|
בכל בוקר אני מתעורר, חתיכה אחרי חתיכה, צבעים שונים וצורות,
מכולם אני מורכב. תחילה מפורק, אין היד יודעת את מקומה, גם לא
יודעת מה הוא שמה. חלקים אנושיים מתרוצצים על המיטה
|
הסתובבתי וכרעתי על ברכיי ואמרתי לעצמי "תמיד תוכל לזרוק אותה
בשבוע הבא". כמובן, אידיוט. קשרתי את עיניי ואת ידיי והלכתי
אחריה לכל מקום. היא התרחקה ואני אחריה.
|
ראיתי אותו כמו בסרט , בהילוך איטי , מלמטה למעלה .
נעלי ספורט לבנות, חיקוי זול מהשטחים.
מכנסי ג'ינס בצבע תכלת, וכמובן ג'קט ארוך, שחור ...
|
כשאני שואל אני יודע למה אני שואל, אמר זאב, כועס, אבל לא
באמת.
מה ומי היה אז, זה חשוב, אחרת איך נדע איך וכמה לעכשיו?
אבל מה זה משנה מה ומי ולמה זה תמיד חייב להיות קשור לאיך
וכמה? התלוננה אשתו שונית, שנמאס, לה, באמת נמאס לה
|
כשיוני היה בן תשע עשרה הוא מצא את עצמו בוקר אחד בחצר של בנין
שהוא לא זיהה. הוא אסף את עצמו מהאדמה, חלק אחרי חלק, הלך
לחזית הבנין והרים מבטו כלפי מעלה אל עבר הקומה השלישית מבין
ארבע. מחלון חדר האורחים הביטו אליו התריסים המוגפים, והוא
השפיל את מבטו.
|
הוא שמח לגלות שדווקא לא הגזים כלל, לפחות בעיניה, בסיפוריו
מרחיקי הלכת. הוא ידע זאת לפי המבט בעיניה, מבט שהיה רגיל כבר
שנים לראות בעיני מאזיניו ומשמעותו שהאדם מולו מרותק לחלוטין.
הוא יכל לראות אותה נרעדת כשסיפר לה על לילות רבים לבדו בבית
|
לדוד הארנב אני אוהב אותך כל כך אני אתן לך חיבוק אתה חייב
להיות כוכב אתה יפה אתה לבן אתה אופה אתה מושלם ויש עוד סיני
ויפני שלדעתם אתה טעים אבל אתה לא אוכל אתה כמעט כבר ילד אמיתי
כמו פינוקיו רק שהוא מעץ ואתה עשוי פרווה.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
-אתה מבין
במוסיקה?
אז מי במול?
קומיצה, נגן
בשקל. |
|
