|
 צילום של הנ''ל מזווית אחרת. |
אולי יעניין כאן את מישהו ששירים של הנ"ל התפרסמו
בכתבי עת "מאזניים" ו "מטען"...
לידיעת הקוראים: יש המלצת המערכת על השירים:
"מחזיר אהבות קודמות", "ולא תהייה למוות ממשלה"
,"לכאורה שום-דבר", "החדר הישן", "אישה בין עונות",
"חלונות". "נסיעה נעימה", "השמיים היו קרובים מאוד",
"מענה קולי". "רחוב החלונות המוגפים","פוסע בשדות
הקרב העשנים", "עיצוב-פנים" ו"ענני-קיץ",
"שערי החופש", "עם כיוון השעון".
ממליץ בעצמו על "בעל-חוב", "אהבתינו הקטנה
והדוממת",
"בכפר", "אני שאין לי משלי","יש מקום לדאגה", "יש
אור גנוז".
ו ...עוד כמה שתבחרו לכם...
אני לא יודע איך הגעתי לשם. זה היה בר קטן חשוך וקודר בווילאג'
שבניו-יורק גרתי שם אז באותו חורף, חיפשתי שם את עצמי. הייתי
נורא צעיר והיה לי אז המון זמן לחפש את עצמי.
ברחוב בחוץ בשעת ערב זו, היה קר מאוד.
|
העלים נעים ברוח
מבעד לתריסים
בתמונת צללית נראים כמה בניינים
מחשבות אורצל מרצדות על פני החדר
|
החלף את הטיפות
ואת התהומות
ואת פני המים
החלף את החיות
|
עוד כותבים את השמות
ואין מי שיאסוף את החללים
מלחמות ללא רחם באות והולכות
סופות טורנדו מצמיתות ימינו באבחה
|
זו השעה שלך
זו השעה שאת יורדת אל המים
רק השמות הם אחרים
עם כל העדרים השועטים
|
כענף הנושא את פריו
נושא את עלעליו
הולם דמותו בסתיו חלומותיו
בודק את קצוות טירופו עכשיו
|
נעים מאוד קוראים לי ג'ון
הוא אמר
ג'ון פיטרס מגדוד הקלעים הוולשי
הוא אמר
|
כשאני נכנס למשרד
נושבת על פניי קלילות
רוח מזגן קרירה
אורבת לכל רגע של חולשה
|
בצילומים של עיר גרמנית
לאחר המלחמה
רואים חזיתות של בתים
ללא בתים
רק עיי חורבות
וחלונות פעורים
שמיים אל שמיים.
|
על המיטה בלילה
אני שומע
את רחש הממטרות
של לבבך
פועם לעומתי בחשיכה.
|
בַּסְּפָרִים שֶׁל יַלְדוּתִי
הָיוּ אֲבָנִים טוֹבוֹת לָרֹב:
יַהֲלוֹמִים סַפִּירִים וְאִזְמַרְגָּדִים
שֵׁמוֹת צוֹפְנֵי-סוֹד
|
אחותי משוררת של תנועה
ילדות שהן מילים
מקובצות לחרוזים
משולבות באוקסימורון
באנפורות של הגוף
|
יש מרפסת שפוערת את פיה
לבלוע אותי ואני מסרב
היא עכשיו כועסת עליי
אולי אני משוגע
|
אני מכונה לא מושלמת
אני מכונה מדממת
ואין לי איש מלבדי בעולם
מתבכיינת לי ( סתם )
|
אני שומע את אימי בוכה
זה מוזר
מעולם לא שמעתיה בוכה
והבכי שלה נשמע כה מתוק לאוזני
|
לִצְלֹל אֶל אֲפֵלַת הַחֶדֶר
לְהִתְכַּסּוֹת בִּשְמִיכַת הַצֶּמֶר הַגְּדוֹלָה
עִם רַחַשׁ הַגֶּשֶׁם שֶׁיּוֹרֵד בַּחוּץ
וְהַתְּרִיס שֶׁפָּתוּחַ מְעַט
|
את זוכרת
שמענו שחפים צורחים כל הלילה
הרחובות נראו ריקים ואכזריים
|
בתחנת רכבת של עיר פולנית
אני יושב בקנטקי פרייד צ'יקן
מחכה לרכבת שאיננה מגיעה
קורא סיפור של טנסי ויליאמס
|
רודף לו איש אחר הרוח
הוא מתרוצץ כמו שלוח
היום הוא פה מחר אי-שם
אולי פתאום, יצחק וקם
|
המלצרית מסתכלת עליי
קצת מוזר
כשהיא מביאה לי שתי כוסות קפה
|
אישה צעקה בשיגעון
זורקת את כאביה לכל רוח
טרם שצעקתה תעלה בעשן
תיבלע בעבים
|
אפופה עננים
את חוזרת ממקלחת חמה
אדים בשערך
שלכת של מגבות כמושות
נושרות ממך
|
אישה עומדת בגינתה
לוחשת אל הפטוניות
לחייה גרניום
כובע נזיר בשיערה
מהלכת בין העונות
בין האביב לקיץ
יש דרך ארוכה
|
בשעה שיצאנו משם
חדר-המדרגות היה אפל
משקפי-השמש שלך הסתירו את פנייך
אך לא היה בהם צורך
|
כמו נסחפה
במים אדירים
היא לא רואה דבר
בעומק משבריה
לא רואה את הזמן
מונה לו את שנותיה
|
אין-דמותי מסתובב בחוץ
רדוף צללים
ואני בבית
שמיכת שלווה פרושה עליי
|
אני לא הייתי שם
יכולתי להיות
אבל באותה השעה שקבענו
נכנס מישהו אחר לבית-הקפה
צועד לקראתך בין השולחנות
ואת לא ראית אותו
זה היה אין-דמותי
שהתיישב
|
איני נותן בך סימנים
איני שופט אותך עכשיו
ידעתי אז לקרוא פנים
היום כזב הולך ושב
|
איפה את? בהלם קרב
ואיש שוכב אחוז צריחה
הגל עולה, הולך ושב
ומהו פשר הבריחה?
|
האשל הרך ממתין בכניסה
עם הרוח שתבוא
עם מה שצנח
עם מה שהלך
|
כַּמָּה פְּעָמִים אֶפְשָׁר לְהָרִיץ
בָּרֹאשׁ אֶת כֹּחַ הַשְּׁתִיקָה?
עוֹד לִפְנֵי שֶׁהַדֶּלֶת הָאוֹטוֹמָטִית נִסְגֶּרֶת
עוֹד לִפְנֵי שֶׁלּוֹחֲצִים עַל הַכַּפְתּוֹר
|
אָדָם הוֹלֵךְ אֶל הַשָּׁמַיִם
הַדֶּרֶךְ אֲרֻכָּה מֵעַל הַצַּמָּרוֹת
הוֹלֵךְ עַל קַו הָאוֹר חוֹמֵק מִצָּהֳרַיִם
מַקְשִׁיב בּוֹדֵד אֶל צִפּוֹרִים שָׁרוֹת
|
בשבת מוקדם בבוקר
ברחוב
הם הולכים אל התפילה
הוא עם כיפה על הראש
|
חלון הקומה הרביעית
מקבץ לו זמנים טובים
של עיניים ירוקות נעות ברוח
חגורות עליצות של שמש זהובה
|
החדר מואר באור גדול
הערב יש לנו חג
הנרות דולקים והמפה לבנה
הם יושבים אתי אל השולחן
|
הבט על עצמך
בית יצוק בביטון
יסודות כבדים מדי
מוצקים מדי
אבן על אבן מונחת
על אותה אדמה
ללא-צל
|
וְהִדֶּרֶך נִמְשֶׁכֶת וְנִמְשֶׁכֶת
מְכוֹנִית בְּאוֹרוֹת מְהַסְּסִים
עַכְשָׁו אַת אִתִּי
רוֹאֶה אוֹתָךְ יוֹשֶׁבֶת עַל הַמּוֹשָׁב לְיָדִי
|
מפיל אבנים של צעקה
מהצוק עליו אני עומד
במקומי
להתגלגל במדרונות
|
זה שעשה ניסים לאבותינו
הוא יביא בשר ברוח
ורוח בבשר.
הוא ילחש קסמים ואותות
ומופתים
ולא יעלה בידו.
|
אהבתי ניגרת על פני
בטיפות קטנות ואכזריות
שעותיה זולגות להן מעצמן
והיא מתחילה להסס.
|
איש משיר אחד של טבע ושתיקה
עבר כך אל אישה משיר של מועקה
הביא זרים של רקפות ושושני נהר
וציפורים מרחפות מול שמש אדומה
|
אַתָּה רָץ בַּמַּדְרֵגוֹת כְּמוֹ מֻכֶּה אָמוֹק
אַךְ אַל תִּגַּע
אַל תְּנַסֶּה לְהִתְחַבֵּר
עָדִיף שֶׁתְּקַפֵּץ בָּאֲוִיר
|
אַחֲרֵי הַחַגִּים נִסְתַּכֵּל לְכָל הַכִּוּוּנִים
וְנַבִּיט לַשָּׁמַיִם לְחַפֵּש- סִימָנִים
שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ תִּזְרַח פֹּה אַחֲרֵי הַחַגִּים
וְהַגֶּשֶׁם יְתוֹפֵף עַל הַסְּבַךְ
|
אתם ישנים שינה עמוקה
זה בצד זה
בנוף גלילי נהדר
אבל ארץ-ישראל שלכם
כבר לא כאן
יש כאן ארץ אחרת
|
כשפתחתי את החלון
של החדר הנוסף
נופף אליי לשלום
מואר בשימחה
|
אדם הולך מביתו, מחפציו
וצלו הולך עמו
אדם הולך מלילותיו
לילה גדול משתרע מעליו
|
אדם חוזר ממסעותיו מעבר ים
נושא בתיקו מסמכים מזהים
מונה את שמות המקומות בדרך למכוניתו
הולכת אחרי מילותיו
|
אדם נוסע אל בתו
נושא עמו תפילה
יש לו מפתח
צריך לתקן את המנעול
|
אדם קם באמצע הלילה
לחפש נחמה
הוא מלא את הלילה
ודוק של עצב נסוך באוויר
ידיו עדיין אוחזות חלומות
|
אמריקה בתוך צלחות הפלסטיק
אמריקה עם רוטב חמוץ-מתוק
אנחנו רק במקרה כאן
אנחנו רק במקרה מדברים עברית
|
גם נגד רצוני
את מצודדת אותי
במשבים לפרקים
מלחשת בי לחישות נעימות
|
הנגיעות הרכות הללו
מבטי-הפסטל המתחלפים
הרטט הכובש הענוג
הפחד הפתאומי לגלות
|
חוזרים למיניהם
שרואים את האור
רוחצים בשמן קדוש
בלשון רכה
בדברי כיבושים
|
אנו המשוררים העלומים
המגששים באפילה
אבודים אנו הולכים בין קמטי-החשכה
סמטאות עיר זרה
|
אדם מחפש מכוניתו בחניון
איפה היה הראש שלו?
מאיזה כיוון הוא יצא לקניון?
יורד למפלס A1 ואחר כך ל-A2
|
הולך בין הווילות של שכונת היוקרה
חושב ככה סתם על אהבה
אהבה קיימת
אהבה שהייתה
|
אורותייך כבים
אורותייך כבים
תני איתות, תני סימן
אס.או.אס
אורותייך כבים
ערפל מתפוגג
|
לִפְעָמִים בָּעֶרֶב כְּשֶׁאֲנִי יוֹצֵא לִצְעֹד
מִתַּחַת לְפַנָּסֵי הָרְחוֹב
אני מַעֲבִיר אֶת עַצְמִי לְאוֹרוֹת אֲחֵרִים
רוֹאֶה מֵרָחוֹק בֵּין הַצְּלָלִים
|
רחוצים ימיי באור-חרציות
מכנס מחשבותיי הנודדות
בשדה הפתוח
עיזים מטפסות על צוקי סלע
|
סגולים וצהובים ושוב סגולים
רשת משורטטת של קווים וכתמים
אבסטרקט רוטט בדקירות רבות מנשוא
של פרק יד ימין
|
חיפשתי את שמו בפנקס הקטן שלי
אחי הבכור עם החלום האמריקני
הולך לטלפן אליו
לשאול מה שלומו בכתובתו החדשה
|
הקירות בדירה היו כהים אליי
צהובים אליי
שמעתי אותם מתלחשים
מסתודדים נגדי
|
אחר כך מרקד לחלילו
נע ונד מולו
וחוזר ומצטנף לקרקעית
זוכר שהיית חביב
|
אינני מכאן
למה אתם מביטים עליי כך?
אני עובר עכשיו על פניכם
בחדר זר
|
רוח גדולה עוברת בחלומות הערב
פנסים כמו-עתיקים נדלקים בבניין הסמוך
הבית ניעור משנתו פוקח את ריסיו
מה מסתתר בין השיחים המאובקים?
|
יש מדרגות שעולות אל השמיים
מסותתות בעננים של שחר פתאומי
עצי אורן סוגרים עליהן
במחטי ערפילים אפורים
|
הולך ושוקע בשנת מעמקים
סלע שיש בו חיים
מחליק עם עשבי הזמן
לתהום רבה
פליטת הים.
|
לא תראו אותי
רואה ואינו נראה
זה אני,
השיר שטרם נכתב
|
אנו הולכים מחלומותינו
פעם הם נצנצו בתוכנו
משאירים אותם מאחורינו
כמו בגד ישן שנזרק בפינה
|
אני רחוב הולך בגשם
אין לי דבר בידיי
אני רחוב הולך בגשם
יש לי רק את בנייניי
|
אני שאין לי משלי
שם מתכתב עם מלאכים
והם שולחים לי חבילות
בדואר נע של מחשבות
|
נוגע בך
חופן אותך
בכף ידי המאובנת
את מחזירה לי מגע חם מגונן
|
אצלי במרתף
יש מגרש חנייה
מפהק מריקנות
|
גבעולים עם עלי כותרת זעירים
זוכר אותם משדה החול הריק
שליד דירת הוריי
חשבתי שעברו מן העולם
|
זו בעצם מערה
עם קירות ישרי זווית
בקולות שמשנים דמותם
יש דליפה
|
אשוטט מעל הרקיעים
אראה אותם
בשדות של כותנה
אשדות קפואים של צמר-גפן לבן
|
את צמח משתרג
על פני לילותינו
עלייך מחפשים את האור
רגלייך
ידייך
מתעוותות בכיוונים הנכונים
|
כשאת נאנחת באישון לילה
בקול תרועה ושברים
אני שומר את רגעייך
בקופסה קטנה
|
בְּאַחַת הַפִּנּוֹת שֶׁל שֻׁלְחָנֵנוּ
הָיָה כֶּתֶם קָטָן
אֶפְשָׁר הָיָה לְהִתְעַלֵּם מִמֶּנּוּ
לֹא קָרָאנוּ לָהֶם שֶׁיְּנַגְּבוּ אוֹתוֹ
|
בגשם העונות
יש עיר של חזיונות
וקול צרצר נדהם
אל מישהו נרדם
באפילת הדרך
|
בגני לוקסמבורג משיטים ילדים עם מקלות ארוכים
סירות מפרש קטנות לעולמות רחוקים
ילדים גדולים שטים בהן מול פסלים עתיקים
אנחנו בחוף פתאומי של שמש נדירה
|
בדידותו של ההולך
איננה משתנה
גם אם ירוץ לפתע
היא תמשיך לחוג מעליו כהילה
תלווה אותו כצל
|
אֲנִי כְּבָר מֵהָעֵבֶר הַשֵּׁנִי
בָּאוֹר הַגָּדוֹל
כְּבַָר אֵינֶנִּי רוֹאֶה אֶת גּוּפִי
פַּעַם יָכֹלְתִּי סַקְרָן לַדַּעַת
|
מְאֻחָר עַכְשָׁיו בַּלַּיְלָה
אוֹר אֶחָד דּוֹלֵק בַּמִּטְבָּח
אוֹר אֶחָד בַּשֵּׁרוּתִים
חֲשֵׁכָה בַּחֲדָרִים
|
אינני בוחר בחורף
אז מה אם בחרתי תשוקותיי
לא אבחר בו שנית
כששולט כאן אביב מתעורר
|
ליד קירות הזכוכית
ישבנו על כוס קפה
מתחת לעץ הפלסטיק
אפופי עלוות-עלים מנייר כסף
|
איש יושב בחדרו
רוכן אל ימיו
והם אינם נענים לו
מנסה לזכור את התמונה ההיא
|
כְּשֶׁזֶּה מַה שֶׁנּוֹתַר מִמֶּנָּה
הָאָזְנִיּוֹת מְנַגְּנוֹת לוֹ מֶנְדֶלְסוֹן בְּאִי-מִינוֹר
הַמּוּזִיקָה מְחַלְחֶלֶת אֶל נִימָיו בְּשָׁמַיִם
מְעֻנָּנִים
אִם לֹא יְמַהֵר יֵרָטֵב בַּגֶּשֶׁם
|
במסעדה סינית של קטיפה וארגמן
המלצר צילם אותנו כמה פעמים
במצלמות הדיגיטליות שלנו
בהבזק הפלאש חזרנו להיות ילדים מהשכונה
|
במחנה בירקנאו
אין דוכני מזכרות
רק תמונות של דממה
אבל באחד
מצריפי הזכרון
הארוכים
צפופי הדרגשים
החליקה ידי אל הכאב
|
הֵם מְדַבְּרִים אֵלָי
שׁוֹמֵעַ רַק שִׁבְרֵי-מִלִּים
בְּאֹזֶן פְּנִימִית
קִטְעֵי מִשְׁפָּטִים
|
בִּשְׁעוֹת הַשֵּׁנָה
לִפְעָמִים בִּסְתָם שָׁעוֹת שֶׁל שִׁכְחָה
בִּתְרִיסִים חֲשׁוּכִים
מְכַסֶּה עַצְמוֹ מִכָּל הַכִּיוּוּנִים
|
כשנסעתי בדרך נמיר
חששתי שאאחר אל הטקס
של "זיו העלומים וחמדת הגבורה"
הרדיו במכונית
ניגן לו שירים נוגים
|
תָּמִיד מְצֻיָּרִים בְּקַוִּים מְעֻגָּלִים
זָזִים לְכָאן וּלְשָׁם
לְעִתִּים מְעַט מְטֻשְׁטָשִׁים
צִיּוּר רָטֹב הוֹלֵךְ וְנֶעֱלַם
|
גבר ואישה יושבים ושותקים בקפטריה
הרבה שנים הם ביחד
פעם הם היו.
היא מציצה בעיתון
|
ישבנו ב"שיבעה"
יום אביב מקסים בדשא
בגינתם ודיברנו בשבחיה
כמה שאהבה לצחוק
היא ריחפה מעלינו.
שמעתי באוויר שירים
הקשבתי לקולה
אולי היה זה רק ציוץ
|
בתוככי הלילה
אני שומע את הנהמות
באות אליי מרחוק
יושב לבטח במקלטי המוגן
|
בילי הולידי שרה
ואני ראיתי
את הציפור המוכה שבקולה
מעופפת אלי.
|
בִּנְיָן יָשָׁן מְאוֹד עִם הַרְבֵּה חֲנוּיוֹת
"אַתָּה יָכוֹל לִרְאוֹת בְּכָל-זֹאת אֶת הַדִּירָה"
נִכְנַסְתִּי לַחֲדַר-מַדְרֵגוֹת מְטֻנָּף לַחֲלוּטִין
עִם רָהִיטִים בִּלְתִּי-מְזֹהִים שֶׁהִשְׁאִירוּ דַּיָּרִים
|
לְצַד הַמִּגְדָּלִים
אֶפְשָׁר עוֹד לִפְתֹּחַ אֶת הַחַלּוֹן
לְהַבִּיט אֵיךְ עֲלֵי עֵץ-הַתּוּת נִכְסָפִים לְלַטֵּף
אוֹתוֹ
בָּרוּחַ הַקַּלָּה
|
בַּחֲנוּת הָרִאשׁוֹנָה שֶׁעָבַרְתִּי דַּרְכָּה
עוֹד חָשַׁבְתִּי שֶׁזֶּה רַק מִקְרֶה
שֶׁהָעוֹבְדִים אוֹסְפִים אֶת הַתְּצוּגָה מִבַּחוּץ
וְהִמְשַׁכְתִּי הָלְאָה
|
רופא השיניים
מפעיל את המקדח
פניו אליי בזכוכית מגדלת
לא מתגלח
|
רואה אותם בין השורות
לבושים במעיל החיילים
בד החאקי כבד וגס
אט אט הם יוצאים
|
כְּשֶׁנִּפְתַּחַתְּ דֶּלֶת הַמַּעֲלִית וְאַתְּ יוֹצֵאת
הוּא עוֹמֵד שָׁם בְּדִיּוּק לַמַּטָּרָה הַזּוֹ
עִם כָּל הַסִּימָנִים הַמֻּסְכָּמִים
כְּשֶׁאַתְּ בּוֹחֶנֶת אֶת תֵּבַת הַמִּכְתָּבִים
|
אני מוקף קירות זכוכית
מתחת לתקרת הזכוכית
אני רואה את רגליו של השכן
מרחפות עם אופני הכושר שלו
|
בדרך אל הים
אני שומע חלילים של בוקר
מלווים את צעדיי
עם זימרת הצופרים
|
בַּחוּץ מִתְקַבְּצִים קַרְחוֹנִים עֲצוּמִים
הוּא זָקוּק לְמַגָּפַיִם גְּדוֹלִים
שֶׁיַּשְׁאִירוּ עֲקֵבוֹת בּוֹלְטִים
הַשֶּׁלֶג דְּאֶשְׁתָּקַד וְהַשֶּׁלֶג שֶׁל הַלַּיְלָה
|
מַבָּטוֹ עֲצוּם עֵינַיִם אֶל הַמֶּרְחַקִּים
רוֹאֶה אוֹתָן שָׁטוֹת בְּסִירוֹת צִבְעוֹנִיּוֹת
עַל פְּנֵי הַנַּחַל הַפְּרָטִי שֶׁלּוֹ
נַחַל שֶׁל מַיִם עֲמֻקִּים
|
את באה אליי
מבין עצי האורן שבחורשה
פוסעים בחשיכה
את אומרת לי מילים רחוקות
|
אני מפשיל את מילותי
פורם חולצה וחצאית
והנה הן עירומות מאוד
הן מביטות עליי קצת נרגשות
ידיים רועדות
|
ביערות הנזל וגרטל שלי
אני הולך מוכה-ירח
כיסיי מלאים כוכבים
מפזר אותם אחד אחד
|
בלילה יחפים פנייך
אני צועד על פני אבני-ירח חלקלקות
גושי רכות ללא-שם מונחים ליד המכתשים
רגעים חולמים
|
בשעה שכזו היינו יושבים
על השולחן במרפסת הישנה
ואבא היה הולך להכין את הקפה
ואמא היתה מביאה עוגיות שעשתה
|
הבאתי לך
שי למסיבה
בעטיפה עם סרט
רוחות רפאים ביישניות
|
איפה את משוררת שלי?
את ודאי במסתור סהרורי
מאחורי שיחי הפטל הוירטואליים
|
הרחוב הניגר לא עצם את עיניו
כמו קרבן במחזה
ולא היתה לו כל ברירה
כי לא שילם את חובותיו
|
אֲנִי מַעֲרִיץ אֶת הַצּוּרָה שֶׁבָּהּ הֵם חוֹצִים כְּבִישׁ
בְּשַׁלְוָוה
בְּהִילּוּךְ מְגַעְגֵּעַ
כְּמוֹ חַיָּילִים בְּטוּר עָרְפִּי
|
גם בחדר הזה, הקטן,
יש שעות מוארות באור הרך
של שביל מתפתל בין-ערביים
צופים ממנו על גגות עוד יותר אדומים
|
כמה מהשכנים
אוספים את כוחותיהם
לדבר איתנו
המקום לא יהיה כשהיה
|
השמיים היו קרובים מאוד
לאדמה באותו יום
כשהלכתי איתך בערפל
וזה שבתוכי היה כבד מאוד
זרקת אליי מילים
מחרוזות של ענבר
|
פקחתי את עיניי אל גושי הניאון
שמעל למיטה
לחשתי, "כואב לי"
שפתיי נעו ללא קול
|
ברכבת התחתית של ניו יורק
זורם בין המונים בתוך המנהרות
חולף על מדרגות נעות
מביט על שמיים מבטון יצוק
|
עכשיו הם יורדים במדרגות אל הטיילת המסוגננת
לבנים משתלבות בצבעי אדמה
פנסים ילוו את לכתם כצלליות קטנות
הוא יאמר לה: "בואי ניכנס לכאן"
|
היא אומרת את שמי עכשיו
שפתיה נעות
אינני שומע אותה
בין האגמונים וערבי הנחל
|
בדירה החשוכה להתפלל בה
מתחת לשמיכות
פנסי הרחוב משתקפים בה
יש סמל
|
בלילה עוד שמעתי אותה
מדברת אלי
חרישית
אבל עם אור-שחר
ראיתי את פניה קפואים
חיוורים כסיד
וידעתי.
|
בוקר של שינקין-כזה
שיערה הבהיר צוחק
כמו השמש החורפית
בחליפת אופנוענים
ומשקפי שמש תואמות
|
הבחילה הזו תופסת אותי
במקום ההוא
לוחשת לי באוזן דברים איומים
עכשיו היא לוחצת חזק במלחציים
|
בחצר הישנה של ביתי
המרצפות זזות לאט
בשלכת תחת עץ התות
כותבות להן שיר לצהריים
|
הנה מגיעות בתכלת השמיים שאלות
בהלמות לבבנו הקודחת
באורצל בין הערביים אנו מתרחשים
לו רק נדע לקרוא בפרחי היסמין אל מי אנו צריכים
|
בימים מעיקים בין פטיש לסדן
עוד יש נשים בודדות ונושבות
מתייפחות אז שירים שהומים בשנתן
מרעידות נשמות כה טובות
|
ראסל סקוור נראית שוממה
ספסלים אבודים מחכים למושיע
אי-שם ליד תחנת יוסטון
הרחוב מיישר את עצמו
|
בדרך נמיר הרטובה מגשם
הוא מסתכל על מגדלי הבורסה
ששטים במחשבותיו
מעל לגלים
|
בעודי שוטט
במקומות נשכחים מאחורי הגדר
על פני הארץ הזו
ראיתי את זיו העלומים וחמדת הגבורה
אשר לא יספו עוד
|
על המשקופים בבתים הישנים ההם
בשכונה שפעם היתה יהודית
אפשר עוד לראות סימנים
של מזוזות
|
בהמולה גדולה
אני נופל על מיטתנו
בלילה חם כזה
אני מתפשט ממעשים טובים
|
ברחוב הצהריים האיום
האוויר לא זז
האור השבור מחום
פונה אלי
בלהט חרב מתהפכת
|
אני הולך ברחובות המוארים שלך,
פוסע על המדרכות הרחבות שלך,
והרחובות רצים אל שמותינו
כשאנחנו מטיילים.
|
בין צוקים בלתי-נראים
יש רוח שעובר
מתרפק על ענן
|
הָרְחוֹב הָיָה שׁוֹמֵם מְאוֹד
וְחַם מוּל הַפְּיָאצוֹת
שֶׁמֶשׁ רוֹמָאִית קָפְחָה עַל הַפָּנִים
וַאֲנִי הָיִיתִי גְּלִידָה אִיטַלְקִית
|
להיות אויב בארץ זרה
להיות נוכרי,
מהגר וירטואלי חסר-פרוטה
שמחפש את השמים
לדבר עם מבטא
להזרק מדירות
לחפש אחת עם חואן
|
הַגְּבָעוֹת הָיוּ מְכֻסּוֹת בְּהִרְהוּרִים
כְּשֶׁטִּיַּלְנוּ עֲלֵיהֶן רָאִינוּ אוֹתָם
הֵם צָצוּ בָּהֶן לְאַחֵר הַגֶּשֶׁם הָרִאשׁוֹן
עִם עָלִים וּפְרָחִים.
|
בְּצִלּוּמִים מֵהַתְּקוּפָה הָאַחֲרוֹנָה
רוֹאִים גֶּזַע עֵץ שָׁסוּעַ
מֵהַזַּנִּים הָהֵם שֶׁלֹּא נוֹדַע שְׁמָם
נָטוּעַ בְּאֲדָמָה קָשָׁה
|
בתוך החשכה החדר משנה פניו
מיטה צפה בקרן-זווית
מפלס נמוך של מים רדודים
בור גדול מוצף בהם באור כחלחל
|
גם כשאת אינך
חדרך מלא אותך
גם כשאת אינך
חדרך דובר אותך
|
אלוהים שומר על הרחמים הזכים
בגניו
שם ענפים גדלים ומתפתחים
ציצים וניצנים מתוקים
|
כְּשֶׁהַלָּבָה הָרוֹתַחַת גָּלְשָׁה בְּאֵין-מַעֲצוֹר
שוֹרֶפֶת הַכֹּל עִם בּוּעוֹת רוֹתְחוֹת
אֲנָשִׁים קָפְאוּ עַל מְקוֹמָם כְּמוֹ בָּאַגָּדוֹת
הָפְכוּ לְפֶּחָם בִּשְׁעַת מַעֲשֶה
|
הולך לישון בצהרי חייו
עם עמקים לא-מזוהים
בשיפולי גוש-דן
ויש לו חרדה של מאמין
באמונה שלמה
שכך זה גם צריך להיות
יש מין סדר שכזה
של הדברים
|
לבוא אל גב האהבה הזאת
עסוקה מאוד בענייניה
כל-כך עסוקה
עושה משהו שדורש דיוק
|
ילדה זקנה יקרה שלי
של כולנו
של הרוחות
כובעי ליצן מושלכים
|
אתה יודע את הכתובת
גוש שלישי בגרון חלקה שנייה בלב משמאל
פעם רשמת לעצמך בפנקס
כל כך צפוף כאן
|
גלים לבנים
רצו בחליפה עיוורת
גלים ירוקים
רקדו את חייהם
בבגד שיגעון קצר
גלים שלא ידעו
למה ומדוע
נשארו עירומים מאחור
|
הם מוטלים להם
בחצר האחורית
קרובים אל השמיים
רטובים מגשם חלומות
|
כְּשֶׁקָּרָאתִי אֶת הַמִּכְתָּב שֶׁלָּהּ
הִרְשֵׁיתִי לַדְּאָגָה לְחַבֵּק אוֹתִי
נָתַתִּי לָהּ לְלַטֵּף אוֹתִי קַלּוֹת
אֲנִי ש-וֹנֵא עִנְיָנִים בִּלְתִּי-פְּתוּרִים
|
אור נוטף באשכולות
פירותיו יפיקו
מור-זהב של בוקר
מתוק על המרפסת
אוויר רועד חלומותיו
|
עוד מעט תישמע צפירת אזעקה
עוד מעט בחוסר מידתיות
יתחילו טילים לנחות על הבית
אין לי מקלט
|
במסדרון הארוך הארוך
יש מנורות בצידי הקירות
ודלתות שצועקות בבישנות
אל תביטו עליי
|
באוהאוס במרכז תל אביב לא רחוק מהכיכר
השם עוד נמצא על פעמון האינטרקום
מישהו דיבר אליי בלי קול
לחיצה ודלת האינטרקום רוטטת
|
קומה רביעית
מתחת לגג
דירה ריקה שותקת
הדברים שנאמרו בה
נזרקו החוצה
|
מִתּוֹךְ הַדִּירָה הַחֲשׁוּכָה
רוֹאִים דֶּלֶת מוּאֶרֶת שֶׁל אֶחָד הַחֲדָרִים
דֶּלֶת פְּנִימִית שִׁגְרָתִית שֶׁל זְכוּכִית עֲמוּמָה
הָאוֹר הַצָּהֹב זוֹרֵחַ דֶּרֶךְ זְגוּגִיּוֹתֶיהָ
|
כשאני עובר ליד האקווריום שעל המזנון
תמיד אני מסתכל
על כמה דגים
שנתקלים בקיר הזכוכית שלו
|
היום אני דחליל תינוק
נטוע בגני השקט
ידיי פרושות למעלה
ויש לי כובע מגוחך
סופות חולפות מעליי
ושמש וגשם משאירים עקבות
על פניי
|
אחת
התלוננה שהחיים שלה נורא קשים
נותנים לה עבודות שחורות
מישהו מנקה בגפרורים שלה
|
הִבִּיט עָלֶיהָ
בַּחֲשַׁאי
כְּמוֹ לֹא הָיְתָה זוֹ הִיא שֶּׁאָמְרָה
אֶת מַה ש-ְאִי-אֶפְשָׁר
|
הוא שוכב על הספה בסלון
מבטו מרוכז בנקודה דימיונית בטלוויזיה
רואה את התמונה
אבל איננו מבין את הסרט
|
מְרַחֶפֶת שָׁם לְמַעְלָה
בֵּינוֹת לָעֲנָנִים
רֶגַע מִסְתַּבֶּכֶת שָׁם בַּצַּמָּרוֹת
לִקְרַאת הַשְּׁקִיעָה
|
הם לא יודעים שהם מתים עכשיו
מתים שאולי נפגשים בחשאי
במסיבה פתאומית על כוס קפה
למה שיידעו?
|
פעם היו לי פנים וגוף
פעם הייתי אחרת
כמו חיילת הייתי עומדת במסדר
במגרש חול מוקף ברושים סמויים מהעין
|
ברחוב האחרון שעוד נותר
בעיר אליה איש כבר לא יגיע
שעה בטרם שקיעה
אני הולך שקוף ואוורירי
והגה לא משמיע
|
זה לא שאנחנו לא יכולים
אנחנו לא רוצים.
השנים עוברות על פנינו בייעף
כמו להקות ציפורים
שחוצות שמיים
|
הסתכלי עליי עכשיו
רגע לפני
שאני מקבל גוונים מוזרים
הסתכלי עלי
רגע לפני
שהמכחול מרטש אותי
|
הרבה דברים טובים קורים בגשם
תמונת העולם משתנה
אני נושם אוויר אחר
הכל נעשה ברור יותר
|
ואין בו רוח מבדרת שובלו הלבן
ואינו מנופף את קול תרועות הגיבורים
ואינו מכסה על במותיו חלל.
ימים רבים שמוט על משמרתו
|
אָדָם כּוֹתֵב שֶׁיָּרִים
כּוֹתֵב שִׁירִים
הֵם בְּדָמוֹ וּבְנַפְשׁוֹ
גַּם בְּיָמִים מְאֻחָרִים
|
בקינגס קולג' הדשא הוא קדוש
אסור לדרוך עליו
הוא גדל שם מטופח ונפלא
במשטחים של ריבוע מושלם
|
הַזְּמַן שֶׁלָּנוּ אַכְזָרִי בַּעֲדִינוּתוֹ
מְכַשֵּׁף שַׁקְרָן
טוֹוֶה רְשָׁתוֹת הַסְוָאָה סְבִיבֵנוּ
מְאַחֵז אֶת עֵינֵינוּ בְּאִטִּיּוּתוֹ
|
נִרְאֶה שֶׁהוּא תָּמִיד מְנַסֶּה לְהִתְחַזּוֹת
לַמִּישֶׁהוּ אַחֵר
יוֹשֵׁב לוֹ בְּבֵית קָפֶה וְלוֹחֵשׁ עַל אָזְנְךָ
מִתְפַּתֵּל לוֹ חֲמַקְמַק
|
השמיים היו כתומים וקשים
ללא ענן
גלגל השמש היה חיוור מוסתר
על ידי אוויר לוהט סמיך מאבק
|
הולך להעלם מכאן
מול נשימותיו האדישות
של איש בחלוק לבן
עם מכשירים משונים
|
בצעדים רעננים
הולך בצעקה של בוקר
החתול שם מגרגר אל יום בהיר
מלכה חמה שולחת
|
הספרים דורשים בשלומך
בחדר הישן הזה
שאת באה והולכת ממנו.
על הקיר מתרפקת אל הצללים
מפה מנדטורית של תל-אביב אחרת
שכבר לא קיימת יותר.
|
כשהרכבת עצרה בדיוק בזמן
ליד כיכר אלכסנדרפלאץ
הקול המתכתי של הקריין האוטומטי
ביקש בנימוס מהנוסעים לצאת:
|
כשאת לא מטלפנת
הגוף חושב לבד
בורא את עצמו מחדש
מדי בוקר יוצא מהדירה
|
השיר הזה מתחכך בי
באיטיות מענגת
אני חש את גופו הגמיש
עובר בי
|
בזמן האחרון
אני חולם על ילדים בוכים
אני פונה אל
מחלקת החלומות שלי
בדרישה
|
הולך לי על חוף התמימים ההוא
שאין בו ים
אוסף בין קונכיות מנצנצות מרעד גלים
כמה יפות שאינן מכזבות
|
הַיָּמִים הָאֲחֵרִים
נַעֲשִים כְּכָל שֶׁחוֹלֵף הַזְּמַן
אֲחֵרִים יוֹתֵר
הִלָּה זוֹהֶרֶת מְלַוָּה אוֹתָם
|
כשיום אחד אפול שדוד
יוצג לבבי
על שולחן מנתחים
בין צחור סדינים ומצנפות
תתגלה אז לעיניי כל
רשת הכבישים של השירים
שסללתי לבדי במשך שנים
|
אני הכבשה הנכונה
אין לי מושג מדוע
אבל כשמישהו סופר אותי
בלילה על מיטתו
|
הַתִּקְרָה הַלְּבָנָה אֵינֶנָּהּ מְדַבֶּרֶת
יוֹדַעַת שֶׁהִיא מוּבֶנֶת מֵאֵלֶיהָ
וְיֵשׁ לָהּ תָּמִיד דַּיָּרִים מוּבָנִים מֵאֲלֵיהֶם
שֶׁאֵין בָּהֶם שֶׁמֶץ שֶׁל פִּיּוּט
|
המשוררים היו אוספים אותם בצידי הדרכים
זרוקים ליד בניינים בקרנות רחוב
נוצצים על המדרכה
רחוצים מהגשם שזה עתה ירד
|
בשעת ערב רותחת
על הדשא ליד המתנ"ס
כשהמשורר הווירטואלי מתממש מולי
חוזר ממסע בין כוכבים
|
הַמְּשׁוֹרֶרֶת נֶעֶלְבָה מִמֶּנִּי
כִּי לֹא כָּתַבְתִּי לָהּ דָּבָר
הַמְּשׁוֹרֶרֶת נֶעֶלְבָה מִמֶּנִּי
כִּי לֹא יָדַעְתִּי מָה לוֹמַר
|
ורק המגדל מתנשא
ואין לו ראשית
ואין לו אחרית
מואר באור יקרות חיוור
|
פה כולם מכירים את כולם
את גרה בשיכון ד' על יד זעפרני נכון?
אני מכיר את בת שבע ומרסל
אני מכיר גם את אימא שלך
|
בואי נלך לחצר
נטייל על הדשא
נעמוד ליד הילד שפעם הייתי
|
כשהזמן מפסל ברגעינו
צורות משונות בעיקר
אנחנו לא תוהים על דבר
בקיומינו הקצר.
|
הַמֶּרְכָּז הַמִּסְחָרִי
אֵיךְ הָיִינוּ הוֹלְכִים בָּרֶגֶל לְרָמַת אָבִיב
הַיְּרֻקָּה
שֶׁעוֹד לֹא יָדְעָה שֶׁהִיא כָּזוֹ
לִרְאוֹת סְרָטִים בַּקּוֹלְנוֹעַ
|
יֵשׁ הַחְמָרָה בַּמַּעֲרֶכֶת הַחָרְפִּית
עֲנָנִים שְׁחוֹרִים בְּשׁוּרָה עָרְפִּית
שָׁטִים מֵעָלַי
קוֹפְאוֹת רַגְלַי
|
המוזיאון של מלחמות האימפריה
נמצא בסביבה של מהגרים
כששואלים אותם עליו ברחוב שממול
אף אחד מהם לא יודע איפה הוא
|
צוֹעֶדֶת עַל שְׁבִיל הַבֶּטוֹן הַמִּתְעַקֵּל
מְעִיל כָּחֹל-אֲפַרְפַּר
נָמוֹג לְאִטּוֹ בֵּין הַדְּשָׁאִים
בֵּין הַבִּנְיָנִים הַגְּבוֹהִים
|
בבית הקפה
באותה שיחה אחרונה
הספלים נשארו על השולחן
ברגע אחד הכל התהפך
ואנחנו התנפצנו
|
לאחריו הפסיק לבוא
ואין יודע אנה הלך
יש יאמרו ארור שמו
ויש יאמרו השם יסלח.
|
הוא פתח לנו את הדלת
הסתובבנו אתו במסדרונות מגולפי-עץ
זהב ישן האיר עמומות את השטיחים
שמענו אותו ממלמל משהו לעצמו על הקונגרס האחרון
|
זכר את הציפור המרהיבה
ואת העץ
שעליו נחתה
מול החלון
|
תני לי ללכת אל הצד האפל
תני לי לעבור בינות לקוצייך החדים
בין השערים המסתוריים שלך
אל ההרים הכחולים של מחשבותייך
|
אל תלך אליהם, הם קשים
אמרה הנערה.
בערוגה, ששתלתי בנפשך
|
איש חולף ברחוב נידח של נעוריו
בתים של קבלנים
כמה נערים עם חולצות כחולות עומדים ומדברים
בניין חדש זחוח מסתיר אותם בשעת שקיעה
|
הָיָה רֶגַע שֶׁבּוֹ הִבְחַנְתִּי בָּהּ
מֵרָחוֹק נִרְאֲתָה כְּמוֹ עֲרָפֶל מֵעַל רָאשֵׁיהֶם
נְחִיל עָמוּם שֶׁרַק מִתְפַּשֵּׁט כָּל הַזְּמַן
עַל פְּנֵי שָׁמַיִם כְּבֵדִים
|
מחר אלך לשם
הרחוב יהיה ריק
אולי ירד גשם
העצים בחצרות הקטנות יגידו רטובים:
|
השמות של הפעם הראשונה
רוחפים איתנו בנדודינו
דואים בכנפיים פרושות מעלינו
אנו תופסים אותם
|
שמיים עכורים
חופזים כמו אחרים
הולכים איתי אל נשמות תועות
ללא הפסק
|
זֹאת תִּהְיֶה שְׁעַת לַיְלָה מְאֻחֶרֶת
אֶתְעַלֵּס עִם הַמִּקְלֶדֶת;
כַּמָּה פְּעָמִים יֹאהֲבוּ אוֹתִי
כַּמָּה פְּעָמִים אֹהַב אֲחֵרִים
|
השומר אחי אנוכי?
לא, אינני שומר עליו כלל
אני בקושי שומר על עצמי.
אני מזמין אותו לארוחה במסעדה
והוא מספר לי על הסרט החדש של
החיים שלו
|
כָּל־כָּךְ לַחוּץ
בּוֹדֵק תִּיקִים שֶׁל אֲחֵרִים
בּוֹדֵק אֶת הַתִּיק שֶׁלִּי
בּוֹדֵק אֶת עַצְמִי
|
השדרה השניה כמו החמישית
כמו העשירית
זקנות מקושטות בתכשיטי מקדונלד וסבווי
צובעות עיניהן בפוך
|
אָז אַחֲרֵי הָעִיר הַלְּבָנָה
וּבִנְיְנֵי הַבָּאוּהָאוּס שֶׁלָּהּ כְּמוֹ מַלְאָכִים
מְרַחֲפִים טְהוֹרִים מוּלֵנוּ בַּשָּׁמַיִם
הוּא בִּקֵּשׁ בֹּקֶר אֶחָד
|
הָאַהֲבָה שֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְּדָבָר
הָלְכָה לָהּ לְטַיֵּל בָּרְחוֹב
קָפְצָה מֵאִישׁ אֶל אִשָּׁה
מֵאִשָּׁה אֶל אִישׁ
|
כל כך מוזר השנה
בכלל לא בעונה
האור לי חיכה מעבר לפינה
הייתי צריך רק ללכת על מים
הייתי צריך להרטיב את הגרביים
|
הולך בערפל
שוקע בענן
הערפל מביט בי
בעינים של שתיקה
|
הָעִיר שֶׁל סוֹף הַדְּרָכִים
מֻקֶּפֶת בְּאוֹר
הַשֶּׁמֶשׁ בָּהּ תָּמִיד זוֹרַחַת בְּאוֹר-יְקָרוֹת
צְבָעֶיהָ עַזִּים
|
הָעִיר שֶׁלָּקְחָה אוֹתִי אֵלֶיהָ
זֹאת שֶׁעָשִיתִי בָּהּ מַעֲשִים
צְלָלֶיהָ
שְׁנֵי חֲדָרִים קְטַנִּים
|
הערב יורד בתוכי
עם חלומות יחפים
מהלכים על בהונות.
|
כהולך בטקס נושן
האיש ראשון
לעלות על ההר
רגליו כבדות
|
ליד השמיים
אני חוזה בהם פתאום
בשולי עננים
רואה את הרגעים-הממתינים-להיות-עבר
|
כולם כבר ביקשו סליחה
בעצם זה הוא שהיה צריך
ראה אותם מחלונות הלילה
רק הרחוב הארוך עם האנשים ההם
|
הָרְחוֹבוֹת הַהוֹמִים הָהֵם
שֶׁפַּעַם הָלַכְתִּי בָּהֶם עִם כֻּלָּם
אֵינָם כְּבָר
מְלֵאִים וְרֵיקִים
|
אֶת הָרֵיחַ הַמָּתוֹק שֶׁל הַגֶּשֶׁם
עַל אַדְמַת קַיִץ חֲרוּכָה
יְבֵשָׁה
קָשֶׁה לְצַלֵּם
|
הרעש ההולך ופוחת
הרעש הנוסע לו לבדו
ברחובות חלומותינו.
רואה אותך
|
וְאָז מַנְמִיךְ הַקַּרְיָן אֶת קוֹלוֹ וְאוֹמֵר
"דּוֹבֵר צַהַל הִתִּיר עַכְשָׁיו לְפַרְסֵם"
לֹא! אַל תַּמְשִׁיךְ!
לָמָּה הוּא אִשֵּׁר לְפַרְסֵם?
|
אנחנו האבנים שלו
צילי וגילי התאומות
אהובה ויוספה שלובשות רק שחור
וגם אביגייל שמתחבאת בפינה
|
אני האהבה הראשונה שלך
כבר לא זוכר אותי?
בחורשה ליד הנחל
היו עוד רבות אחריי
|
עוד-מעט יגיעו האורחים
אני כבר שומע אותם
בחדר-המדרגות
משוחחים בקולות הישנים
כל-כך קרובים
|
האישה מהחלומות פושטת צורה ולובשת אחרת
קוראת לו "חתול" כשהוא צופה בה בעניין
בתרדמה מוחשית מתפרקד על גג מכונית
מתרפק על השטיח מחכה ללטיפה
|
האיש שהפך לשממה
נושם נשימה עמוקה
נשימה כואבת
מחפש במדבר את הגבים ואינו מוצא
|
מגדל מואר
פאלוס קדוש
עירום ובוטח
בודהה חדש בעל אלף עיניים
מזדקר לצליינים
|
שומעים את השמות
מונים את המספרים
והאישה בקרית שמונה אומרת בטלוויזיה
"תוציאו אותנו מפה"
|
הבנאליות של הרוע
איננה מצליחה לאכזב
תמיד היתה תלמידה מצטיינת
תמיד ידעה לגרום כאב
|
"תזוזו משם" צעק המציל
"יש שם בור ענק מלא מדוזות"
ראיתי אותן
פניהן שמש לוהבת
|
זו שהמתינה לי בין השיחים
אורבת וקשה
זו ששלחה את אימי מתייפחת מולי
במיון
|
הדלת הנטרקת בחדר המדרגות
מדברת אליי במיטה
אבל אין לי צורך בדלתות
כמו בסרט ההוא
|
אנשים אוהבים להציץ
והמשוררים קוראים את המילים על השער
"ההתערטלות משחררת"
רוצים נורא
|
כשהרדיו מתחיל לשדר
במנגינות רוטטות
רצף של שירים עבריים יפים
מלטפים אותי
|
הוֹלְכִים
וּמַחְשְׁבוֹתֵינוּ כַּלּוֹת עִמָּנוּ
נַפְשֵׁנוּ תְּהַרְהֵר עַל הַתּוֹחֶלֶת
שֶׁהָיְתָה פַּעַם בָּנוּ
|
הולך בשביל
שמתפצל מהכביש הראשי
עוקף גדרות ומחסומים
רוצה לראות נופים חדשים
|
זה אי טרופי מן הסתם
מהחלון אני רואה את עצי הדקל
מתנועעים ברוח
הזמן הולך עם כובע קש
|
כל הלילה רעדו החדרים
התכווצו והתמתחו
בתרגילים משונים
גם את היית אחרת
|
משוטט במגרש של הרס עתיק
ערימות של שברים
פעם היו כאן מגדלים
עגולי צריחים
|
הטלוויזיה נוחרת קלות
השינה שלה מאוד קלה
לא מסבה את פניה
מביטה כמו מהופנטת על הספה שממול
|
ביציאה מהאיילון
ליד הרמזורים,
ממש לפני שעצרתי
ראיתי ייאוש אחד
מסתובב לו
בהליכה משונה
בין המכוניות.
|
היו לי ציפורים שונות
מהן רגילות
מהן נדירות
לעיתים הן הגיעו בלהקה
מעופפות
|
היום בו הפכתי לגשם
היה יום רגיל של תחילת החורף
הייתה קרירות פתאומית באוויר
בדרך לעבודה
|
האור הזה שאין בו הרים ואין בו פסגות
מטיל בי ניחוחות
שמש בוקר עוד מלטפת בו
עם רוח-ים, טעם מלח וקולות
|
הכאב הזה
שאיננו מטפורי
ואיננו מטפיזי
ואיננו מרחף ביקום
|
הכאב סולל לנו דרכים חדשות
בין הטרשים
הולכים משתוממים
על הסופה המשתוללת בנו
|
הכי טוב כמו ציפור
את אומרת
מביטים אל זריחה אמיתית
לא כזו-כאילו,
עייפה מגוש דן
כדור אודם בוהק
מטפס לו על הרי גולן
|
הכלה המסתתרת בין השיחים
עם שמלת הפרפרים
נראית עכשיו ממש מעודנת
הבל ים-תיכוני חם
|
כאן בצומת ההומה הזה
היה פעם פיגוע
באדום שברמזור
אני עומד ליד החלחלה
|
ילד שקוראים לו דן
מביט בי בעיניים בהירות
באותו המבט הבוטח לכאורה
הוא מחפש את אימא ואבא
|
המחשבות שלי
הולכות ונעשות
כהות יותר
זו שעת בין-ערביים שלהן
|
הוא אף פעם
לא ראה את ראש הממשלה ההוא
לא מקרוב
לא מאחורי הגב
לא עם אקדח "ברטה"
תשעה מילימטר
שהוא מחזיק אצלו ברישיון
|
הכוכב שלנו שט ליד חורים שחורים
ואיננו מתחרט על דבר
תאונות קורות בדרך
ואין חלליות בסביבה
|
פוסע בשבילים
של ארץ השתיקות הארוכות
חושב על קרוסלה
מסתובבת
של זמן
אשר איננה נחה לעולם
|
כל הערב נשמעו שם
ויכוחים וצעקות
הם לא הסכימו על דבר
המצב לא רצה בשום-אופן לחזור לקדמותו
קדמותו לא היתה מוכנה לשינוי
|
מחכים לאוטובוס של אהבה
בתחנה בדרך
אל הנהרות הארוכים
חסרי העיניים
|
הנוף הביט בה
ציפור אפלה דואה על תהומות
ונפשי הביטה אל מחשכי היותה
הציצה בו חזרה בתמיהה
|
תמיד יש שם סירה בנחל
וילד שהזמן פורש בו רשתות
עצי האורן קוראים לו והחורשה שטה עמו
מהעבר השני עץ איקליפטוס גדול
|
איש אחד שחלם על סרטים
מוטל על ספה של חיוורון
דפיקות חזקות על הדלת
מישהו צועק אליו
|
הלכה לפניי בכל שדרותיה
מאופרת
שמורה היטב
רחובותיה גלשו כמו שיערה
|
נניח שזהו ערב בגינה שלהם
הם רוצים לחשוב שזה ערב נעים
אינם מזהים אותי
אינם יודעים שהערב הזה הוא אני
|
הצער מעוור עיניים
לוחש לחישות עזות
הולכות ומתגברות
אנשים מדברים
הולכים בין מדבריות של כאב
|
בתי כנסת ריקים מתקבצים יחדיו
לובשים תחפושת של קפוטה ומגבעת
מצטופפים, מבקשים מחסה
שמות חלולים על פני בתי קפה
|
ראשו טובל בלילה
בין עמקים שחורים ירווה
עד בוקר ערפילי
רחובות ארוכים ירוצו לפניו
ידו תאחז בהם
ישעטו מכוניות בחלומותיו
הלמות ברזל תופי ריכבו
|
קחו אותו ממני
אני לא זקוק לו יותר
הוא אף פעם לא היה שלי
גם לא יהיה
מתחזה בלתי-נסבל
מגלגל עיניו למרומים
ודוחף בשקט לכל חור
שנמצא בסביבה
|
רואה אותה עומדת על המרפסת
איש הולך לאיטו
על פני הרחוב המשתרע נדלקים פנסים כתומים
תנו לו לחלום בהליכה
|
כשאני מביט עלייך
את משתנה במהירות
מצמיחה ציצים ופרחים
וגינות ירק בתוך החורש
|
הרוח ששטפה את השדרה
במשבים עזים
הכתיבה את הקצב
|
התקרה הסמויה מעלינו
תלויה בין עבים כמטפחת שקופה
שוליה זורמים כציפור במעופה
משקיפה מגבהים, הן הדרך יפה
|
מכנסי הג'ינס שלו
חצאית השיפון ההודית שלה
זרוקים על הכיסא
מציצים זה בזו
|
חמישה אנשים וגם ורד
יושבים ליד שולחן עגול
מפה לבנה
ורד אחד באגרטל זכוכית
|
נשענים על הקיר שלמטה
בחלל המוצל שיצרו עמודי הבניין הסדוקים
היו שלושת זוגות האופניים
על החול שהיו בו המוני מכתשים קטנים
|
ושוב אלך בסימטה הישנה
הבנינים יחבקו אותי
יזרקו עליי
מטחים של חלומות
|
שוב הרחוב המוכר
ושוב הבניין
משהו השתנה
השמות
האנשים
|
בְּסִרְטוֹן שֶׁצִּלְּמוּ חַיּוֹת-הַטֶּרֶף
בְּאַחַד הַקִּבּוּצִים שֶׁעֲדַיִן נִרְאָה כְּמוֹ
גַּן-פּוֹרֵחַ
רָאוּ אוֹתָם יוֹרִים בֵּין הַשְּׁבִילִים הַיְּרֻוקִּים
אֶל אֶחָד מֵהַבָּתִּים הַיָּפִים.
|
עם עלות השחר
אתה רואה
זמן תלוי
במחרוזות מחרוזות
|
מראה הפנים
מראה הגוף ללא פנים
מראה הפנים ללא גוף
חבושות המילים בתחבושת
|
היא שאלה אותנו על
"וארנגראואר שטרסה"
באמצע הרחוב בוורשה
ופניה הזקנות
נראו טובות ויהודיות
"אבל זה רחוב גרמני"
אמרה אישתי
|
עוד מעט אני נוסע
להיות בין פולנים
עם מזוודה קלה
של פחד טמיר
|
בעיר שלשונה נוטפת דבש
ורקיעים בה אין
אני הולך סהרורי ולא נושם
מחפש אותם.
|
והר להר יביע אומר
אז יביעו ההרים עסיס
והגבעות תיטופנה מור ולבונה
אנחנו מקשיבים לך
|
באישון לילה לאור הירח המלא
פורצות להקות זאבים מיערות שיריי
נניח שאני רואה כפרים
איך אני רואה אותם?
|
הדקות השבירות הללו
אותן אנו מחזיקים בזהירות
של כלי- חרסינה עדינים למגע
כשמשבים קרים
של הבנת פתאום
נוחתים עלינו באקראי
|
ממש בפתח הגן הציבורי
בדרך למכונית במגרש החניה
על העלים היבשים ליד הספסל
שכב עורב והביט בי בעיניים נוגות
|
אור הנורה
זורם אליי בחבטות רכות
בחוץ אני שומע חשכה רוטנת
נוהמת נהמה זרה
|
וזה שורף וזה שורף
והיא אינה עונה
וזה בוער וזה מוחק
את כל המחשבה
|
בזמן שקראתי את שירי פוגל
התיישב זבוב סגרירי על השורה הראשונה
של "דגלים שחורים"
התחיל לקרוא לעצמו משלב רגל על רגל
|
זורקים את מילותיהם לרוח
יש ושורותיהם שבורות
יש ומילותיהם מנופצות
אני עובר באקראי ליד חורבות
|
אתה יושב איתה
בבית קפה על החוף
עם השקיעה
שמש מבעירה אותכם
בזהב עמום
|
גבר צופה בחלונות הקיץ
הכל משתנה
הוא מביט אל קצה הלילה
ורואה חבצלות לבנות
מחכות לו
מזכירות לו
שואלות לשלומו בנימוס
|
נלך ברחוב הרטוב עוד מעט חשכה
אילנות החורף יצמיחו פרות אור רכים
בשולי רקיע
חופת טלאים רקומה של עננים תכסם
|
בקצה החושך האחרון
שאין בו מתום
חדר המדרגות
עוד עוטף את עצמו
בשמיכה
|
ישנו חוט בלתי-נראה
שמחבר בין אנשים זרים שמתחבקים
מין חבל-טבור שאיש לא מנסה לנתק
גם כשהופכים את סדר המילים
|
לובש כמה מילים
יחף מנכסים
נוגע בך במחלצות מערומי
גופך ללא מתום
|
לפני שהכל יגמר
לפני שתחלוף הדממה הגדולה
במשק כנפיים מעלינו
|
מֻנָּח עַל סֶרֶט אוֹטוֹמָטִי נָע
הַכַּרְטִיס הָאֶלֶקְטְרוֹנִי שֶׁלְּךָ מִתְמַלֵּא
בְּעִרְבּוּבְיָה שֶׁל חֲלוֹמוֹת
אֵינְךָ צָרִיךְ יוֹתֵר לַחְלֹם בְּעַצְמְךָ
|
הם עומדים מחייכים
לפני התפאורה
האב, האם והילדה הקטנה
לבושים בבגדים הדורים
מסורקים למשעי
|
צל הלילות שלי פגש את צל הימים שלי
כשהאיר השחר ואת עוד ישנת
ראיתי את שניהם נכנסים אליי לסלון
בדממה
|
חֶדֶר כִּמְעַט רֵיק
גּוּפֵיהֶם מְסַכְּמִים אֶת עַצְמָם
בְּכִמְעַט-חֲשֵׁכָה
בִּתְּפִלָּה שְׁקֵטָה מְאוֹד
|
יש חיים נסתרים מהעין
חיים סודיים ללא ארוכה
הנה הם פורצים
במחזור עונות חדש.
|
לַסּוֹדוֹת יֵשׁ חַיִּים מִשֶּׁלָּהֶם
אוּלַי הֵם כְּבָר לֹא שָׁם
מְשַׁנִּים אֶת דְּמוּתָם
בְּמֶּטָמוֹרְפוֹזָה מֻפְלָאָה
|
הוא מרבה בהכנות
שם לב לפרטים
חיות משונות מבקרות אותו בחדריו
תמה על האחר והמשותף
|
עָבַרְתִּי שָׁם
רָאִיתִי שֶׁפִּתְאוֹם סָגְרוּ אֶת הַחֲנוּת
שֶׁל מוּצְרֵי הַחַשְׁמַל
דֶּלֶת הַכְּנִיסָה הָיְתָה נְעוּלָה
|
מבעד לחושך הגדול
יש חלונות שזולגים
לכל עבר
זולגים ונושרים
אל רכות הקטיפה
אך יש חלון אחד תלוי
ורועד מול החלון שלי
|
מֵהָעֵבֶר הַשֵּׁנִי שֶׁל הַקַּו הָיְתָה אֲפֵלָה
שֶׁל שְׁטָרוֹת כֶּסֶף
הָאִישׁ עִם הַפָּנִים הָאֲדִישׁוֹת
הִקְשִׁיב לְש-ִיחַת הַטֶּלֶפוֹן
|
עֵינַי נֶעֱצָמוֹת מֵעַצְמָן
כְּתָמִים מַבְהִיקִים מְסַמְּנִים אוֹתִי
אֲנִי מַחְלִיט שֶׁהֵם יִהְיוּ צְהֻבִּים
עוֹד מְעַט יַתְחִילוּ חַרְצִיּוֹת
|
המשוררת חלמה את שיריה באולם-החצי-ריק
הלהקה חלמה את צליליה
הם טענו שזה ג'אז
טוב, זו לא ניו אורלינס
|
את החומר ממנו עשויים חלומות
מצאתי במבטך הנודד מעורפל
מניתי בו אין-חקר תהומות
נרקיסי עינייך רוחפים בחלל
|
הדירה היתה ריקה
השוער בכניסה הביט בי במבט ריק
ווסט-אנד-אווניו היתה ריקה
והשלג דיבר אל סוליות נעליי
|
הולך ברחובות שמנת
של שכונה אחת
פעם קראו לה שכונת פועלים
מכנסי חאקי קצרים
|
אנחנו מושכים את
חבל השתיקה שלנו
חבל עבה מאוד
|
כשנכנסים לחדר במלון
עם כרטיס מגנטי
שופע רגשות מפלסטיק
יש משהו אנונימי
שמזמזם שם מסתורית
איזה זמזום שבונה עולם אחר
|
בחדר-הכושר
לאחר שאני
מתחיל לצעוד במתקן-הליכה
על פני תשוקותיי
|
רק לפני דקה עוד השתמש ברגליים
אפילו נהג לכאן במכונית
פתאום מונח על אלונקה מתנייעת
חפץ שזרוק שם
|
הכוכית שלך מקננת בי
כל הלילה
היא מעופפת
בין העצים שבחדריי השקטים
|
ישבנו במעגל ודיברנו
ואני קראתי בקול שיר
על צללים בקירות.
ולא ידעתי
|
חוּטֵי-כֶּסֶף בִּש-ְעָרָהּ הָאָסוּף
אֶת הַמִּצְרָכִים הִיא אוֹסֶפֶת חֲמוּרַת-סֶבֶר
לְתוֹךְ הַנַּיְלוֹנִים
וְקוֹשֶׁרֶת אוֹתָם בִּמְהִירוּת
|
על מה חושב מי שהולך
לבקר את את גרורותיו לשעבר
הספונות בבתיהן
ואינן מעוניינות לראותו
|
בכל החלומות הנפתחים ברחוב הירקון
יש מחשבות מבטון יצוק
תריסים מוגפים בערמות של דולרים
בתי השגרירות מדברים עם הקיץ בשפות משונות
|
מישהו רחץ את משטח
האספלט בנתזים של אור
דרורים נוטפי שמש
טופפים על מגרש החנייה
|
זה פשוט מדהים
לחרא שלך יש ריח חבצלות
אמרה האחת
זה פשוט מהמם
|
פעם קראתי
שיר של
משורר שכבר מת
שאמר
משהו מוזר
על החיים שיש לשיר
לאחר המוות.
|
חלומת עדנה
את מרחפת
בעירום לילותינו
על מיטתינו
יחפים פנייך
|
ותמיד ישנו הרגע המאושר הזה באחוזה
שעוד איננו יודע שהוא מאושר
שבת בבוקר של שמש חורפית
הולכים כך סתם בחורשה ליד הנחל
|
פוקח עין אל החשכה
רואה אותה נושפת מולי
חשכה רועדת עליי נשימתה
גדולה היא מחבקת אותי
|
הבט למרומים ברוח יש אמת
לפעמים הגוף החי הוא הגוף המת
מתי יודע הוא כי באה עת?
|
שלושה קילומטרים של שקיות ניילון
בפתח המעיין של עין מה-שמו
היה או לא היה
האוכל במסעדה הדרוזית
דווקא היה
|
אין למי להתקשר,
אין אימא ואין אבא
אלה שתמיד מתעניינים,
אלה שתמיד בעדי,
הם כבר אינם.
|
אֲנַחְנוּ עוֹד כָּאן
בִּנְמַל הַתְּעוּפָה הַמְּצֻחְצָח
כְּבָר הוֹלְכִים וְנִפְרָדִים
יוֹשְׁבִים בְּהַמְתָּנָה בְּאֶחָד מִבָּתֵּי הַקָּפֶה
|
חיפשתי את טווס הזהב
בפולין
ולא מצאתיו
פעם היה מעופף
מעיר לעיר
|
באותו חורף ארוך
הייתה אהבתנו בנויה מגשם
זלגנו על קירותיה
הגשם בנה לנו טירת רפאים
|
זה דבר הלב על אופניו
אני איני נביא קדמון
זה דבר הלב על אופניו
בקרים יבליחו אור ראשון
|
יֶלֶד פּוֹלָנִי עוֹש-ֶה מַה שֶׁאוֹמְרִים לוֹ
אוֹכֵל מַה שֶׁנּוֹתְנִים לוֹ
יֶלֶד פּוֹלָנִי הוֹלֵךְ לִישֹׁן בַּזְּמַן
אִמָּא אוֹמֶרֶת לוֹ:
|
בקצה אנטנות גבוהות
היו ההורים שומעים את הקולות
חיות משונות נהמו בחורשה ליד הגשר
היינו רואים את אזהרות ההורים
|
ילדה שלי
הצל גדל
בארץ לא זרועה
ילדה שלי
|
מילותי ממתינות לי
מול הבהובי הטלוויזיה
ילדות טובות מנומסות
|
דגים חולפים שוחים ברשת
בלהקות של בודדים
בין הבועות
אנחנו דגים משונים בתוך השקט
|
הַיָּמִים הֵם קָשִׁים
יְמֵי תְּכֵלֶת בַּשָּׁמַיִם לְלֹא עֲנָנִים
מָטָר מַבְהִיק שֶׁל שֶׁמֶשׁ מְרַפְרֵף מֵעָלַי
מַרְטִיב אוֹתִי מִכָּל עֵבֶר בְּאוֹר
|
שותקים נפתח את תריסי חלומותינו
לא נדע את שמם
יערות עד מצפים למוצא פינו
נהרות גדולים מכשפים אותנו
|
אהבתי היא רחוב ראשי
שמתרוקן ביום-הכיפורים
אני משוטט בו חופשי
ושומע רק את צעדיי
|
בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ הָיָה לִי יוֹם-הֻלֶּדֶת
מֵתוּ בְּנֵי אָדָם
נוֹלְדוּ כְּמוֹ תָּמִיד
סְתָם יוֹם שִׁגְרָתִ
|
שיריי,
יונים צחורות
יונים הומות
שמחפשות ביתן
|
ילד מחזיק נר דולק.
הם שמחים
הם מחזיקים נרות דולקים
כולם.
|
ימיי שחורי-פנים
ימיי הולכים בסך
ומצעידים אותי אתם
ימיי מתבוננים על עשב רך
|
על המיטה שמיים מתכהים
ינשופים שחורים עטים לטרף
על גופנו המוטל בין הכר לסדין
מרחוק שומעים קולות של נפץ
|
יש בי נהר עזוב
זורם בשצף
ומציף את כל גדותי
|
והוא הולך ומתקדם
אני רכוב על הנמר
אוחז ברעמת קיצפו המשתולל
|
יש רגעים כאלה
בסרטי מדע בדיוני
כבר זמן רב אחרי שיצאנו מתאי השינה
לאחר הדברים הנוראים שעוללה לנו הישות האחרת
|
בין חלומות הפלסטיק והעץ
ראיתי
על מדפים מעוצבים
איך נחים להם ספרי שירה בשוודית
|
כלימתי היפה היחידה
תמיד היתה שלי
כה קשה וכואבת
|
כשחזרתי אלייך
ליד הנהר
טיילנו בערב בחורשה
שום דבר לא היה נכון יותר
|
כשניחוח הוורדים
שקנינו
מהילד בצומת
מציף את החדר
ואנחנו שותקים כך בלי סיבה
מביטים על עצמנו
|
כשעץ בודד נופל ביער
באפלה
פניו אינם נראים
רעש נפילתו
אינו נשמע למרחוק
|
כשצלצלת בין האור לחושך
היה לקולך בטלפון צבע של שקיעה אחרת
גם צבעיי הכמוסים השתנו לפתע
פרות-לילך חמים מחליקים את נעוריהם
|
באותו ערב
פיהקה הטלוויזיה בקול גדול
וכיבתה אותי
עם השלט-רחוק שהיה מונח לידה
נותקתי מהחשמל הכללי
|
חורף מחבק את כיכר מסריק
עוד לפני ששתינו משהו
ברחוב הקטן שליד
ידענו שזה כבר נגמר
|
מֵהַמִּרְפֶּסֶת הַדְקִּיקָה בַּקּוֹמָה הַחֲמִישִׁית
אֲנִי רוֹאֶה אֶת צַמְּרוֹת הָעֵצִים
מְכַסּוֹת בְּיָּרֹוק אֶת הַכִּיכָּר
אֶת בָּתֵּי הַקָּפֶה הָרוֹחֲשִׁים שֶׁלָּהּ
|
בצעדה של שבת בבוקר
אני עובר בתוך השיר ההוא
בכיכר הריקה ההיא
עם עץ הזית שמתבייש
אתנו
|
הַיּוֹם כְּשֶׁעָבַרְתִּי בִּמְכוֹנִיתִי
בִּשְדֵרוֹת בֶּן-גּוּרְיוֹן קָרוֹב לְדִיזֶנגוֹף
רָאִיתִי אוֹתָהּ,
לֹא הֶאֱמַנְתִּי לְמַרְאֵה עֵינָי:
|
הכלב שלי משורר
הוא מסתכל עליי
בעיניים לחות
ויש לו שיר בעיניים
|
עובר דרך הרהיטים בסלון
חש את אדישותם
היישר לחדר-האמבטיה
זה משונה
|
בצאת ישראל
מהחמץ
אנו שופכים את חמתנו
על המפה
|
כה אמר הנביא
חזיתי בארץ האיומה והנוראה הזו
רגע לפני המפץ הגדול
חזיתי באנשים המהלכים בה
|
היה לו את כל הדרוש
כל הבעות הפנים
שנמחקו
והחיוך ההוא
|
כאלו היו ואחרות
במכנסי ג'ינס משופשפים
בחולצות טריקו עייפות
ללא כלום מתחת
|
חלומות נמזגים בי צעד צעד
המתים מצעירים בי את עצמם
הולכים איתי בתמונות קצרות להיפגש איתם
בימים טובים יותר של מחשבה הם נוכחים-נפקדים
|
בצילומי נוף זרים רואים לפעמים
שרשרת הרים כחלחלים רחוקים
ויש עוד הרים רבים מאחור
נמשכים עד מעבר לאופק
|
כל בוקר עם הזריחה
עפות להן להקות חסידות שחורות
שרשרת מתמשכת
מעבר להרים הגבוהים מנשוא
|
את שמיכות שאננותי
קיפלתי בארון
אולי תהיינה טובות
לעונה אחרת
|
כל לילה אני מת בחשיכה
שוקע בביצה טובענית
קצת מנסה לשחות
בעכירות הזו
|
שמיים רחוקים ממני
הולכים ומתקרבים אל אדמתי לחבק
מושיטים ידיים לשלום
מביט מבעד לחלון
|
כשאני עובר ליד ביתך
אני ממשיך לצאת מחדרך בחיפזון
עובר בשביל בין הבתים
מישהו יכול היה לבוא מאוחר יותר
|
לאחר שנטש הים
מצאתי אותן
בחופים בין החולות
פזורות
|
על הקיר עם הטפט הפירחוני
תמונה של הרים מושלגים
תפאורה של חמימות ביתית
הטלויזיה מדברת כבר שלוש שעות
בבליל של קולות
איש לא צופה בה
איש לא מביט מהמרפסת הזעירה
|
רוצה
לומר להם
כשאני פוגש אותם ברחוב
משהו ביידיש
שבורה
מקרטעת
שהורישו לי הוריי
אולי
היו נזכרים
מי אני באמת
|
בַּלַּיְלָה הִגִּיעַ הַסְּתָו
בַּחֲשַׁאי עָלָה בַּמַּדְרֵגוֹת
פָּתַח אֶת הַדֶּלֶת, צְעָדָיו כְּגַנָּב
בֵּין צְלָלִים זָרִים הוֹפִיעוּ אַזְהָרוֹת
|
לכאורה שום-דבר
רק תנו לו לגשת
זוהי רק הדממה מעיקה וזרה
היא אוצרת שיכבה של מילים
לא נכבשת
|
הקירות רכים ומחבקים אותי
הכל מסוייד לבן
גם פניי מסויידים
צילום בהיר מדי
התמונה מתחילה להטשטש
|
ליד הקיר הם שכבו
שלושה מחוררים
פעם הם היו
מי שהיו
|
לילות רבים
אני שומע יחמורים בוכים
את אהבתנו
שריפה כילתה את שדות נעוריהם
|
נאבק עם הלילה
שרירי משתרגים מן המאמץ
הדם חומר בעורקיי
כשאני מחזיק אותו חזק במקום
|
כְּשֶׁמַּבִּיטִים בַּצִּלּוּמִים הַנּוֹשָׁנִים
שֶׁל הַזּוּגוֹת הָהֵם
שֶׁכְּבָר אֵינָם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
הָאַהֲבָה מְקַבֶּלֶת פָּנִים וְגוּף
|
האור מסרהב בי
לקום וללכת
דפים אילמים של חרדה
נופלים בי
|
רֵיחַ הַסַּבּוֹן בַּמִּקְלַחַת
מִתְעָרֵב בְּרֵיחַ הַמְּדוּרוֹת
אֲפִלּוּ בַּסָּלוֹן הוּא מִתְפָּרֵץ מִבַּחוּץ
לִזְעָקָה אִלֶּמֶת
|
הספסל היה בודד מאוד על הגג מול האנשים
על השולחן כמה קעריות מיותמות
העיר חיבקה אותנו כמו ים אפל
בניינים צוללים בה בעיניים עצומות
|
בשעת לילה מאוחרת
הכיור כבר ריק
המדיח שומם
יש רק כמה כלים נשכחים
|
לטאות ירוקות זוחלות אליי במיטתי
מתחת לריסיי בשולי החשכה
הן אומרות לי
הקשב לנהר
|
אבל בשעות הללו
אני הקבלן של נבואות הזעם
אתרי הבניה מוכיחים בי
עגורניי נוטים על צידם
בנייניי ריקים
|
להתעורר באמצע הלילה
עורבים שחורים קוראים לך
עורבי הכאבים
מדליק את הטלוויזיה
|
בתוך שדה חמניות נעות ברוח
רגע לפני החשכה הסופית
היורדת עלי
אני מבלה בהרהורים על כמה חבל
|
חלף על פני הנחל והחורשה שלידו
תמיד חשב שהם שלו
אבל כמה זמן אפשר לשוטט בהם?
לשקוע שוב בדביקות של עצי האורן?
|
לפני שאת מגיעה
אני תולה וילונות מרפרפים של שתיקה
על חלונותיי
מסכי ארגמן מתרוממים
|
רחוב לילי ריק
מואר באור פנס דלוח
איש אחד רואה כיצד
שולחות המרפסות אליו שירים ספרדיים
|
אנוכי עפר לרגליך
כי איסתרא בלגינא קיש קיש קרייא -
ריקא ופוחז מחבר מרעים נלוזים
כזאת יחרפוני הגיגיך
|
אינני יודע כיצד זה קרה
שעודני מאלם אלומות
חציר וגורן באסם
כיצד עושים זאת ברחובה של עיר?
|
ואינני הולך לגדות הירקון יותר
לחפש חמציצים בשדות
ואינני מחפש גשרים חדשים שצצים
על הנהר בתוכי
|
מכוניתי, מכוניתך
ספינות שטות
על ים הרחמים העצמיים
חולפים ליד ההגה
|
איש הולך ברחוב
נושא מבטו אל-על
והנה נעלמו השמיים
ריק הוא רואה
ובוהו.
|
ירח יפרוש מניפה לבנה
ואני רואה אותה מעופפת אליי
בין המגדלים של העיר הגדולה
העיר שבה נכמרים החלומות
|
בְּמֶרְחֲבֵי הַשּ-ָדוֹת הִתְחִילוּ כֻּלָּם
לָרוּץ בַּהֲמוֹן מִתּוֹךְ הַמְּסִבָּה
כְּשֶׁכַּדּוּרֵי-עוֹפֶרֶת רוֹקְדִים סְבִיבָם
כְּמוֹ בְּסִרְטֵי אֵימָה גְּרוּעִים
|
בניינים שינו צורתם
כשעברת לידם
בנייני פלסטלינה גמישים
התכווצו לנגיעת מעילך האדום
|
קם באמצע הלילה
אבריי מתקהים אל הסתיו
- קהות חושים עמומה
|
נהרה גוברת
שמש בשערה
על פני קו הצהריים הארוך תהלך
|
מִבַּעַד לָרְאִי אֲנַחְנוּ רוֹאִים
אֶת עַצְמֵנוּ מַבִּיטִים בַּמַּרְאָה
אֶת הַמִּסְדְּרוֹן הַנִּשְׁקָף מִמֶּנּוּ
וְאֶת דְּמֻיּוֹתֵינוּ בְּתוֹכוֹ קְטַנּוֹת יוֹתֵר
|
לְמִי שֶׁמַּבִּיט מִלְּמַעְלָה מִמָּעוֹף הַצִּפּוֹר
הַכֹּל נִרְאֶה תַּקִּין לִכְאוֹרָה
אוּלַי הֵן נֶהֱנוֹת בַּמַּיִם
אוּלַי הֵן עוֹבְרוֹת קוּרְס לְלִמּוּד שְחִיָּה מְזֹרֶזֶת
|
מִלּוֹתָיו הָיוּ בְּשִיא יָפְיָן
הַמְּשׁוֹרֵר הַמֵּת אָמַר אוֹתָן
שׁוֹצְפוֹת כְּמַעְיָן
יוֹדְעוֹת אֶת עָצְמָתָן
|
בתוכנית בטלוויזיה
הם שרו עם השירונים ביד
את השירים הישנים ההם
של ארץ אחרת
|
אתמול הוא עמד על אדן החלון
מאיים בהתאבדות
זה נחשב כמניה דפרסיה?
כשאני מדבר אליו
|
שִחַקְנוּ מִשְחָקִים
זָרַקְתִּי עָלֶיהָ לְבָבוֹת גְּזוּרִים מִנְּיָר
וְהִיא זָרְקָה עָלַי
אֶת כָּל הָעִגּוּלִים הַגְּזוּרִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ
|
להבהרת העניין
יש להוסיף
במגע מתג קל
|
שלושת הילדים הבלונדיים
המשחקים בכדורגל
מול רשת קטנה
ומגרש שאיננו קיים
עסוקים בשלהם
על פלנטה אחרת.
|
יושב במקדונלד ומסתכל
מבעד לראי קיר הזכוכית
ואת עוברת על המדרכה
נראית כה עצובה
|
אחרי העבודה
כשמתקין התריסים
הצית סיגריה
והתחיל לספר לי פתאום
|
פּוֹתֵחַ אֶת הַדֶּלֶת לַחֲדַר-הַמַּדְרֵגוֹת
אַתָּה תָּמִיד יָכוֹל לְהַנִּיחַ הַנָּחוֹת
שֶׁל מֶרְחָב מוּגָן.
יֵשׁ אֶפְשָׁרֻיּוֹת רַבּוֹת לְהַפְגָּזוֹת פְּרָטִיּוֹת
|
בַּדִּירָה הַנְּטוּשָׁה
נִשְׁאֲרוּ כְּלֵי הַמִּטְבָּח הַמְּלֻכְלָכִים
עוֹד רֶגַע יַחְזֹר לִרְחֹץ אוֹתָם.
אֲבִיזְרֵי טוֹאָלֶטִיקָה לְיַד הָרְאִי
|
בודק את התפלות
כמו כילי את ממונו
וממשש בהן אחת אחת
ולחשי קסמים ישאו את חזונו
|
שָׁם בַּחֶדֶר הַקָּטָן הַמּוּאָר חֲלוּשׁוֹת
מַחְשָׁבוֹת שׁוֹכְבוֹת עִם מַחְשָׁבוֹת
בְּמִּטָּה אַחַת צָרָה
פְּרוּעַת שְמִיכוֹת
|
באמצע שום-מקום יש שמים אפורים
ותקווה חיוורת שממתינה לו באוהל
עוד מעט ארוחת ערב
שורה של מיטות
|
פרסם אותי אמר לי השיר
בקול צרוד
תפס לי את היד
ולחש לי באוזן
|
ממלמל פסוקי קוראן
מנופף בסכין לאלוהיו
אלוהיו מנופף בו
בין הרמזור המתחלף לאדום
|
אֵיכְשֶׁהוּ נָעִים לַחְשֹׁב שֶׁיֵּשׁ שָׁם מַיִם
הֲמוֹן מַיִם
אֶפְשָׁר לְהִתְפַּשֵּׁט לִקְרָאתָם
אֶפְשָׁר לְהִכָּנֵס אֵלֵיהֶם
|
אני צופה בהן
עוברות בלהקה
שיירת חסידות ארוכה
דואה בין עננים
תמיד אותן תמונות חלום מעופפות
|
משהו חם ומרטט,
זה לא הרוח
משהו כובש דובר אמת
אתה רוצה לדהור
|
אנחנו הולכים להרים השחורים
להרים השחורים
שצובעים את האופק
שצובעים את האופק
כמו לילה רחוק
|
אוֹר הַיָּרֵחַ הַקַּר
מַכְסִיף שָׁם חֶדֶר שֶׁקָּפָא
כְּמוֹ הֶבְזֵק תְּמוּנָה
מִטָּה עֵירֹמָה שְרוּעָה לָהּ
|
זַהֲרוּרִים מְרַצְּדִים עַל פְּנֵי הַמַּיִם
וְרוּחַ אֱלֹהִית נְמוּכָה מְרַחֶפֶת
מֵעַל הַתֹּהוּ וָבֹהוּ
עַכְשָׁו בִּתְחִלַּת הַיָּמִים
|
הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת הִשְׁתַּנּוּ כָּל הַזְּמַן
גַּם הַזֹּהַר
גַּם הַפּוֹטֶנְצְיָאל שֶׁל גְּוָנֵי קַדְרוּתוֹ
זֶה מוּזָר
|
אֲנִי מָכוּר לַחַיִּים
וְלֹא רוֹצֶה לְהִגָּמֵל
כָּל בֹּקֶר כְּשֶׁאֲנִי יוֹצֵא מֵהַבַּיִת
אֲנִי מַזְרִיק לִי אוֹתָם
|
אֵין לִי יְמֵי יַיִן וְשׁוֹשַׁנִּים
אֵין לִי לְבָבוֹת מְפֻלָּחִים בְּחֵץ
חֲרוּטִים עַל עֲצֵי אֶקָלִיפְּטוּס
יֵשׁ לִי רַק נַיָּד-חָכָם
|
מַדְרֵגוֹת עוֹלוֹת אֶל הַשָּׁמַיִם
וְיֵשׁ עַל אַחַת מֵהֶן
חֻלְצָה שֶׁמִּישֶׁהוּ שָׁכַח
מְדַלֵּג עָלֶיהָ
|
הוא נופל כצל שקוף
מאוחר בלילה
לא מדליק את האור
מתפשט בחשיכה
|
אני עומד ומדבר
בתוך ים גועש
וגבה- גלי
סוער
גלי החוף תוקפים אותי
אבל אני נכנס
צעד ועוד צעד
ממשיך לדבר
|
יש לי מוזה משומשת
אבל במצב טוב
לפעמים יש לה בעיות
עם הסטרטר
ולוקח זמן עד שהיא מתניעה
אבל סך הכל עושה את העבודה
|
אל מול הרי אדום
חומרת הרוח לחפש עיגולים
על פני שדות אחרים
נוהרים מתעגלים השבילים
בדרך לעקבה
|
מתכרבל איתה ביחד
עננים בשערותינו
רוחות מנשבות מעל ימינו
היינו הולכים אל היערות הקדמונים
|
אני משחק נגד המחשב במשחק אסטרטגיה מוכר
בו טייקון מצוי כמוני מנצח טייקונים אחרים.
יודע בדיוק את החוקים
לפני שאני בונה אימפריה
|
אדם שוכב בחדרו
שומר מוות בתוך קופסה שהוא נושא עמו
כמו תחבושת אישית
מוות רגיל עם שנת יצור אקראית
|
הולך אליה מוכה חמה
כמו מאמין עיוור אל בית-תפילתו
מביט מהרחוב האכזר
בשרב מלקושי של סוף הקיץ
אל שמי יהלומים מבהיקים
|
שמיים נמוכים
של סגריר
נסוכים בצמיגות גוברת
אני רואה עננים כבדים
|
החזאי הצביע על אקלים רותח
שירד עלינו במפה הסינופטית
"באביב יש מזג האוויר מתהפך"
פתאום לא זכרתי את צבע קולך
|
ניקינו את החדר
הזזנו את החפצים
עכשיו המזוודה שלי
עומדת כבר במאונך ליד הדלת
|
בניינים מנצנצים את חייהם מבעד לחלון
בעיר שאינה מאמינה בקיומה
הרוח רוטנת
שוקקת
|
יש הרבה מחשבות ברחוב
שכותבות את עצמן
בגוף חשוף
הן יושבות על ספסל ומחכות ללקוח
|
עם כלים מלוכלכים בכיור
כוסות זרוקות בכל פינה
בלילות - קופסאות - השימורים
משנה לשנה אנחנו לומדים
|
בזמן עבר
הייתה גדת הנהר
יפה ופורחת
|
מילים
כמו איבחת גרזן בוהקת
מול החושך
|
ולא יכולתי לגעת בו
הוא היה מונח לו על הרצפה
צמח מטפס
מכוות אש
עם פרחים אדומים וצורבים
|
האספלט רטוב
רק עכשיו ירד עליו
פניו מחוקות מבעד לזגוגית הקדמית
מקשיב למוזיקה אילמת
|
טלפניות רכות
מכל הצדדים
מאיזו חברה
מדברות בקול מתלחשש
כשהן מבקשות לא להדליק את האש
|
הולך איתך
על קו הצהריים ברקיע
השמיים הזמניים שלנו
רועדים בנו קלות
|
כל אותו לילה פראי
היה מקומו נע ונד
אחוז תזזית עם מקומה
לקצב מוזיקה מקומית
|
ואין לו פנאי
כבר לחכות לה
עד שתחליט לשוב
מארצותיה שמעבר להרים
בכי הילדים
שירת הכיורים
ארצות אבודות
אפופות בערפילי שיגרה.
|
בערימה של מסמכים ישנים
מנסות האותיות הזרות
להגיד לי משהו
עליה
עולם של בובות-על-חוט
שבו הכל מאוחר מדי.
|
חיפשתי לי מקום
בין הרוכלים
בכיכר השוק
|
והנה כך סתם
ברחוב אכזר
מתעלף מחום
ודו-תחמוצת-הפחמן
|
מתוך עינינו העצומות
אנו רואים לפעמים
אהבה נפלאה
שקורצת לנו
עינינו העצומות
משקרות לנו
בחפץ-לב
|
בדירה הרב-קומתית הזו
עם הדפסי רוי ליכטנשטיין
בסלון
ממש מתחת לריצפת הפרקט
יש מעיין תת-קרקעי
שוצף בחשכה
|
ברכבת נאנחת
נאנקת מזמורים
נסעתי לעיירה קטנה
שנקראת בפי תושביה
אושווינצ'ים
אין לי צורך בכרטיס
אני נוסע מתמיד.
|
במחבוא בתוך ארון נעול
אני מחזיק בקבוק של אור יקר תוחלת
אור עתיק
אור גנוז
|
חולמת מים
על הקרקע בעשב לעצמה
רגליה בוטשות גבעולים
שקועות בסבך
|
מחלק את עצמי לגליונות
תולה עלונים בכל מקום
הנ"ל היה כאן.
נראה לאחרונה בסניף "סטארבקס
|
מתוך חלונות הזרות הגדולים
מכחול אפור צובע בצבעי פסטל עכורים
שטח שאיננו מוכר
בניינים עתיקים בהפקר רטוב בלתי-ידוע
|
הָלַכְנוּ לִקְנוֹת חֲנֻכִּיָּה
בְּבֵן יְהוּדָה
בְּחֲנוּת קְטַנָּה לַתַּיָּרִים
שֶׁמִּזְּמַן לֹא רָאֲתָה קוֹנִים
|
עוד לפני המילים החותכות
המילים המכות שלך
עברנו באותו ערב פתאומי
באור בין-ערביים של זהב עמום
|
הקיץ עוד לא החליט סופית
אבל אנחנו כבר יודעים
בוטש בעקביו
חוזר בתנועות ריקוד
|
נביא אחד נושא נבואת זעם
אל הגלים
והם מקשיבים לו ובוכים
הם מקשיבים לו
נמסים
|
אני האיש שנפלו לו חייו
מגשש בין השיחים
מחפשם
אינני מוצאם
|
מבטו החיוור מכסה
צינת מגן למילים של סתם
כבר איננו ילד
זאב בודד לנסיעות ארוכות
|
נושבים עם כיוון הרוח
שנינו נסחפים במערבולות האוויר
פיסות נייר זעירות
שהחיים כותבים עליהן
|
במעלה הגבעה
תחת עצי אורנים
יש ימים בהם הגשם מטפטף מענפים
על שטיח רטוב של מחטים
|
מעולם לא הבאת אותי לכאן
אפלו לא בחגיגות וטקסים
מעל לראשי הקט שטו מלים מוזרות
הלאנצ'ים העמיסו סחורות
|
שוהה בנמל-תעופה רב-משתתפים
ריצפת השיש בוהקת
חנויות הדיוטי-פרי קורצות
|
יש סיכוי שהצל שלי שוב ייסע השנה
זה מייגע
אני הרי לא אהיה שם בסביבה
צריך להחליט אם לשלוח אותו
|
יש בי תולעת שמכרסמת תקתוקים
בתוך רהיטים כבדים שבלבי
בלילות אני עושה מעשים משונים
נוקש על העץ הסדוק מעט
|
לסבא שלי קראו עקיבא
הוא הלך בחוצות העיירה הפולנית
עם קפוטה כיפה וזקן
אני קרוי על שמו
|
דְּמוּתֵךְ נִשּ-ֵאת עַל פְּנֵי סְפִינָה מִתְרַחֶקֶת
מִפְרָש-ֶיהָ צְלָלִים מוּרָדִים בְּמַיִם שְׁקֵטִים
כִּמְעַט גַּם אִם אֲנַסֶּה נִרְדָּמִים
אֲנִי מַנִּיחַ אוֹתָךְ עַכְשָׁו עַל הַסִּפּוּן
|
אני לא רוצה לסתום את השירותים
אז אני לוקח את הדלי
של השירים המתוקים מדבש
ומרוקן אותו עכשיו
|
כמה מאיתנו
עם רובים ישנים
ליד מתרסים של ספות
שולחנות בלי רגליים
|
ילד קט ישן הלילה
ילד קט רואה מראות
חשיכה טוווה אין די לה
כלוב של ציפורים מתות
|
לְיַד הַמַּחְשֵׁב שֶׁלִּי אֲנִי מוֹצֵא
חֲגוֹרָה שֶׁל אִשָּׁה
מַגֶּבֶת מִטְבָּח
מַחְרֹזֶת יְרַקְרַקָּה כָּלְשֶׁהִי לַצַּוָּאר
|
זוֹהִי רַק הַתְחָלַת הַקֹּר
וְיֵשׁ יֹבֶשׁ מוּזָר בָּאֲוִיר
אֲבָל כְּבָר סָגַרְתִּי אֶת הַתְּרִיסִים
הֵגַפְתִּי אֶת הַחַלּוֹנוֹת הַגְּדוֹלִים שֶׁבַּסָּלוֹן
|
בדרך אלייך
ברגע נדהם
כשהמכונית שועטת קדימה
בכביש בין-עירוני
ליד רמת-אביב
|
סַפְסָל שֶׁצּוֹבְעִים אוֹתוֹ יָפֶה
אַחַר-כָּךְ מוֹסִיפִים לוֹ פֶּרַח כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה
מְעַנְיֵן
אֵינוֹ מְגַלֶּה דָּבָר
זֶה אֲפִלּוּ מִצְטַלֵּם הֵיטֵב
|
שערה אסוף בעננים
קושרת מעליו מטפחת
עיניה הבהירות
שהתכלת שבהן מיטשטשת
|
יֵשׁ לִי שָׁם סֻכָּה מְשֻׁנָּה מְעַט
הִיא מִתְחַלֶּפֶת עִם הַשָּׁנִים
בָּנִיתִי אוֹתָהּ בְּמוֹ יָדַי כִּמְעַט
וּבָהּ תְּלוּיִים כָּל הַמִּינִים
|
הָיִיתִי קָטָן וְנָמוּךְ
הָיִיתִי גָּדוֹל וְגָבוֹהַּ
הָיִיתִי כָּל מִינֵי אֲנָשִׁים
הֶחְלַפְתִּי צוּרוֹת בְּלִי-מֵש-ִים
|
שמעתי דלת נטרקת
בחדר-המדרגות
בדירה שממול
דלת בלונדינית
ממין משובח
|
נולדתי בשביל לחיות
נולדתי בשביל למות
מטייל בין סחלבים שחורים
קוטף אותם גדלים בשדות הלילה
|
אינני מקשיב למרצה
המזגן מדבר אליי ישירות ללא תיווך
עכשיו הוא לוחש לי שהוא מאוהב
אני מבין אותו יותר ממה שהוא מבין את עצמו
|
ספינות שפעם היו שלי
הולכות וחסרות
מתרחקות על קו האופק
ליד נצנוצי הגלים
|
יש ספסל ריק בגינה
אני מביט עליו
עושה עליו תרגילים
מחלק אותו לכמה חלקים
גם הריק
מורכב
מכמה חלקים
|
מול מסך המחשב המבהיק בחשכה
פניי מוארים כירח כבוי
מכתשים פעורים בי בצד הבלתי נראה
רכבי חלל משונים מקפצים על גדותיהם
|
אחד הלך ביום כה חם
ללכת לשחק בגן
אחד הלך ביום כה חם
כי הוא פשוט כבר לא מכאן
גם השמש לא ידע
|
אני יודע את האבן
יודע את העץ
משוחח עם דומם צומח וחי
מפסל פסילים בכל לשון
|
עלמות תכולות עולות אליי מתוך אדי הנחל
תמיד יש שם איזה נחל שזורם על הרצפה
צפים בו כמה מילונים
גיליון עיתון מלפני כמה ימים
|
סְבִיב בִּקְתוֹת הַכְּפָר יְעָרוֹת אַדִּירִים צוֹפְנֵי-סוֹד
הוּא צִיפָה לִרְאוֹת עֲצֵי אַגָּס וְדֻבְדְּבָן בַּחֲצֵרוֹת
אֲבָל מֵאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת הַהִיא הַיְּדוּעָה
הָיְתָה רַק חֲשֵׁכָה טְמִירָה
|
"עקיבא" צעקו הילדים
"בוא לשחק איתנו".
הוא נשא את עקיבא כמשא כבד
אימו קראה לו לבוא הביתה
אבל הוא רצה לזרוק אותו ממנו
|
שם ההרים וממול זה הים
על פיסת אדמה חרוכה
חוגגות את עצמן בזעם החמסינים
כלונסאות בטון ביישניים
|
הראי מונה בה סימנים
היא לא תביט בו
היא לא תביט אל הסכין
הקירות סטופים כמו פניו
|
הוא זר וגבוה ומתפלל בכנסיה
בארץ רחוקה שאיננה ארצו
בשפה שאיננה שפתו
מי שמביט בו ללא אל
|
הזמנתי למחר את הצבעי
שיצבע את מחשבותיי בצבעים בהירים
תמיד חשבתי שכדאי
להזיז אותן לפינה אחרת
|
לִפְנוֹת בֹּקֶר בְּלוֹס אָנְגֶ'לֶס
לִפְנֵי שֶׁנִּכְנַסְנוּ לַמְּכוֹנִית לְדֶרֶךְ אֲרֻכָּה
הָיוּ הַשָּׁמַיִם אֲפֹרִים
רַכִּים כְּמוֹ שְמִיכַת חֹרֶף
|
גּוּפֵנוּ נוֹתֵן בּוֹ סִימָנִים
גַּם כְּשֶׁהוּא מִתְחַזֶּה לְדֶשֶׁא
צוֹמֵחַ מֵעַצְמוֹ
אֵין צוֹרֵךְ לְהַשְׁקוֹת אוֹתוֹ
|
אַל תֵּלֵךְ
אַל תֵּצֵא מֵהַבַּיִת
שָא אוֹתוֹ עַל גּוּפְךָ
עֲטֹף אוֹתוֹ בְּךָ
|
קצף גלי הים
נותר על החוף כמוני
נספג בו
נספג בה
|
השיר שלי
ללא מילים
לוליין חיוור
עושה טרפז
על קצה הגג
|
כשיצאתי מהמכונית ראיתי איש זקן
מהדהד נקישות בפינות לא צפויות
מחפש את דרכו עם מקל
חשכה בצהריים
|
יש אור גנוז בפסע של הולדת
יש חוט דקיק בצל הזכרונות
על מרפסות הרוח משחקת
כמו עולל ללא שום כוונות.
|
סגרירים שלי
עלים של מנטה
משפילים מבט ירוק כהה
כשהם יורדים על פני שמיי
|
עגורנים של מחשבות
בשמיים של שיש אפל
בונים אצלי עכשיו
בתי קומות.
|
עגמומית נושקת את ערביי
מעולפיי-מרגליות
אינני זוכר את שמך
על הספה בסלון
|
עד שתתחיל הגאות
ותציף את החוף
אני בונה עכשיו
ארמון מחול
בשבילנו
רק למקרה
שתעברי כאן בסביבה
|
בשדה שעוד לא בנו עליו
שיכונים לזוגות צעירים
ולא חילקו אותו ל"בנה ביתך"
ולא שפכו עליו אספלט רותח
לעוד כביש רב-מסלולי
שאת הארץ ייפתח
|
אִשָּׁה עוֹמֶדֶת בַּפֶּתַח
מַחְזִיקָה מְהַסֶּסֶת אֶת יָדִית הַדֶּלֶת שֶׁפָּתְחָה
עוֹד טֶרֶם הֶחְלִיטָה לְהִכָּנֵס
חָשַׁשׁ מְרַחֵף שָׁם
|
מִישֶׁהוּ אָמַר שֶׁמִּישֶׁהוּ שָׁמַע
וּמִישֶׁהוּ לָחַשׁ שֶׁהִיא נֶעֶלְמָה
תָּמִיד אוֹתוֹ דָּבָר וּמֵהַתְחָלָה
מִישֶׁהוּ יָדַע וּמִישֶׁהוּ קָרָא
|
לְאַחַר שֶׁבָּנִינוּ קֵן מֻשְׁלָם
מֵעַנְפֵי קִנָּמוֹן מוֹר וְנֵרְדְּ
אֲנַחְנוּ מַצִּיתִים אֶת עַצְמֵנוּ
בְּשַׁלְוַת הַשְּׁקוּפִים
|
עודני רטוב
עומד עירום ונוטף
מנער מידיי טיפות
של זמן
|
אני שומע שם עורבים
אורבים ליד ביתי
במין קרקור שמסתער
כמו שליחים שוברי-דממה
הם מבשרים בקול קודר
באזהרה כה עמומה.
|
עזוב אותי
מרוח אלוהים המרחפת על פני המים
הרקיע, כל המאורות
וכל שאר הברואים
|
יש קדושה שמחלחלת לה
ביישנית וצנועה
בנשימת האוויר הצלול
בתים עתיקים מדברים אל הנוף
כמו צויירו מלמעלה במכחול
|
על החומה מול הים
צעדו חיילים צעירים
מדיהם צבעוניים עטורי צלבים
מתוך הסימטאות שמעתי
מישהו מדבר איטלקית
|
עכשיו בזרם הצלול של הימים
על פני שמיים טהורים יותר
הולכים אלייך עננים עכורים
שלוחים ממני
|
עכשיו כשחשיכה בי
צורחת עמומות
אל בין-הערביים
של יום שאיננו כלה
|
במנגינות של שני קולות
יצאנו למלחמה נגד אויב בלתי ידוע
להגן על המולדת עם חיל פרשים
ישבנו ליד המדורה עם המון סוסים
|
לך ולי לא היה מגש של כסף
אבל מישהו הגיש אותנו
זחוחים עד אין קץ
נכוחים בלי מרגוע
|
על מיטה אחת
לא יכולתי לראות את עינייך
בעירום מחשבותייך
|
באמצע הרחוב
בדרום העיר
פתאום סלע כורכר
כמו קבצן על אבני המדרכת
מדבר איתי בכורכרית
(שפה הולכת ונשכחת)
|
במיטה מוזרה ונשכחת
הייתה לנו שעה עגולה
את ואני היינו מחוגיה
שבים ונפגשים בחשכה חמה
|
רוב הזמן אני ערפל
מטיס את עפיפוני שיריי לערפלים אחרים
עפיפוני נייר עם כנפיי עצב פרושות
טסים להם ללא חוטים
|
נטוע שורשים
שלכת מהדהדת בגופי השתול
ידיים ישרות וצמודות
מטאטא את הרהוריי החוצה
|
אני עץ בתנועה
עומד לפעמים בדיזנגוף פינת גורדון
לא ידעתם?
את הענפים והעלים
|
העץ שלי אינו שומר את עצבותו לעצמו
תמיד צמא למים
שנת בצורת
קורא חלומות של אחרים
|
ראה השמיים מתכסים בהמולה נהדרת
מול עצים עבותים עצומי עיניים
מוכיחים אותך כתלמיד בנזיפה אחרת
עפאים של סגריר שמוטי עפעפיים
|
עם הניחוח המשכר
כחולם בשבילים
עובר ליד נחלים
עולים על גדותיהם
|
עכשיו כשהלבן הופך שחור
והאוויר מפעפע בנקבים אילמים
בזעקה דו-כיוונית
עכשיו כשיד מושטת פוגשת רק חלל ריק
|
כמה דקות ממך
הם עכשיו בונים את התחנה
הייתי שם בשעות אלמוניות
בהן הלב מתחיל לפעום חזק יותר
|
מנסה להסיר את המסכה
בשביל לראות את פני הילד ההוא עם הקול המוכר
כמו בסרטי-מתח שבהם מקלפים אותה פתאום מהפנים
אך היא איננה יורדת
|
ערפל מכסה את פני האוהבים
שלא ירצו לנוח
תפארתם תהיה רק בו
|
מדי לילה
בפרחים לוהטים
פורח הגרניום המתוק בדמי
אני משקה אותו בחלומות
|
צללית שראשה שחוח עומדת לבדה באמצע היום
על הישורת העליונה האחרונה בחדר המדרגות
פניה מופנות החוצה משם
אבל גם אם ניתן היה לשקול זאת פעם
|
האשה בחנות רצתה לקנות רק קצת שקט
ולהשאר במנוחה נכונה
היא לא רצתה בכלל לדעת שהיה פיגוע,
והיא ידעה.
|
אני אוסף אותך
לפעמים
בכלי -חרס דקים
את מונחת
ממתינה
|
הַמַּנְחֶה בָּרַדְיוֹ טָעַן שֶׁהַמְּרֻאֲיָן מְשׁוֹרֵר
הָאִישׁ אָמַר שֶׁאֵין לוֹ ש-ְפַת-אֵם
וְאָכֵן הָיָה לוֹ מִבְטָא זָר מְאוֹד
עִם אוֹתִיּוֹת גְּרוֹנִיּוֹת מִתְגַּלְגְּלוֹת לַצְּדָדִים
|
באותו קיץ ערירי
היו אהבות תלויות על העצים
אנשים קטפו אותן
הביאו אותן אל בתיהם
|
כְּשֶׁיָּצָא מֵהַחֶדֶר קְצָת הַמּוּם
חָשַׁב שֶׁאֵין בְּכָךְ דָּבָר
רַק בֹּקֶר שֶׁל לֹא-כְלוּם
מִתְכַּסֶּה בְּעֲרָפֶל שֶׁנִּשְׁאַר
|
הַכִּתּוֹת כְּבָר אֵינָן
נִכְנַסְתִּי וְדָרַכְתִּי
עַל מַה שֶׁנּוֹתַר
בְּעֶצֶם רַק הַמִּסְדְּרוֹן
|
פוסע בשדות הקרב העשנים
נוף ערפל שבור
חוצה את מחשבתי
עיי חורבות מזדקרים
|
בוצע מן הלילה פלחים פלחים
כמו מלחם טרי
בתאווה עצומת עיניים
את מצטרפת אליהם בלי להרגיש
|
פלסטינה הם קראו לה
לא אדע לעולם
איך הם הביטו עליה מבחוץ
במבטאים זרים בכל מיני שפות
|
בתחילה יש לה צורה של צל חומק
עכברוש גדול עובר על פני החדר במרוצה
מהסלון למטבח
אני מביט ולא מאמין
|
משוטט בפרוורים של אהבה
בדרך מפרוור אל פרוור
הרחובות ריקים מאנשים וחפץ
המכוניות נעלמות ממני
|
ללכת בשדות הסתיו הכמושים
במפגש הנחלים של ילדותנו
לחבק פרחי בר בלתי נראים
לקטוף אותך
|
הפעם האחרונה איננה יודעת
שהיא אכן הפעם האחרונה
לפעמים אני צריך לתעד את המיקום המדויק
כמו פריט ביומן משטרתי
|
האדמה חולצת שד להניק
אנחנו מטפסים עליו
רוחשים בתוכו אל הנוף
צופים ממנו
|
אבי יצא מהקירות ופניו חיוורים
אימי צפתה בי מחלון אחר
והם עטו גלימות
של צל כבד מאוד
|
יֵשׁ רַק צְלָלִים בְּתוֹךְ הָעִיר
הֵם מְדַבְּרִים אֵלַי
לְיַד הַבִּנְיָנִים
הָרְחוֹבוֹת קוֹרְאִים עֲצֹר
|
כְּשֶׁהָיִינוּ יְלָדִים
מִישֶׁהוּ הָיָה מְנַצֵּחַ
מִישֶׁהוּ הָיָה מַפְסִיד
אוֹ שֶׁנִּשְׁאַרְנוּ "סָדָד"
|
מֵהַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ
נִכְנְסָה צִפּוֹר דְּרוֹר אֶל הַחֶדֶר
נֶעֶמְדָה עַל הַכּוֹנָנִית
וְהֵצִיצָה עָלַי
|
זוהי ציפור משונה
לפעמים היא יושבת על העץ שממול
לפעמים על חוטי החשמל
יש שהיא מעופפת ישר אל תוך חדרי
|
צל-ענן חולף לרגע קט
לפעמים רואים אותו ברור
מעל שדות בארץ הזו
צל-צילה
|
ים השיכחה נושא אותי
על פניו.
אני צף עליו כמו צל
ברפסודה שמטלטלת על גליו
|
חדרים פצועים אל השמיים
פנים חיוורות
קיר בודד עם תמונה
שידה מרחפת בשארית כוחותיה
|
אני כחול עכשו
והמים כמו שמים
כחול הוא מבטי
כשאני מביט עליך
ומהמהם משהו כחלחל
|
סוֹף סוֹף זֶה קוֹרֶה
אֵינֶנִּי מֵעֵז אֲפִלּוּ לְהִסְתַּכֵּל עָלֶיךָ
בְּהֵיכָלְךָ
רַק עַל כִּסְּאֲךָ הָרָם וְהַנִּשּ-ָא;
|
יושב הוא עם עצמו
ומתעלס לו עם ספרים
והמילים מרפרפות
בכנפיים של פרפר
|
היה שם חושך
וצמרת העץ האפילה עלעליה
"את רואה" אמרתי
"זאת היתה המרפסת שלנו
ועכשיו אפילו לא רואים אותה"
|
צבע קולם של אנשים בחדרים
נופל עליי בכתמים
אני רואה אותו בצבעים שאין להם שיעור
אנשים ונשים שהלכו ממני לדרכים צדדיות
|
כשעברתי ליד בית הוריי הישן
חשתי שהבית משנה את דמותו
פעם ראיתי בו סדקים
קירות פצועים, מצולקים
|
צבעי פסטל של קרון הרכבת
מרצדים בו
מתערבלים בו
שוקעים בו
|
ציפורי העונה מקננות מעבר לקיר
משמיעות ציוצים חלושים באוקיינוס החושך
החדר הזה הוא אי בודד של עיניים עצומות
עינייך ועיניי
|
הולך ברחוב של בוקר מהביל
חולף על פני חנות המכולת שבפינה
חוצה את האספלט הרותח של הכביש
קיץ נושם בו
|
לא הרגשתי איך קם והלך
לפעמים הוא חסר
אני יודע כל כך מה היה אומר
הולדן שכזה
|
צבעי קולות מותזים אל מכחוליי
- כשיש לי מכחולים
פנים מצויירים בכל ההבעות
מושלכים אל ערמה מתגבהת
|
אפילו אם קירותיו מזמרים
אפילו אם החדר
משנה צורה ללא-הפסק
וציפורים מעופפות בו
|
קראי אותי
אני ספר פתוח
דפיי מפוזרים
מתעופפים ברוח
אותיותי מטושטשות
איני רואה את הכתוב
|
את היית לי קיץ אחר
ואני כבר הייתי סתיו מלא ספקות
קיץ קצר לוהט נטול-פנים
זיעתנו ניגרה בו
|
היונים שעושות קניות ברחוב הראשי
מהלכות בראש מורם
בארשת חשיבות
על הדשא המעולף מחום
|
יהודה המכבי בשבת בבוקר
אנחנו יושבים בקפה
שותים עם השבת שלנו
אמריקנו וצ'אי-לאטה
|
אֲבָל אֲנִי כְּבָר פֹּה
אָז אוּלַי אַמְשִׁיךְ הָלְאָה
לְחַכּוֹת לַקּוֹלוֹת
לֹא אֵלּוּ שֶׁל הַמְּשׁוֹרֵר הַהוּא
|
קולה היה בהיר
קולה היה כמו שיר
ענני נוצה מרחפים בצהריים
אור שטף את העיר
|
קולי הפשוט שמסרב לגווע
מטייל בין ברושים
בדרך הרים שאיננה עוד
ספק אם הייתה
|
באמצע החגיגה פתח הפעוט בן השלוש
את מתנת יום-ההולדת
קרע בעונג לגזרים את נייר העטיפה הצבעוני
קוף הצעצוע הביט אליו
|
יש בה פרצות כמעט בלתי נראות
ביום בהיר
רואים דרכן את השמיים
ואת מי שמחכה שם
|
בחום הזה
אני זורק את עצמי
אל חיבוקו המתוק
|
בעיר שהייתה פעם גרמנית
וקראו לה פעם ברסלאו
שוחים בבריכה של המלון
שמונה גרמנים מהפאטרלנד
|
עמדנו עמומים
הים גאה בשטף מצועף
על הגלים
היה מין זוך שמלבלב
|
אני רואה בבניין הענק שבונים
בקצה הרחוב שני אנשים
שעומדים ומדברים במשך דקות ארוכות
על גשר שפעם יהיה מרפסת
|
אני הולך בין בניינים וחנויות
ברחוב החלומות המוגפים
הם נעולים על-בריח מפניי
התריסים נאנקים
|
"שבסקה אוליצה"
רחוב רגיל
בעיר העתיקה בקרקוב
חנויות רגילות
|
אנו הולכים ומתרחקים
כמו כוכבים במסילות הסירוב
אין הדבר בידינו
כשמכוניותינו נהוגות בנהג אוטומטי
|
בְּאֶרֶץ הַחֲשֵׁכָה שֶׁלָּהֶם
מְמַהֲרִים הַהִרְהוּרִים אֶל מַסְלוּל הַמְרוֹצִים
בְּדִיּוּק בַּשָּׁעוֹת הַנְּכוֹנוֹת
יוֹצְאִים מִן הַמַּחְבּוֹא אֶל הָאֹפֶל
|
הדיקטטור הוא שחקן לא-מוערך מספיק
הוא עכשיו עומד בחדר השינה שלו ומתאמן
מרים את היד
|
כשהושטתי יד ונגעתי בך
בבריכת הנוי שבפארק
ליטפתי סגול
ראיתי סביבנו חבצלות מים בלהבות סגולות
|
אם תראי אותי חוצה את הכביש
באקראי
צועד עם אנשים שותקים
צועד עם אנשים חולפים
|
ראיתי יונה
בשובך-חדרי
בונה לה קן
תולשת נוצותיי
|
אני ישן עם לב פתוח
כולי פרזות
בחלונות סגורים
חרכים הומים דממה
|
אינני יכול
להתעלם
מריגשותייך
שמנסים לעשות לי דברים
|
רודף לו איש אחר הרוח
הוא מתרוצץ כמו שלוח
היום הוא פה מחר אי-שם
אולי פתאום, יצחק וקם
|
ואז התחיל הרחוב לשיר
ואני אמרתי לו:
"למה אתה שר?"
והוא לא ענה לי והמשיך לשיר
|
אני חוזר אלייך
מסימטאות המיאוס
רחצי אותי
מגרגרים של זעם
שדבקו בי
את יודעת לקלח אותי
במחשבות טהורות
|
כבר זמן לא ביקרתי בך בחלומות
שכונה קטנה שלי
אינני יודע אפילו אם הכרתי בך את כל צללייך
צריפים קטנים מטים ליפול
|
יש לך בתים ברשת
יש לך בתים בחול
יש לך את כל הקשת
אור לבן בוהק בתכול
על כרכוב ועל מרפסת
|
יוקו אונו ישבה שם
כמו כולם
על ספסל בסנטרל-פארק
בכפכפים ומכנסיים קצרים
|
מביט מלמעלה
ממדרגות התהילה
ראשים זרים
ברוח הקלה
|
אם אני מטה אוזן
אני שומע את הקיר
מדבר אליי בשפה זרה
אבל מובנת לי
|
כמו תמיד זה מתחיל בגשם קל וכמה עננים
הזעם מחלחל בין השיטין
אדמת לס מדברית
גרגיריה דבקים בעצמם
|
אי אז בנגוהות
בין הענפים שהסתירו
קטפתי מכל הבא ליד כל אות
ורק שזיפי האור החווירו
|
לא היו שם שחפים בתיקרה
אבל שמעתי אותם צורחים
באורות העמומים
|
הֵם קוֹרְאִים אֶת הַשֵּׁמוֹת
בְּקוֹלָם הֶעָרֵב בָּרַדְיוֹ וּבַטֵּלֵווִיזְיָה
בֹּקֶר וָעֶרֶב
עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא
|
יֵשׁ שָׁעוֹת שֶׁבָּהֵן מִּישֶׁהוּ בִּלְתִּי-נִשְׁמָע
מַתְחִיל לְדַבֵּר אֵלָי
לִפְעָמִים גַּם מִישֶׁהִי עֲלוּמָה מִצְטָרֶפֶת לַשּ-ִיחָה
אֲנִי מְצַיֵּר לְעַצְמִי אֶת כֻּלָּנוּ
|
זו שעת הציפורים
כשלילה גווע מהלך חרישית ברגליים יחפות
אור-קיץ אפרפר מסתנן בין חרכי התריסים
ציוציהן מחליפים גוון בצמרות
|
שישה שולחנות בבית-הקפה
סביב לכוס קפה אחת
שהיא שלי
שישה שולחנות ריקים מאהבה
|
מַקְשִׁיב לְקוֹלֵךְ רוֹאֶה אֶת צִבְעוֹ
יוֹרֵד לְבַד, בְּהֵחָבֵא
בַּמַּדְרֵגוֹת אֶל חֶשְׁכַת מַרְתְּפַי
הַדֶּלֶת נִסְגֶּרֶת מֵאֲחוֹרַי
|
שיר לעשב הגבוה
שיר לעשב הנמוך
שעולה ומשתגע
והופך להיות כמו סבך
|
הֵם מָחְאוּ לוֹ כַּפַּיִם בְּתֹם הַדְּבָרִים
כְּשֶׁשָּׁאַל; אֵיךְ הִגַּעְנוּ הֲלוֹם?
הֵם מָחְאוּ לוֹ כַּפַּיִם כָּל הַחֲבֵרִים
לָאִישׁ בַּבָּמָה שֶׁעָמַד וְדִבֵּר שָׁלוֹם
|
צריך לחסל אותו אמרה המלכה שלי
ערפו את ראשו!
והדובר החדש שלו שמתבכיין עלינו
ערפו את ראשו!
|
פַּעַם קָרָאתִי שֶׁצֶּמַח מְנַסֶּה לְהָגֵן עַל עַצְמוֹ
מִפְּנֵי נְגִיעוֹת כּוֹאֲבוֹת
בְּמַּנְגָּנוֹן בָּקָרָת הַפְּרִיחָה שֶׁלּוֹ
יֵשׁ כָּל מִינֵי סוּגִים שֶׁל נוֹגְדָנִים
|
כשהיבטנו מעבר לכביש הערבה הירדני
על הרי אדום
כבר היו השעות כבדות
מישהו פיזר עליהם צבעים של תשוקה
|
הבניין נשאר אותו בניין
זוכר את עצמי מבוסס אליו בשלג
מבוסס בבדידות
הבדידות מבוססת בי
|
משמרת אחת של שחרית
שריננה בחלומות הדרך
פותח את הדלת
אל המדרגות לשעת חירום
|
התעוררתי באמצע סרט
בערוץ נידח בטלוויזיה
היו שם הרבה מלחמות
|
שערי המלאך כבדים
לא אוכל לפתחם ברטיבות הזו
דמותה מתנפצת
מתאמץ אל הקרעים
|
אימא שלי הולכת איתי לבית ספר
בפעם הראשונה
במשך לילות רבים
היא צועדת נמרצות אל בית חינוך
|
על החוף שבתוך המפרץ
שלוש נשים יורדות אל המים
רוח ערב מלטפת שמלותיהן הלבנות
קרניים אחרונות שואלות אותן
|
שעה שטמון בה
ספק נרדם
ספק הוזה
כשהוא קם בין חושך לאור
|
דואה בכנפיי
על פני רקיע צחיח
רציתי ללכת
על פני עננים כואבים
|
אמרת לי פעם משהו על
"שדה אחרון של סיגליות"
זה מתגלגל אצלי
בראש
בא, וחוזר
שועט קדימה
נתקע
|
שוכב על שפת המאכלת
גופי מונח עירום כמו קרבן
והיא כרגיל דוממת לצידי
כמו בטקס-ישן
|
שחפי הזיכרון
צורחים מעל ראשי
רואה אותם
דואים ברוח הקלה
|
יורד אל שעת לא-יום
זולג צעדים כמו נרדם בהליכה
מאחורי גדרות המלון עוד אפלה נושמת
ענן לובש סלעים ברוח יובש צוננת
|
מביטים אל זריחה אמיתית
לא כזו-כאילו,
עייפה מגוש דן
כדור אודם בוהק
מטפס לו על הרי גולן
|
נגמרה לנו השיגרה
היא חסרה לנו
אז הלכנו להביא לנו קצת שיגרה
להביא זו מילה מוגזמת
|
הערב ירד עליה לפני הצהריים
הביטה אל האיש הזר
שישב ליד מיטתה
לא הבינה מה הוא עושה כאן
קורי האפלולית אפפו אותה
זחלו בתוכה לאט
עד שהייתה לכודה לחלוטין.
|
אני בגוף ראשון יחיד
ואת בגוף שני יחידה
ואנחנו גם יחד
|
הם ממלאים את מיטתה
שאיננה מוצעת בשיריה
סדיני אהבתה פרועים
|
שיר הבעתה
איננו מופיע
כאד על פסגות ההרים הגדולים
הוא איננו עשן מתפוגג
|
המטפורה שלי רוצה ללטף
את המטפורה שלך
היא רוצה להכניס לה
המון דימויים
המטפורה שלך
יושבת בין המשפתיים
חשופת ירכתיים
רגליים מעופפות באוויר
|
הוא מפשפש בהן בכל קריאה
מוצא את המילה "אהבה"
זורק אותה דרך החלון החוצה
נהנה לראותה מתרסקת על חצר הבניין
|
אשירה תהילת השיכונים
ומקהלות מזמור לדודי השמש
שיריעו על גגות
|
חדר קטן
מחשב
מדפי ספרים.
נורת חשמל עירומה
מפיצה אותי אל העלטה
|
בליל אמש היו שושנים
מזמרות קרני ירח חיוורות
ואת היית שרועה על המיטה
שקועה בשלך
|
לילה אחד
אשכב תחת עץ התאנה
שצומח לי במיטתי
אעצום את עיני
אבל לא אניח למראשותי שום אבן
|
שעותיך הלכו אלי
ריקות וכואבות
ראיתי אותן
נאטמות
|
אנחנו צופים זה בזו בשתיקה
עצי פרי
ועצי סרק
בתוך היערות העצומים
|
שמיכת החשכה נקרעת מול אורות המכונית
אדם סגור בין חלונות אטומים
חושב עליה
המילים האחרונות שנאמרו
|
לנהוג אל תוך הלילה
לאור הפנסים הכתומים
של תאורת הרחוב
היא מנסה להפריע לי להתרכז
|
כשאני מכבה את המנורות
מוארות מחשבותיי בתאורה של אחרי חצות
אורות המכשירים החשמליים
פונים אליי בחשכה
|
הנערה בקרון הרכבת
המתרחק
שולחת אלי
ברכבת השניה
מבט בלונדיני שואל
אני לא מאמין
כשפתאום היא מנופפת לי ביד
|
ראיתי אותם באלכסנדרפלאץ
ראיתי אותם באונטר דן לינדן
עכשיו אני עומד בזואולוגישר גארטן
מול רחובות חיוורים
שמים קודרים קוראים מחשבותי
עיר חדשה בתים מצוחצחים
אומרים לי
אנחנו אחרים
|
הציפורים אורזות לי
את השמיים בחוטים בלתי-נראים
לחבילה מוארת
במעטפת דקה של צלופן מעונן
|
מעבר להררי חושך יש יעלים במדבר
צלליותיהם שועטות על הרכסים
רואה אותה מרימה את השפופרת
בקול ענות חלושה
|
כולם היו תינוקות חמודים ומתוקים.
יוזף היה תינוק מקסים
כשאמו לקחה אותו בעגלה לטיול ברחוב
היו הנשים הזקנות סוקרות אותו בחיבה
|
בסרט אחד ראיתי מסע הלוויה בתעלות
וארון הקבורה שט על המים
מוקף באנשים בתמונה קבוצתית
מוות נאה מקושט בבנייני אגדות
|
יושב אתך בבית קפה
בעיר שבתיה מצבות אילמות
מלצריות גבעוליות
מפזזות להן בבוקר שאין לו אתמולים
|
כשהורדתי אותו מהמדף במרכול
לא הבנתי איך זה קרה
שורה אחרי שורה
השיר הזה פשוט התפורר לי בידיים
נשארתי פתאום עם שיר-ללא-מילים
|
לאחר שעזבת
האירו לי חשבונות החשמל
בקצה מנהרה חשוכה
|
חייל אתיופי וחברתו בתל-אביב
|
אל הארכיון האישי (42 יצירות מאורכבות)
|
|
-אבא שלי טייס.
-אז מה, אבא שלי
ערומקו.
אפרוח ורוד,
מתווכח עם חבר
לגנון. |
|
