צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

הייתה לה צמה ארוכה שנפרמה מהכאב והלחיים שלה בהקו מבכי אבל מה
שהכי בלט היה המעיל שלה. היא לבשה מעיל אפור ארוך עם כפתורים
גדולים וישנים. הוא היה סגור, אולי מהקור אולי מהפחד.

כשאסף היה קטן הוא רצה להיות מלאך. הכל התחיל כשלא הסכים לאכול
את העוף בתפוחי אדמה של יום שישי ואמא שלו אמרה לו שהשטן יבוא
והוא לא יראה טלוויזיה, כיוון שיהיה עסוק בניקוי האפר שהנ"ל
ישאיר על השטיח הויקטוריאני של סבתא.

היא כל כך יפה. כל פעם שהסתכלתי עליה אהבתי אותה יותר. אולי
פחדתי, כן זה מה שקרה, פשוט פחדתי לאבד אותה. גם היא פחדה,
אחרת למה נשארה כשהיא כל כך בודדה? עצרתי לרגע לדמיין אותנו
בתוך התמונה. היינו ביחד, מאוהבים, בודדים כאילו אין מחר. ככה
זה נגמר, בצרחה ארוכה.

''את היחפנית הייתי לוקח בתור חברה לטווח ארוך'', הוא מגלה צד
רגיש, ''אבל ברור שהייתי מעדיף לזיין את השפנפנה אם הייתה לי
האפשרות'' ממהר להבהיר. ולמה שלא יעדיף אותה? כל גבר ממוצע היה
מעדיף את הג'ינג'ית החטובה. בטח ובטח אם היא מצויירת ולא יכולה
לטרוק לו את הד

עולמי הקטן, האטום, מלא אנשים.
ריק לחלוטין מכל נפש חיה.

הוא שניפץ את רוחי
דמם מנגד אחרונת נשימותיי

כשאורי שותה מים מתחילות נזילות
הבמה נשטפת
והוא עומד שם חסר אונים
אורי מלא חורים

דרך הדמעות, העיניים
נוצצות

הוא היה עתיד
והוא נשאר זיכרון
של שולי סתיו אפרורי

הוא היה עתיד
והוא היה זיכרון
של קיץ חם

על דרור שפגוע
עם כנפיו השבורות
מרפרף מעל לאוזניים כבויות

ואם את כבר כאן
תשכבי על ידי

נראה לי הגיוני שאם מלאכים שואלים על שווארמה אז הם בטח יכולים
לשאול על רחובות, ואני שקלטתי את זה רק אחרי מספר דקות הספקתי
להסתובב כדי לראות אותו נעלם בפינת הרחוב.

אני מחבקת אותך. אתה מחבק בחזרה. ואתה יודע. יודע שזה החיבוק
האחרון. אתה שואב ממני כל תחושה של חום שנותרה. שהותרת אחרי
קרירות כה רבה.

כשאין לי מוזה הדמיון עושה את שלו.
מפליג בשבעת הימים על ספינה רדופת רפאים. נלחם בפיראטים
מזוקנים.

בחיי כמה שאני שונאת פינצ'רים. אני שונאת איך שהם מסתובבים להם
בחדר עם הרגליים הקטנות האלה ונובחים על כל העולם. בדיוק מה
שחסר לי עכשיו, כלב צעצוע שיראה לי ת'שיניים.

חדר מואר. פינה. מכבה את הסיגריה ונעמדת. מסתובבת בחדר ומנסה
להבין. נעצרת מול מראה גדולה ומתבוננת. שיער שחור קצר ועיניים
שקועות. מביטות בי בחזרה.

מתקרבים. כבר לא פוחדים. כנראה זקוקים למבט מלטף. המגע העדין.
יושבים מחובקים, שותקים. העיניים בוכות והדמעות מתמזגות. זעקה
שקטה שבעצב נבלעת בדממה שנותרה.

היה לו מן כשרון כזה שתמיד הצליח לגרום לי להרגיש רע עם עצמי.
כאילו זרקו עלי נעל...

"אם אין לך משהו חכם להגיד פשוט תשתוק".