה מִמָּעוֹף הַצִּפּוֹר 
הַכֹּל נִרְאֶה תַּקִּין לִכְאוֹרָה 
אוּלַי הֵן נֶהֱנוֹת בַּמַּיִם  
אוּלַי הֵן עוֹבְרוֹת קוּרְס לְלִמּוּד שְחִיָּה מְזֹרֶזֶת  
 |  
 מִלּוֹתָיו הָיוּ בְּשִיא יָפְיָן  
הַמְּשׁוֹרֵר הַמֵּת אָמַר אוֹתָן 
שׁוֹצְפוֹת כְּמַעְיָן 
יוֹדְעוֹת אֶת עָצְמָתָן  
 |  
 בתוכנית בטלוויזיה 
הם שרו עם השירונים ביד 
את השירים הישנים ההם 
של ארץ אחרת  
 |  
 אתמול הוא עמד על אדן החלון  
מאיים בהתאבדות 
זה נחשב כמניה דפרסיה? 
כשאני מדבר אליו  
 |  
 שִחַקְנוּ מִשְחָקִים 
זָרַקְתִּי עָלֶיהָ לְבָבוֹת גְּזוּרִים מִנְּיָר 
וְהִיא זָרְקָה עָלַי 
אֶת כָּל הָעִגּוּלִים הַגְּזוּרִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ  
 |  
 להבהרת העניין 
יש להוסיף 
במגע מתג קל  
 |  
 שלושת הילדים הבלונדיים 
המשחקים בכדורגל 
מול רשת קטנה 
ומגרש שאיננו קיים 
עסוקים בשלהם 
על פלנטה אחרת.  
 |  
 יושב במקדונלד ומסתכל 
מבעד לראי קיר הזכוכית 
ואת עוברת על המדרכה 
נראית כה עצובה  
 |  
 אחרי העבודה  
כשמתקין התריסים 
הצית סיגריה 
והתחיל לספר לי פתאום  
 |  
 פּוֹתֵחַ אֶת הַדֶּלֶת לַחֲדַר-הַמַּדְרֵגוֹת 
אַתָּה תָּמִיד יָכוֹל לְהַנִּיחַ הַנָּחוֹת 
שֶׁל מֶרְחָב מוּגָן. 
יֵשׁ אֶפְשָׁרֻיּוֹת רַבּוֹת לְהַפְגָּזוֹת פְּרָטִיּוֹת  
 |  
 בַּדִּירָה הַנְּטוּשָׁה  
נִשְׁאֲרוּ כְּלֵי הַמִּטְבָּח הַמְּלֻכְלָכִים 
עוֹד רֶגַע יַחְזֹר לִרְחֹץ אוֹתָם. 
אֲבִיזְרֵי טוֹאָלֶטִיקָה לְיַד הָרְאִי  
 |  
 בודק את התפלות  
כמו כילי את ממונו  
וממשש בהן אחת אחת  
ולחשי קסמים ישאו את חזונו  
 |  
 שָׁם בַּחֶדֶר הַקָּטָן הַמּוּאָר חֲלוּשׁוֹת 
מַחְשָׁבוֹת שׁוֹכְבוֹת עִם מַחְשָׁבוֹת 
בְּמִּטָּה אַחַת צָרָה 
פְּרוּעַת שְמִיכוֹת  
 |  
 באמצע שום-מקום יש שמים אפורים  
ותקווה חיוורת שממתינה לו באוהל  
עוד מעט ארוחת ערב 
שורה של מיטות  
 |  
 פרסם אותי אמר לי השיר 
בקול צרוד 
תפס לי את היד 
ולחש לי באוזן  
 |  
 ממלמל פסוקי קוראן 
מנופף בסכין לאלוהיו 
אלוהיו מנופף בו 
בין הרמזור המתחלף לאדום  
 |  
 אֵיכְשֶׁהוּ נָעִים לַחְשֹׁב שֶׁיֵּשׁ שָׁם מַיִם 
הֲמוֹן מַיִם 
אֶפְשָׁר לְהִתְפַּשֵּׁט לִקְרָאתָם 
אֶפְשָׁר לְהִכָּנֵס אֵלֵיהֶם  
 |  
 אני צופה בהן 
עוברות בלהקה 
שיירת חסידות ארוכה 
דואה בין עננים 
תמיד אותן תמונות חלום מעופפות  
 |  
 משהו חם ומרטט, 
זה לא הרוח 
משהו כובש דובר אמת 
אתה רוצה לדהור  
 |  
 אנחנו הולכים להרים השחורים  
להרים השחורים  
שצובעים את האופק  
שצובעים את האופק  
כמו לילה רחוק  
 |  
 אוֹר הַיָּרֵחַ הַקַּר  
מַכְסִיף שָׁם חֶדֶר שֶׁקָּפָא  
כְּמוֹ הֶבְזֵק תְּמוּנָה  
מִטָּה עֵירֹמָה שְרוּעָה לָהּ  
 |  
 זַהֲרוּרִים מְרַצְּדִים עַל פְּנֵי הַמַּיִם 
וְרוּחַ אֱלֹהִית נְמוּכָה מְרַחֶפֶת 
מֵעַל הַתֹּהוּ וָבֹהוּ 
עַכְשָׁו בִּתְחִלַּת הַיָּמִים  
 |  
 הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת הִשְׁתַּנּוּ כָּל הַזְּמַן  
 גַּם הַזֹּהַר 
גַּם הַפּוֹטֶנְצְיָאל שֶׁל גְּוָנֵי קַדְרוּתוֹ  
זֶה מוּזָר  
 |  
 אדם שוכב בחדרו 
שומר מוות בתוך קופסה שהוא נושא עמו 
כמו תחבושת אישית 
מוות רגיל עם שנת יצור אקראית  
 |  
 אֲנִי מָכוּר לַחַיִּים  
וְלֹא רוֹצֶה לְהִגָּמֵל 
כָּל בֹּקֶר כְּשֶׁאֲנִי יוֹצֵא מֵהַבַּיִת 
אֲנִי מַזְרִיק לִי אוֹתָם  
 |  
 אֵין לִי יְמֵי יַיִן וְשׁוֹשַׁנִּים 
אֵין לִי לְבָבוֹת מְפֻלָּחִים בְּחֵץ 
חֲרוּטִים עַל עֲצֵי אֶקָלִיפְּטוּס 
יֵשׁ לִי רַק נַיָּד-חָכָם  
 |  
 הולך אליה מוכה חמה 
כמו מאמין עיוור אל בית-תפילתו 
מביט מהרחוב האכזר 
בשרב מלקושי של סוף הקיץ 
אל שמי יהלומים מבהיקים  
 |  
 מַדְרֵגוֹת עוֹלוֹת אֶל הַשָּׁמַיִם 
וְיֵשׁ עַל אַחַת  מֵהֶן 
חֻלְצָה שֶׁמִּישֶׁהוּ שָׁכַח 
מְדַלֵּג עָלֶיהָ  
 |  
 הוא נופל כצל שקוף 
מאוחר בלילה 
לא מדליק את האור 
מתפשט בחשיכה  
 |  
 אני עומד ומדבר 
בתוך ים גועש 
וגבה- גלי 
סוער 
גלי החוף תוקפים אותי 
אבל אני נכנס 
צעד ועוד צעד 
ממשיך לדבר  
 |  
 אל מול הרי אדום 
חומרת הרוח לחפש עיגולים  
על פני שדות אחרים 
נוהרים מתעגלים השבילים 
בדרך לעקבה  
 |  
 מתכרבל איתה ביחד 
עננים בשערותינו 
רוחות מנשבות מעל ימינו 
היינו הולכים אל היערות הקדמונים  
 |  
 אני משחק נגד המחשב במשחק אסטרטגיה מוכר 
בו טייקון מצוי כמוני מנצח טייקונים אחרים. 
יודע בדיוק את החוקים 
לפני שאני בונה אימפריה  
 |  
 שמיים נמוכים 
של סגריר 
נסוכים בצמיגות גוברת  
אני רואה עננים כבדים  
 |  
 החזאי הצביע על אקלים רותח 
שירד עלינו במפה הסינופטית 
"באביב יש מזג האוויר מתהפך" 
פתאום לא זכרתי את צבע קולך  
 |  
 ניקינו את החדר 
הזזנו את החפצים 
עכשיו המזוודה שלי 
עומדת כבר במאונך ליד הדלת  
 |  
 בניינים מנצנצים את חייהם מבעד לחלון 
בעיר  שאינה מאמינה בקיומה 
הרוח רוטנת  
שוקקת  
 |  
 יש הרבה מחשבות ברחוב 
שכותבות את עצמן 
בגוף חשוף 
הן יושבות על ספסל ומחכות ללקוח  
 |  
 עם כלים מלוכלכים בכיור 
כוסות זרוקות בכל פינה 
בלילות - קופסאות - השימורים 
משנה לשנה אנחנו לומדים  
 |  
 בזמן עבר 
הייתה גדת הנהר 
יפה ופורחת  
 |  
 מילים 
כמו איבחת גרזן בוהקת 
מול החושך  
 |  
 ולא יכולתי לגעת בו 
הוא היה מונח לו על הרצפה 
צמח מטפס 
מכוות אש 
עם פרחים אדומים וצורבים  
 |  
 האספלט רטוב 
רק עכשיו ירד עליו 
פניו מחוקות מבעד לזגוגית הקדמית 
מקשיב למוזיקה אילמת  
 |  
 טלפניות רכות  
מכל הצדדים 
מאיזו חברה 
מדברות בקול מתלחשש 
כשהן מבקשות לא להדליק את האש  
 |  
 הולך איתך  
על קו הצהריים ברקיע 
השמיים הזמניים שלנו 
 רועדים בנו קלות  
 |  
 כל אותו לילה פראי 
היה מקומו נע ונד 
אחוז תזזית עם מקומה 
לקצב מוזיקה מקומית  
 |  
 ואין לו פנאי 
כבר לחכות לה 
עד שתחליט לשוב 
מארצותיה שמעבר להרים 
בכי הילדים 
שירת הכיורים 
ארצות אבודות 
אפופות בערפילי שיגרה.  
 |  
 בערימה של מסמכים ישנים 
מנסות האותיות הזרות 
להגיד לי משהו 
עליה 
עולם של בובות-על-חוט 
שבו הכל מאוחר מדי.  
 |  
 חיפשתי לי מקום 
בין הרוכלים 
בכיכר השוק  
 |  
 והנה כך סתם 
ברחוב אכזר 
מתעלף מחום 
ודו-תחמוצת-הפחמן  
 |  
 כְּשֶׁהַכְּשָׁפִים הוֹלְכִים לָהֶם וְנֶעֱלָמִים 
מוּל הַיֹּפִי שֶׁל הָעֲרָבוֹת-הַבּוֹכִיוֹת 
שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא יָדַעְתָּ לְזַהוֹת עִם הַשָּׁנִים 
חוֹשֵׁב עַל אִי בּוֹדֵד בֵּין כָּל הָעוֹנוֹת  
 |  
 מתוך עינינו העצומות 
אנו רואים לפעמים 
אהבה נפלאה 
שקורצת לנו 
עינינו העצומות 
משקרות לנו 
בחפץ-לב  
 |  
 בדירה הרב-קומתית הזו 
עם הדפסי רוי ליכטנשטיין 
בסלון 
ממש מתחת לריצפת הפרקט  
יש מעיין תת-קרקעי 
שוצף בחשכה  
 |  
 ברכבת נאנחת  
נאנקת מזמורים 
נסעתי לעיירה קטנה   
שנקראת בפי תושביה 
אושווינצ'ים 
אין לי צורך בכרטיס 
אני נוסע מתמיד.  
 |  
 יש בי תולעת שמכרסמת תקתוקים 
בתוך רהיטים כבדים שבלבי 
בלילות אני עושה מעשים משונים 
נוקש על העץ הסדוק מעט  
 |  
 במחבוא בתוך ארון נעול 
אני מחזיק בקבוק של אור יקר תוחלת 
אור עתיק 
אור גנוז  
 |  
 חולמת מים 
על הקרקע בעשב לעצמה 
רגליה בוטשות גבעולים 
שקועות בסבך  
 |  
 מחלק את עצמי לגליונות 
תולה עלונים בכל מקום 
הנ"ל היה כאן. 
נראה לאחרונה בסניף "סטארבקס  
 |  
 מתוך חלונות הזרות הגדולים  
מכחול אפור צובע בצבעי פסטל עכורים  
שטח שאיננו מוכר 
בניינים עתיקים בהפקר רטוב בלתי-ידוע  
 |  
 הָלַכְנוּ לִקְנוֹת חֲנֻכִּיָּה  
בְּבֵן יְהוּדָה  
בְּחֲנוּת קְטַנָּה לַתַּיָּרִים 
שֶׁמִּזְּמַן לֹא רָאֲתָה קוֹנִים  
 |  
 עוד לפני המילים החותכות 
המילים המכות שלך 
עברנו באותו ערב פתאומי 
באור בין-ערביים של זהב עמום  
 |  
 הקיץ עוד לא החליט סופית 
אבל אנחנו כבר יודעים 
בוטש בעקביו 
חוזר בתנועות ריקוד  
 |  
 נביא אחד נושא נבואת זעם 
אל הגלים 
והם מקשיבים לו ובוכים 
הם מקשיבים לו 
נמסים  
 |  
 אני האיש שנפלו לו חייו 
מגשש בין השיחים 
מחפשם 
אינני מוצאם  
 |  
 מבטו החיוור מכסה 
צינת מגן למילים של סתם 
כבר איננו ילד 
זאב בודד לנסיעות ארוכות  
 |  
 נושבים עם כיוון הרוח 
שנינו נסחפים במערבולות האוויר 
פיסות נייר זעירות 
שהחיים כותבים עליהן  
 |  
 במעלה הגבעה 
תחת עצי אורנים 
יש ימים בהם הגשם מטפטף מענפים 
על שטיח רטוב של מחטים  
 |  
 מעולם לא הבאת אותי לכאן 
אפלו לא בחגיגות וטקסים 
מעל לראשי הקט שטו מלים מוזרות 
הלאנצ'ים העמיסו סחורות  
 |  
 שוהה בנמל-תעופה רב-משתתפים 
ריצפת השיש בוהקת 
חנויות הדיוטי-פרי קורצות  
 |  
 יש סיכוי שהצל שלי שוב ייסע השנה  
זה מייגע 
אני הרי לא אהיה שם בסביבה 
צריך להחליט אם לשלוח אותו  
 |  
 לסבא שלי קראו עקיבא 
הוא הלך בחוצות העיירה הפולנית 
עם קפוטה כיפה וזקן 
אני קרוי על שמו  
 |  
 דְּמוּתֵךְ נִשּ-ֵאת עַל פְּנֵי סְפִינָה מִתְרַחֶקֶת 
מִפְרָש-ֶיהָ צְלָלִים מוּרָדִים בְּמַיִם שְׁקֵטִים 
כִּמְעַט גַּם אִם אֲנַסֶּה נִרְדָּמִים  
אֲנִי מַנִּיחַ אוֹתָךְ עַכְשָׁו עַל הַסִּפּוּן  
 |  
 אני לא רוצה לסתום את השירותים 
אז אני לוקח את הדלי 
של השירים המתוקים מדבש 
ומרוקן אותו עכשיו  
 |  
 אחד הלך ביום כה חם 
ללכת לשחק בגן 
אחד הלך ביום כה חם 
כי הוא פשוט כבר לא מכאן 
גם השמש לא ידע  
 |  
 כמה מאיתנו  
עם רובים ישנים 
ליד מתרסים של ספות 
שולחנות בלי רגליים  
 |  
 ילד קט ישן הלילה 
ילד קט רואה מראות 
חשיכה טוווה אין די לה 
כלוב של ציפורים מתות  
 |  
 לְיַד הַמַּחְשֵׁב שֶׁלִּי אֲנִי מוֹצֵא 
חֲגוֹרָה שֶׁל אִשָּׁה 
מַגֶּבֶת מִטְבָּח 
מַחְרֹזֶת יְרַקְרַקָּה כָּלְשֶׁהִי לַצַּוָּאר  
 |  
 זוֹהִי רַק הַתְחָלַת הַקֹּר 
וְיֵשׁ יֹבֶשׁ מוּזָר בָּאֲוִיר 
אֲבָל כְּבָר סָגַרְתִּי אֶת הַתְּרִיסִים 
הֵגַפְתִּי אֶת הַחַלּוֹנוֹת הַגְּדוֹלִים שֶׁבַּסָּלוֹן  
 |  
 בדרך אלייך 
ברגע נדהם 
כשהמכונית שועטת קדימה 
בכביש בין-עירוני  
ליד רמת-אביב  
 |  
 סַפְסָל שֶׁצּוֹבְעִים אוֹתוֹ יָפֶה 
אַחַר-כָּךְ מוֹסִיפִים לוֹ פֶּרַח כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה 
מְעַנְיֵן 
אֵינוֹ מְגַלֶּה דָּבָר 
זֶה אֲפִלּוּ מִצְטַלֵּם הֵיטֵב  
 |  
 שערה אסוף בעננים  
קושרת מעליו מטפחת 
עיניה הבהירות 
שהתכלת שבהן מיטשטשת  
 |  
 יֵשׁ לִי שָׁם סֻכָּה מְשֻׁנָּה מְעַט  
הִיא מִתְחַלֶּפֶת עִם הַשָּׁנִים 
בָּנִיתִי אוֹתָהּ בְּמוֹ יָדַי כִּמְעַט 
וּבָהּ תְּלוּיִים כָּל הַמִּינִים  
 |  
 הָיִיתִי קָטָן וְנָמוּךְ 
הָיִיתִי גָּדוֹל וְגָבוֹהַּ 
הָיִיתִי כָּל מִינֵי אֲנָשִׁים 
הֶחְלַפְתִּי צוּרוֹת בְּלִי-מֵש-ִים  
 |  
 שמעתי דלת נטרקת 
בחדר-המדרגות  
בדירה שממול 
דלת  בלונדינית 
ממין משובח  
 |  
 נולדתי בשביל לחיות 
נולדתי בשביל למות 
מטייל בין סחלבים שחורים 
קוטף אותם גדלים בשדות הלילה  
 |  
 אינני מקשיב למרצה  
המזגן מדבר אליי ישירות ללא תיווך  
עכשיו הוא לוחש לי שהוא מאוהב 
אני מבין אותו יותר ממה שהוא מבין את עצמו  
 |  
 ספינות שפעם היו שלי  
הולכות וחסרות 
מתרחקות על קו האופק 
ליד נצנוצי הגלים  
 |  
 יש ספסל ריק בגינה 
אני מביט עליו 
עושה עליו תרגילים 
מחלק אותו לכמה חלקים 
גם הריק 
מורכב 
מכמה חלקים  
 |  
 מול מסך המחשב המבהיק בחשכה 
פניי מוארים כירח כבוי 
מכתשים פעורים בי בצד הבלתי נראה 
רכבי חלל משונים מקפצים על גדותיהם  
 |  
 אני יודע את האבן 
יודע את העץ 
משוחח עם דומם צומח וחי  
מפסל פסילים בכל לשון  
 |  
 עלמות תכולות עולות אליי מתוך אדי הנחל 
תמיד יש שם איזה נחל שזורם על הרצפה 
צפים בו כמה מילונים  
גיליון עיתון מלפני כמה ימים  
 |  
 סְבִיב בִּקְתוֹת הַכְּפָר יְעָרוֹת אַדִּירִים צוֹפְנֵי-סוֹד 
הוּא צִיפָה לִרְאוֹת עֲצֵי אַגָּס וְדֻבְדְּבָן בַּחֲצֵרוֹת 
אֲבָל מֵאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת הַהִיא הַיְּדוּעָה 
הָיְתָה רַק חֲשֵׁכָה טְמִירָה  
 |  
 "עקיבא" צעקו הילדים 
"בוא לשחק איתנו". 
הוא נשא את עקיבא כמשא כבד 
אימו קראה לו לבוא הביתה 
אבל הוא רצה לזרוק אותו ממנו  
 |  
 שם ההרים וממול זה הים 
על פיסת אדמה חרוכה 
חוגגות את עצמן בזעם החמסינים 
כלונסאות בטון ביישניים  
 |  
 הראי מונה בה סימנים 
היא לא תביט בו 
היא לא תביט אל הסכין 
הקירות סטופים כמו פניו  
 |  
 הוא זר וגבוה ומתפלל בכנסיה   
בארץ רחוקה שאיננה ארצו 
בשפה שאיננה שפתו 
מי שמביט בו ללא אל  
 |  
 הזמנתי למחר את הצבעי 
שיצבע את מחשבותיי בצבעים בהירים 
תמיד חשבתי שכדאי 
להזיז אותן לפינה אחרת  
 |  
 לִפְנוֹת בֹּקֶר בְּלוֹס אָנְגֶ'לֶס 
לִפְנֵי שֶׁנִּכְנַסְנוּ לַמְּכוֹנִית לְדֶרֶךְ אֲרֻכָּה 
הָיוּ הַשָּׁמַיִם אֲפֹרִים  
רַכִּים כְּמוֹ שְמִיכַת חֹרֶף  
 |  
 אני עץ בתנועה 
עומד לפעמים בדיזנגוף פינת גורדון 
לא ידעתם? 
את הענפים והעלים  
 |  
 גּוּפֵנוּ נוֹתֵן בּוֹ סִימָנִים 
גַּם כְּשֶׁהוּא מִתְחַזֶּה לְדֶשֶׁא 
צוֹמֵחַ מֵעַצְמוֹ 
אֵין צוֹרֵךְ לְהַשְׁקוֹת אוֹתוֹ  
 |  
 אַל תֵּלֵךְ 
אַל תֵּצֵא מֵהַבַּיִת 
שָא אוֹתוֹ עַל גּוּפְךָ 
עֲטֹף אוֹתוֹ בְּךָ  
 |  
 על החומה מול הים 
צעדו חיילים צעירים 
מדיהם צבעוניים עטורי צלבים 
מתוך הסימטאות שמעתי 
מישהו מדבר איטלקית  
 |  
 במנגינות של שני קולות 
יצאנו למלחמה נגד אויב בלתי ידוע 
להגן על המולדת עם חיל פרשים 
ישבנו ליד המדורה עם המון סוסים  
 |  
 קצף גלי הים 
נותר על החוף כמוני 
נספג בו 
נספג בה  
 |  
 השיר שלי  
ללא מילים 
לוליין חיוור 
עושה טרפז 
על קצה הגג  
 |  
 כשיצאתי מהמכונית ראיתי איש  זקן  
מהדהד נקישות בפינות לא צפויות   
מחפש את דרכו עם מקל  
חשכה בצהריים  
 |  
 יש אור גנוז בפסע של הולדת 
יש חוט דקיק בצל הזכרונות 
על מרפסות הרוח משחקת 
כמו עולל ללא שום כוונות.  
 |  
 סגרירים שלי 
עלים של מנטה 
משפילים מבט ירוק כהה  
כשהם יורדים על פני שמיי  
 |  
 עגורנים של מחשבות 
בשמיים של שיש אפל 
בונים אצלי עכשיו 
בתי קומות.  
 |  
 עגמומית נושקת את ערביי 
מעולפיי-מרגליות 
אינני זוכר את שמך 
על הספה בסלון  
 |  
 עד שתתחיל הגאות 
ותציף את החוף 
אני בונה עכשיו 
ארמון מחול 
בשבילנו 
רק למקרה 
שתעברי כאן בסביבה  
 |  
 בשדה שעוד לא בנו עליו 
שיכונים לזוגות צעירים 
ולא חילקו אותו ל"בנה ביתך" 
ולא שפכו עליו אספלט רותח 
לעוד כביש רב-מסלולי 
שאת הארץ ייפתח  
 |  
 אִשָּׁה עוֹמֶדֶת בַּפֶּתַח 
מַחְזִיקָה מְהַסֶּסֶת אֶת יָדִית הַדֶּלֶת שֶׁפָּתְחָה  
עוֹד טֶרֶם הֶחְלִיטָה לְהִכָּנֵס 
חָשַׁשׁ מְרַחֵף שָׁם  
 |  
 מִישֶׁהוּ אָמַר שֶׁמִּישֶׁהוּ שָׁמַע 
וּמִישֶׁהוּ לָחַשׁ שֶׁהִיא נֶעֶלְמָה 
תָּמִיד אוֹתוֹ דָּבָר וּמֵהַתְחָלָה 
מִישֶׁהוּ יָדַע וּמִישֶׁהוּ קָרָא  
 |  
 לְאַחַר שֶׁבָּנִינוּ קֵן מֻשְׁלָם 
מֵעַנְפֵי קִנָּמוֹן מוֹר וְנֵרְדְּ 
אֲנַחְנוּ מַצִּיתִים אֶת עַצְמֵנוּ 
בְּשַׁלְוַת הַשְּׁקוּפִים  
 |  
 עודני רטוב 
עומד עירום ונוטף 
מנער מידיי טיפות  
של זמן  
 |  
 עזוב אותי 
מרוח אלוהים המרחפת על פני המים  
הרקיע, כל המאורות 
וכל שאר הברואים  
 |  
 יש קדושה שמחלחלת לה  
ביישנית וצנועה 
בנשימת האוויר הצלול 
בתים עתיקים מדברים אל הנוף 
כמו צויירו מלמעלה במכחול  
 |  
 עכשיו בזרם הצלול של הימים 
על פני שמיים טהורים יותר 
הולכים אלייך עננים עכורים  
שלוחים ממני  
 |  
 עכשיו כשחשיכה בי 
צורחת עמומות 
אל בין-הערביים 
של יום שאיננו כלה  
 |  
 לך ולי לא היה מגש של כסף 
אבל מישהו הגיש אותנו 
זחוחים עד אין קץ 
נכוחים בלי מרגוע  
 |  
 על מיטה אחת 
לא יכולתי לראות את עינייך 
בעירום מחשבותייך  
 |  
 באמצע הרחוב  
בדרום העיר 
פתאום סלע כורכר 
כמו קבצן על אבני המדרכת 
מדבר איתי בכורכרית 
(שפה הולכת ונשכחת)  
 |  
 במיטה מוזרה ונשכחת 
הייתה לנו שעה עגולה 
את ואני היינו מחוגיה 
שבים ונפגשים בחשכה חמה  
 |  
 רוב הזמן אני ערפל 
מטיס את עפיפוני שיריי לערפלים אחרים 
עפיפוני נייר עם כנפיי עצב פרושות 
טסים להם ללא חוטים  
 |  
 נטוע שורשים  
שלכת מהדהדת בגופי השתול 
ידיים ישרות וצמודות  
מטאטא את הרהוריי החוצה  
 |  
 העץ שלי אינו שומר את עצבותו לעצמו 
תמיד צמא למים 
שנת בצורת 
קורא חלומות של אחרים  
 |  
 ראה השמיים מתכסים בהמולה נהדרת 
מול עצים עבותים עצומי עיניים 
מוכיחים אותך כתלמיד בנזיפה אחרת 
עפאים של סגריר שמוטי עפעפיים  
 |  
 עם הניחוח המשכר  
כחולם בשבילים 
עובר ליד נחלים  
עולים על גדותיהם  
 |  
 עכשיו כשהלבן הופך שחור 
והאוויר מפעפע בנקבים אילמים 
בזעקה דו-כיוונית 
עכשיו כשיד מושטת פוגשת רק חלל ריק  
 |  
 כמה דקות ממך 
הם עכשיו בונים את התחנה 
הייתי שם בשעות אלמוניות  
בהן הלב מתחיל לפעום חזק יותר  
 |  
 מנסה להסיר את המסכה 
בשביל לראות את פני הילד ההוא עם הקול המוכר 
כמו בסרטי-מתח שבהם מקלפים אותה פתאום מהפנים 
אך היא איננה יורדת  
 |  
 ערפל מכסה את פני האוהבים 
שלא ירצו לנוח 
תפארתם תהיה רק בו  
 |  
 מדי לילה 
בפרחים לוהטים 
פורח הגרניום המתוק בדמי 
אני משקה אותו בחלומות  
 |  
 צללית שראשה שחוח עומדת לבדה באמצע היום  
על הישורת העליונה האחרונה בחדר המדרגות 
פניה מופנות החוצה משם 
אבל גם אם ניתן היה לשקול זאת פעם  
 |  
 האשה בחנות רצתה לקנות רק קצת שקט 
ולהשאר במנוחה נכונה 
היא לא רצתה בכלל לדעת שהיה פיגוע, 
והיא ידעה.  
 |  
 אני אוסף אותך 
לפעמים 
בכלי -חרס דקים 
את מונחת 
ממתינה  
 |  
 הַמַּנְחֶה בָּרַדְיוֹ טָעַן שֶׁהַמְּרֻאֲיָן מְשׁוֹרֵר 
הָאִישׁ אָמַר שֶׁאֵין לוֹ ש-ְפַת-אֵם 
וְאָכֵן הָיָה לוֹ מִבְטָא זָר מְאוֹד 
עִם אוֹתִיּוֹת גְּרוֹנִיּוֹת מִתְגַּלְגְּלוֹת לַצְּדָדִים  
 |  
 באותו קיץ ערירי 
היו אהבות תלויות על העצים 
אנשים קטפו אותן 
הביאו אותן אל בתיהם  
 |  
 כְּשֶׁיָּצָא מֵהַחֶדֶר קְצָת הַמּוּם 
חָשַׁב שֶׁאֵין בְּכָךְ דָּבָר 
רַק בֹּקֶר שֶׁל לֹא-כְלוּם  
מִתְכַּסֶּה בְּעֲרָפֶל שֶׁנִּשְׁאַר  
 |  
 הַכִּתּוֹת כְּבָר אֵינָן 
נִכְנַסְתִּי וְדָרַכְתִּי  
עַל מַה שֶׁנּוֹתַר  
בְּעֶצֶם רַק הַמִּסְדְּרוֹן  
 |  
 פוסע בשדות הקרב העשנים 
נוף ערפל שבור 
חוצה את מחשבתי 
עיי חורבות מזדקרים  
 |  
 בוצע מן הלילה פלחים פלחים 
כמו מלחם טרי 
בתאווה עצומת עיניים 
את מצטרפת אליהם בלי להרגיש  
 |  
 פלסטינה הם קראו לה 
לא אדע לעולם 
איך הם הביטו עליה מבחוץ 
במבטאים זרים בכל מיני שפות  
 |  
 בתחילה יש לה צורה של צל חומק 
עכברוש גדול עובר על פני החדר במרוצה 
מהסלון למטבח 
אני מביט ולא מאמין  
 |  
 משוטט בפרוורים של אהבה 
בדרך מפרוור אל פרוור 
הרחובות ריקים מאנשים וחפץ 
המכוניות נעלמות ממני  
 |  
 ללכת בשדות הסתיו הכמושים 
במפגש הנחלים של ילדותנו 
לחבק פרחי בר בלתי נראים 
לקטוף אותך  
 |  
 הפעם האחרונה איננה יודעת 
שהיא אכן הפעם האחרונה 
לפעמים אני צריך לתעד את המיקום המדויק 
כמו פריט ביומן משטרתי  
 |  
 האדמה חולצת שד להניק  
אנחנו מטפסים עליו 
רוחשים בתוכו אל הנוף 
צופים ממנו  
 |  
 אבי יצא מהקירות ופניו חיוורים 
אימי צפתה בי מחלון אחר 
והם עטו גלימות 
של צל כבד מאוד  
 |  
 יֵשׁ רַק צְלָלִים בְּתוֹךְ הָעִיר  
הֵם מְדַבְּרִים אֵלַי 
לְיַד הַבִּנְיָנִים 
הָרְחוֹבוֹת קוֹרְאִים עֲצֹר  
 |  
 כְּשֶׁהָיִינוּ יְלָדִים  
מִישֶׁהוּ הָיָה מְנַצֵּחַ 
מִישֶׁהוּ הָיָה מַפְסִיד 
אוֹ שֶׁנִּשְׁאַרְנוּ "סָדָד"  
 |  
 מֵהַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ 
נִכְנְסָה צִפּוֹר דְּרוֹר אֶל הַחֶדֶר 
נֶעֶמְדָה עַל הַכּוֹנָנִית 
וְהֵצִיצָה עָלַי  
 |  
 זוהי ציפור משונה 
לפעמים היא יושבת על העץ שממול 
לפעמים על חוטי החשמל 
יש שהיא מעופפת ישר אל תוך חדרי  
 |  
 צל-ענן חולף לרגע קט 
לפעמים רואים אותו ברור 
מעל שדות בארץ הזו 
צל-צילה  
 |  
 ים השיכחה נושא אותי 
על פניו. 
אני צף עליו כמו צל 
ברפסודה שמטלטלת על גליו  
 |  
 חדרים פצועים אל השמיים 
פנים חיוורות 
קיר בודד עם תמונה 
שידה מרחפת בשארית כוחותיה  
 |  
 אני כחול עכשו  
והמים כמו שמים  
כחול הוא מבטי  
כשאני מביט עליך  
ומהמהם משהו כחלחל  
 |  
 סוֹף סוֹף זֶה קוֹרֶה 
אֵינֶנִּי מֵעֵז אֲפִלּוּ לְהִסְתַּכֵּל עָלֶיךָ 
בְּהֵיכָלְךָ 
רַק עַל כִּסְּאֲךָ הָרָם וְהַנִּשּ-ָא;  
 |  
 את צמח משתרג 
על פני לילותינו 
עלייך מחפשים את האור 
רגלייך 
ידייך 
מתעוותות בכיוונים הנכונים  
 |  
 יושב הוא עם עצמו 
ומתעלס לו עם ספרים 
והמילים מרפרפות 
בכנפיים של פרפר  
 |  
 היה שם חושך 
וצמרת העץ האפילה עלעליה 
"את רואה" אמרתי  
"זאת היתה המרפסת שלנו 
ועכשיו אפילו לא רואים אותה"  
 |  
 צבע קולם של אנשים בחדרים 
נופל עליי בכתמים 
אני רואה אותו בצבעים שאין להם שיעור 
אנשים ונשים שהלכו ממני לדרכים צדדיות  
 |  
 כשעברתי ליד בית הוריי הישן 
חשתי שהבית משנה את דמותו 
פעם ראיתי בו סדקים 
קירות פצועים, מצולקים  
 |  
 צבעי פסטל של קרון הרכבת 
מרצדים בו 
מתערבלים בו 
שוקעים בו  
 |  
 ציפורי העונה מקננות מעבר לקיר 
משמיעות ציוצים חלושים באוקיינוס החושך 
החדר הזה הוא אי בודד של עיניים עצומות 
עינייך ועיניי  
 |  
 הולך ברחוב של בוקר מהביל 
חולף על פני חנות המכולת שבפינה 
חוצה את האספלט הרותח של הכביש 
קיץ נושם בו  
 |  
 לא הרגשתי איך קם והלך 
לפעמים הוא חסר 
אני יודע כל כך מה היה אומר 
הולדן שכזה  
 |  
 צבעי קולות מותזים אל מכחוליי 
- כשיש לי מכחולים 
פנים מצויירים בכל ההבעות 
מושלכים אל ערמה מתגבהת  
 |  
 אפילו אם קירותיו מזמרים 
אפילו  אם החדר  
משנה צורה ללא-הפסק 
וציפורים מעופפות בו  
 |  
 קראי אותי  
אני ספר פתוח 
דפיי מפוזרים 
מתעופפים ברוח 
אותיותי מטושטשות 
איני רואה את הכתוב  
 |  
 את היית לי קיץ אחר 
ואני כבר הייתי סתיו מלא ספקות 
קיץ קצר לוהט נטול-פנים 
זיעתנו ניגרה בו  
 |  
 היונים שעושות קניות ברחוב הראשי  
מהלכות בראש מורם 
בארשת חשיבות  
על הדשא המעולף מחום  
 |  
 יהודה המכבי בשבת בבוקר 
אנחנו יושבים בקפה 
שותים עם השבת שלנו 
אמריקנו וצ'אי-לאטה  
 |  
 אֲבָל אֲנִי כְּבָר פֹּה 
אָז אוּלַי אַמְשִׁיךְ הָלְאָה 
לְחַכּוֹת לַקּוֹלוֹת  
לֹא אֵלּוּ שֶׁל הַמְּשׁוֹרֵר הַהוּא  
 |  
 קולה היה בהיר 
קולה היה כמו שיר 
ענני נוצה מרחפים בצהריים 
אור שטף את העיר  
 |  
 קולי הפשוט שמסרב לגווע 
מטייל בין ברושים  
בדרך הרים שאיננה עוד 
ספק אם הייתה  
 |  
 באמצע החגיגה פתח הפעוט בן השלוש 
את מתנת יום-ההולדת 
קרע בעונג לגזרים את נייר העטיפה הצבעוני 
קוף הצעצוע הביט אליו  
 |  
 יש בה פרצות כמעט בלתי נראות 
ביום בהיר  
רואים דרכן את השמיים 
ואת מי שמחכה שם  
 |  
 בחום הזה 
אני זורק את עצמי 
אל חיבוקו המתוק  
 |  
 בעיר שהייתה פעם גרמנית 
וקראו לה פעם ברסלאו 
שוחים  בבריכה של המלון  
שמונה גרמנים מהפאטרלנד  
 |  
 עמדנו עמומים 
הים גאה בשטף מצועף   
על הגלים  
היה מין זוך שמלבלב  
 |  
 אני רואה בבניין הענק שבונים 
בקצה הרחוב שני אנשים 
שעומדים ומדברים במשך דקות ארוכות 
על גשר שפעם יהיה מרפסת  
 |  
 אני הולך בין בניינים וחנויות  
ברחוב החלומות המוגפים 
הם נעולים על-בריח מפניי 
התריסים נאנקים  
 |  
 אנו הולכים ומתרחקים 
כמו כוכבים במסילות הסירוב 
אין הדבר בידינו 
כשמכוניותינו נהוגות בנהג אוטומטי  
 |  
 בְּאֶרֶץ הַחֲשֵׁכָה שֶׁלָּהֶם 
מְמַהֲרִים הַהִרְהוּרִים אֶל מַסְלוּל הַמְרוֹצִים 
בְּדִיּוּק בַּשָּׁעוֹת הַנְּכוֹנוֹת 
יוֹצְאִים מִן הַמַּחְבּוֹא אֶל הָאֹפֶל  
 |  
 הערב יורד בתוכי  
עם חלומות יחפים 
מהלכים על בהונות.  
 |  
 הדיקטטור הוא שחקן לא-מוערך מספיק 
הוא עכשיו עומד בחדר השינה שלו ומתאמן 
מרים את היד  
 |  
 כשהושטתי יד ונגעתי בך 
בבריכת הנוי שבפארק 
ליטפתי סגול 
ראיתי סביבנו חבצלות מים בלהבות סגולות  
 |  
 אם תראי אותי חוצה את הכביש 
באקראי 
צועד עם אנשים שותקים 
צועד עם אנשים חולפים  
 |  
 ראיתי יונה 
בשובך-חדרי 
בונה לה קן 
תולשת נוצותיי  
 |  
 אני ישן עם לב פתוח 
כולי פרזות 
בחלונות סגורים 
חרכים הומים דממה  
 |  
 אינני יכול  
להתעלם  
מריגשותייך 
שמנסים לעשות לי דברים  
 |  
 רַק הָרֶגַע יָצָאנוּ מֵהַחֲלָלִית 
לְכוֹכַב-לֶכֶת אַחֵר 
כּוֹכָב שֶׁאֵין בּוֹ מִלְחָמָה  
שֶׁנִּמְשֶׁכֶת וְנִמְשֶׁכֶת  
 |  
 רודף לו איש אחר הרוח 
הוא מתרוצץ כמו שלוח 
היום הוא פה מחר אי-שם 
אולי פתאום, יצחק וקם  
 |  
 ואז התחיל הרחוב לשיר 
ואני אמרתי לו:  
"למה אתה שר?" 
והוא לא ענה לי והמשיך לשיר  
 |  
 אני חוזר אלייך 
מסימטאות המיאוס 
רחצי אותי 
מגרגרים של זעם  
שדבקו בי 
את יודעת לקלח אותי 
במחשבות טהורות  
 |  
 כבר זמן לא ביקרתי בך בחלומות 
שכונה קטנה שלי 
אינני יודע אפילו אם הכרתי בך את כל צללייך 
צריפים קטנים מטים ליפול  
 |  
 יש לך בתים ברשת 
יש לך בתים בחול 
יש לך את כל הקשת 
אור לבן בוהק בתכול 
על כרכוב ועל מרפסת  
 |  
 יוקו אונו ישבה שם 
כמו כולם 
על ספסל בסנטרל-פארק 
בכפכפים ומכנסיים קצרים  
 |  
 מביט מלמעלה 
ממדרגות התהילה 
ראשים זרים 
ברוח הקלה  
 |  
 אם אני מטה אוזן 
אני שומע את הקיר 
מדבר אליי בשפה זרה 
אבל מובנת לי  
 |  
 כמו תמיד זה מתחיל בגשם קל וכמה עננים 
הזעם מחלחל בין השיטין 
אדמת לס מדברית 
גרגיריה דבקים בעצמם  
 |  
 אי אז בנגוהות 
בין הענפים שהסתירו 
קטפתי מכל הבא ליד כל אות 
ורק שזיפי האור החווירו  
 |  
 לא היו שם שחפים בתיקרה 
אבל שמעתי אותם צורחים 
באורות העמומים  
 |  
 הֵם קוֹרְאִים אֶת הַשֵּׁמוֹת 
בְּקוֹלָם הֶעָרֵב בָּרַדְיוֹ וּבַטֵּלֵווִיזְיָה 
בֹּקֶר וָעֶרֶב 
עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא  
 |  
 יֵשׁ שָׁעוֹת שֶׁבָּהֵן מִּישֶׁהוּ בִּלְתִּי-נִשְׁמָע  
מַתְחִיל לְדַבֵּר אֵלָי 
לִפְעָמִים גַּם מִישֶׁהִי עֲלוּמָה מִצְטָרֶפֶת לַשּ-ִיחָה  
אֲנִי מְצַיֵּר לְעַצְמִי אֶת כֻּלָּנוּ  
 |  
 זו שעת הציפורים 
כשלילה גווע מהלך חרישית ברגליים יחפות 
אור-קיץ אפרפר מסתנן בין חרכי התריסים 
ציוציהן מחליפים גוון בצמרות  
 |  
 שישה שולחנות בבית-הקפה 
סביב לכוס קפה אחת 
שהיא שלי 
שישה שולחנות ריקים מאהבה  
 |  
 מַקְשִׁיב לְקוֹלֵךְ רוֹאֶה אֶת צִבְעוֹ 
יוֹרֵד לְבַד, בְּהֵחָבֵא 
בַּמַּדְרֵגוֹת אֶל חֶשְׁכַת מַרְתְּפַי 
הַדֶּלֶת נִסְגֶּרֶת מֵאֲחוֹרַי  
 |  
 שיר לעשב הגבוה 
שיר לעשב הנמוך 
שעולה ומשתגע 
והופך להיות כמו סבך  
 |  
 הֵם מָחְאוּ לוֹ כַּפַּיִם בְּתֹם הַדְּבָרִים 
כְּשֶׁשָּׁאַל; אֵיךְ הִגַּעְנוּ הֲלוֹם? 
הֵם מָחְאוּ לוֹ כַּפַּיִם כָּל הַחֲבֵרִים 
לָאִישׁ בַּבָּמָה שֶׁעָמַד וְדִבֵּר שָׁלוֹם  
 |  
 הערב ירד עליה לפני הצהריים 
הביטה אל האיש הזר 
שישב ליד מיטתה 
לא הבינה מה הוא עושה כאן 
קורי האפלולית אפפו אותה 
זחלו בתוכה לאט 
עד שהייתה לכודה לחלוטין.  
 |  
 צריך לחסל אותו אמרה המלכה שלי  
ערפו את ראשו! 
והדובר החדש שלו שמתבכיין עלינו 
ערפו את ראשו!  
 |  
 פַּעַם קָרָאתִי שֶׁצֶּמַח מְנַסֶּה לְהָגֵן עַל עַצְמוֹ 
מִפְּנֵי נְגִיעוֹת כּוֹאֲבוֹת 
בְּמַּנְגָּנוֹן בָּקָרָת הַפְּרִיחָה שֶׁלּוֹ 
יֵשׁ כָּל מִינֵי סוּגִים שֶׁל נוֹגְדָנִים  
 |  
 כשהיבטנו מעבר לכביש הערבה הירדני 
על הרי אדום 
כבר היו השעות כבדות 
מישהו פיזר עליהם צבעים של תשוקה  
 |  
 הבניין נשאר אותו בניין 
זוכר את עצמי מבוסס אליו בשלג 
מבוסס בבדידות 
הבדידות מבוססת בי  
 |  
 משמרת אחת של שחרית 
שריננה בחלומות הדרך 
פותח את הדלת 
אל המדרגות לשעת חירום  
 |  
 התעוררתי באמצע סרט 
בערוץ נידח בטלוויזיה 
היו שם הרבה מלחמות  
 |  
 שערי המלאך כבדים 
לא אוכל לפתחם ברטיבות הזו 
דמותה מתנפצת 
מתאמץ אל הקרעים  
 |  
 אימא שלי הולכת איתי לבית ספר 
בפעם הראשונה 
במשך לילות רבים 
היא צועדת נמרצות אל בית חינוך  
 |  
 על החוף שבתוך המפרץ 
שלוש נשים יורדות אל המים 
רוח ערב מלטפת שמלותיהן הלבנות  
קרניים אחרונות שואלות אותן  
 |  
 שעה שטמון בה 
ספק נרדם 
ספק הוזה 
כשהוא קם בין חושך לאור  
 |  
 דואה בכנפיי 
על פני רקיע צחיח 
רציתי ללכת  
על פני עננים כואבים  
 |  
 אמרת לי פעם משהו על 
"שדה אחרון של סיגליות" 
זה מתגלגל אצלי 
בראש 
בא, וחוזר 
שועט קדימה 
נתקע  
 |  
 שוכב על שפת המאכלת 
גופי מונח עירום כמו קרבן 
והיא כרגיל דוממת לצידי 
כמו בטקס-ישן  
 |  
 שחפי הזיכרון 
צורחים מעל ראשי 
רואה אותם  
דואים ברוח הקלה  
 |  
 יורד אל שעת לא-יום  
זולג צעדים כמו נרדם בהליכה 
מאחורי גדרות המלון עוד אפלה נושמת 
ענן לובש סלעים ברוח יובש צוננת  
 |  
 מביטים אל זריחה אמיתית 
לא כזו-כאילו, 
עייפה מגוש דן 
כדור אודם בוהק 
מטפס לו על הרי גולן  
 |  
 נגמרה לנו השיגרה 
היא חסרה לנו 
אז הלכנו להביא לנו קצת שיגרה 
להביא זו מילה מוגזמת  
 |  
 אני בגוף ראשון יחיד 
ואת בגוף שני יחידה 
ואנחנו גם יחד  
 |  
 הם ממלאים את מיטתה 
שאיננה מוצעת בשיריה 
סדיני אהבתה פרועים  
 |  
 שיר הבעתה 
איננו מופיע 
כאד על פסגות ההרים הגדולים 
הוא איננו עשן מתפוגג  
 |  
 המטפורה שלי רוצה ללטף 
את המטפורה שלך 
היא רוצה להכניס לה 
המון דימויים 
המטפורה שלך 
יושבת בין המשפתיים 
חשופת ירכתיים 
רגליים מעופפות באוויר  
 |  
 הוא מפשפש בהן בכל קריאה 
מוצא את המילה "אהבה" 
זורק אותה דרך החלון החוצה 
נהנה לראותה מתרסקת על חצר הבניין  
 |  
 אשירה תהילת השיכונים 
ומקהלות מזמור לדודי השמש 
שיריעו על גגות  
 |  
 חדר קטן 
מחשב 
מדפי ספרים. 
נורת חשמל עירומה 
מפיצה אותי אל העלטה  
 |  
 בליל אמש היו שושנים 
מזמרות קרני ירח חיוורות 
ואת היית שרועה על המיטה 
שקועה בשלך  
 |  
 לילה אחד 
אשכב תחת עץ התאנה 
שצומח לי במיטתי 
אעצום את עיני  
אבל לא אניח למראשותי שום אבן  
 |  
 שעותיך הלכו אלי 
ריקות וכואבות 
ראיתי אותן  
נאטמות  
 |  
 אנחנו צופים זה בזו בשתיקה 
עצי פרי 
ועצי סרק 
בתוך היערות העצומים  
 |  
 שמיכת החשכה נקרעת מול אורות המכונית 
אדם סגור בין חלונות אטומים  
חושב עליה 
המילים האחרונות שנאמרו  
 |  
 לנהוג אל תוך הלילה 
לאור הפנסים הכתומים 
של תאורת הרחוב 
היא מנסה להפריע לי להתרכז  
 |  
 כשאני מכבה את המנורות 
מוארות מחשבותיי בתאורה של אחרי חצות 
אורות המכשירים החשמליים 
פונים אליי בחשכה  
 |  
 הנערה בקרון הרכבת 
המתרחק 
שולחת אלי 
ברכבת השניה 
מבט בלונדיני שואל 
אני לא מאמין 
כשפתאום היא מנופפת לי ביד  
 |  
 ראיתי אותם באלכסנדרפלאץ 
ראיתי אותם באונטר דן לינדן  
עכשיו אני עומד בזואולוגישר גארטן 
מול רחובות חיוורים 
שמים קודרים קוראים מחשבותי 
עיר חדשה בתים מצוחצחים 
אומרים לי 
אנחנו אחרים  
 |  
 הציפורים אורזות לי 
את השמיים בחוטים בלתי-נראים 
לחבילה מוארת 
במעטפת דקה של צלופן מעונן  
 |  
 מעבר להררי חושך יש יעלים במדבר 
צלליותיהם שועטות על הרכסים 
רואה אותה מרימה את השפופרת 
בקול ענות חלושה  
 |  
 כולם היו תינוקות חמודים ומתוקים. 
יוזף היה תינוק מקסים 
כשאמו לקחה אותו בעגלה לטיול ברחוב 
היו הנשים הזקנות  סוקרות אותו בחיבה  
 |  
 בסרט אחד ראיתי מסע הלוויה בתעלות 
וארון הקבורה שט על המים 
מוקף באנשים בתמונה קבוצתית 
מוות נאה מקושט בבנייני אגדות  
 |  
 יושב אתך בבית קפה  
בעיר שבתיה מצבות אילמות 
מלצריות גבעוליות 
מפזזות להן בבוקר שאין לו אתמולים  
 |  
 כשהורדתי אותו מהמדף במרכול 
לא הבנתי איך זה קרה 
שורה אחרי שורה 
השיר הזה פשוט התפורר לי בידיים 
נשארתי פתאום עם שיר-ללא-מילים  
 |  
 לאחר שעזבת 
האירו לי חשבונות החשמל 
בקצה מנהרה חשוכה  
 |  
 חייל אתיופי וחברתו בתל-אביב  
 |  
 
 
 
 אל הארכיון האישי (51 יצירות מאורכבות) 
 
 |    
   
        
          | 
                
 "לפני שנכנסים 
לשירותים צריך 
תמיד לבדוק שיש 
נייר." 
 
חייל בשטחים על 
מדיניות הכיבוש 
 
  | 
         
       
  
 
 
	  
      
  
 
 
  |