|
אינך יודע שעיניך נוצצות ברזל
אינך חושש לחצות את הצהריים
המתוחים על כוס אספרסו
|
ריקי לי ג'ונס על במה
מעוותת את הלילה
בלי אלכוהול הפעם.
|
ילד ירח נישא בגלי לילה עולים ונשברים.
החדר כותנה
ושלנו. כולו שלנו.
גופך חם, נשימתי גם,
אנחנו מעגל.
|
בחלימת אין קץ אבוא אלייך,
לקרוע מעלינו שנינות מילים
|
אני מכיר באור רק
כשהוא ברק חולף
או מבט פליאה
טופח בריסיי
ומתגבר
יותר מזה איני יכול.
|
אלף רגעים ולא חזרת
לבקש ממני להיות פה כשתחזרי
לחייך אותי באיטיות
כשאני שוקע. כשאני נדלק.
|
שושנת קעקוע כהה
היית לי רגע שפרח, לא
רק בעור, את כתובה
|
בזה הרגע
שיווק העבר מתפקד מעצמו
נרטיביות גמישה וחטובה.
כן, מותק. בדיוק ככה.
|
בלית ברירה אני מתיר לעצמי לשאוף את הלילה
לתוך הכלובים האפלים של עוצמת החלומות.
|
מוזר שמצאת את עצמך
באותו הר בשם "פסגת החורבן",
ליד גבול קנדה, גבול השפיות.
|
את הצמחים יש להשקות
להניח לאור להשקיט
את הסערה בתוכם.
את העננים יש לצבור
|
היום הזה נחבט ללא הרף תחת
הלמות קרדום הזמן,
גאה ויציב.
|
באמצע היא הפסיקה
וסובבה את הקיר אל פניה.
כעסתי. הזעתי. עצמתי את פי.
|
ניתן לאור לרעום ברחובות,
ללב את אשר לו,
לגוף את מתיקות הבוקר
|
הייתי הרקיע ואפלולית המבט לאורך שדירת ניאון,
לאורך בחורות מאובקות ועצובות מבט.
|
ערימות שקט נערמות בחוץ
הדקלים נותנים בנו סימנים של סיני
אותו סוטול על זמני
צמצום הנעלם הגדול.
|
לאורך כביש צעיר ויהיר,
בדריכות ציידים, באדישות נוצצת,
תרנגולות בר יפניות שועטות קטומות כנף
במתחם האספלט הצפוף בואכה הגוש.
|
באה אליי בשקט
כל גופה צועק נגיעות
|
תמצית החיבוק הוא במבט,
זמן רב כל כך לפני המגע עצמו.
|
עלתה לגג שמול דירתי,
זוקפת ראש, פרועת עלים רחבי גזרה,
כמו מדען הוזה, פני התשוש
לוהטות משמחה
|
מוסיקה עוטפת אותי בשכחה.
ימים חלודים חולפים על פניי,
נוף של אזור תעשייה.
|
יש והקירות מתקלפים מרוב שקט
היקום עצמו מתנשם
והמרחק בין איש לאישה
הוא אינסופי ומיותר כאחד.
|
בתוך כל התמונות שיש לה בראש,
היא גוזרת את דמותו,
|
כל השפה הזאת שמצטלצלת ברעשים ובמרפסת,
הייתה נרדמת בחיקי
|
הבטיחו לנו בקול מקסים
האמנו, אפילו שהיה חשוך
|
אל מקור הדברים יש לחזור
והרי הוא סמוי מן העין.
|
אור שיעבור פתאום
תראה את עצמך
מבעד למסך הגוף וערפל
|
רק הלילה העיוור רוקע בנו קצת
וצוחק את צחוק השכחה
|
כשאת חולמת לא בשקט אני קלף
שעוד לא הוטל.
אל תעירי אותי בבוקר
נדדתי בנבכי מילים ועשן כל הלילה.
|
מטוס נועד להמריא.
לשנע חלומות משפה לשפה
|
לפני שנירדם נתכסה בזיכרונות
שיעורי פסנתר
אנחנו תמימים
מתרגלים סולמות
|
אותו לב
שהעולם היה מדבר אליו
בסימנים
|
בין המכוניות להטיל צל שחור לבן.
|
את צלמת של אחיזות ידיים
מחפשת
במפתנים
בחללים
אחר האור
|
את הכאב את ממירה לצחוק
מוזר איך האור יוצא בגוף
לשוטט חלומות
|
גלים של כוכבים בשביל זהב,
איבדת את מקומך, איבדת את שמך.
לך תנדוד בגבעות, זוהר כמו יין,
סופח ריטוטים, סורר ומתפזר.
|
יום אחד נתפוס - הקירות האלה
לא באמת
בנינו אותם בראש, בלב
מלבנים של דמיון, גאווה ופחד
|
אבל לא יכולתי לשנות את השורר
פסיעות ביניים חדרו הלאה
ציפורים ניסו להזהיר בציוצי שווא
הן עפו לשדות וחיכו
|
מראה קטנה מלהכיל אותי
רק טיפות זיעה ושנותי הניגרות
שפתי עוד טועמות את שמך
עוד טועמות
|
גם באותיות הכי דקיקות ושקופות,
צוואר מוטה לעבר
חריכת הזמן באישונים
|
תיכף תאסוף אותך
זיעה ולחי
רועדת תגיש עצמה
פרס ניחומים
|
יום יום ניתן לחוש את החיים בעוויתות רגש או בריבוא היגדים או
ברצייה רבה. גאות ושפל, זהו רמז לריתמוס הפנימי. למיתוס החבוי
ברגע הבא. ובזה השוכן אחריו במחסנית.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
מי אחראי על
ההודעות
המעליבות
שמופיעות אחרי
ששולחים
סלוגנים?
אני מעוניינת
ללחוץ את ידו
באופן אישי!
גאון, פשוט גאון
הבנדם!
בוליביה
(נעלבת). |
|
