|
הבטתי על הדרך בא הלכתי, היא הייתה שחורה, מפחידה. הבטתי על
רגליי אשר המשיכו לזוז עליה, ללא כל פקודה ממני. עולות,
יורדות, ללא מטרה מסוימת, פשוט עושות זאת. מתלכלכות מהדרך
השחורה. מדי פעם, הייתי יכול לשמוע מהן תלונה קטנה, אך הדרך לא
השתנתה.
|
מוחנוק, המפקד הראשי של המוח של שמוליק ישב לו בשקט על כיסאו
האדום. הוא ישב ובהה בתקרה הלבנה. מדי פעם היה שלוח מבט חטוף
לעבר מכשירי הקשר הקשרו אותו עם מפקדי החלקים האחרים. הוא לחץ
על אחד מהם, זה שקישר אותו עם האוזן.
|
עוד פעם זה קורה. כמו בכל שנה. אני יושב מול סיגל המחנכת, ליד
אבא ואמא והיא לא מפסיקה להגיד עד כמה אני נהדר. לא נמאס לה?
כמה אפשר לשבח בן-אדם? שתפסיק כבר! זה מעצבן!
אני שונא להיות תלמיד מצטיין.
|
Up in the sky,
A cloud hangs on,
Up there so high,
By the wind blown.
|
The sun crawls down to west,
With yellow kissing red,
And every bird returns to his nest,
And every man returns to his bed.
|
כל העולם נח בתוך כף ידי,
אני מביט בו בתדהמה,
ואת האוויר ממלא קול צחוקי,
כי אני חי במלוא מובן המילה.
|
העצים הלכו ונשרפו,
ולאט לאט האש דעכה,
הוא יכל לשמוע את הפצפוצים הקטנים של האש אשר שורפת את העצים,
והחדר הלך והחשיך.
|
בתוכה כל העולם,
בשלמותו בה נח,
האוויר וגם הים,
כל אלו מבט עיניה שח.
|
אני מנסה לעצור את מעופי,
אני רוצה להשאר עמך,
אך כנפיי פורצות כל גבול ומחסום,
בעוד קשורות כנפייך.
|
נעלם,
נשבר,
הרגש הטוב,
לזמן כה קצר.
|
השמיים כחולים,
הכל נח,
האנשים שקטים,
והטוב את הרע זנח.
|
עדיין באותו מקום,
אפל, מרגיש כיתום,
מהלך, מתגלגל,
כבר הפך להרגל,
לא אכפת מכלום,
הוויתור בלב חתום.
|
עומד, עובד,
המחוג מרצד,
הצליל נשמע,
טקטוק משוגע.
|
כולנו חיים,
בתוך רשת גדולה,
על מהותה שואלים,
והיא אינה עונה.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
בפחי מחזור
זורקים
טמפונים?
בלונדינית
במחזור |
|
