צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

"שיט! לא שוב!" ברור היה שהבוקר הזה לא יהיה שונה מכל שאר
הבקרים, כעת כשהצעקה הזו הדהדה בחדר, והמרוץ נגד הזמן נפתח.
הוא מבקר במקלחת, מדלג לכיור, מקפץ לארון, עובר במגירות -
והשעון מדלג לו באלגנטיות קיפוצים של חמש דקות; הוא רץ למעלית,
ממהר ברחוב, טס לתחנה -

כשהוא שאל אותה בפעם הראשונה לאן היא היתה נוסעת אם יכלה
לבחור, היא ענתה שהיא אוהבת את חוף הים. "חוף הים בתל אביב?"
"כן." נראה לו מוזר שמישהי מיוחדת כמוה חושבת על חוף הים כמקום
אידאלי. אבל זה מה שהוא כל כך אהב בה. הכל.

הם כולם עומדים בתור, בטור ארוך שמשתרך עד השער הראשי. הם לא
חשבו שיהיו כאלה בעיות כשתכננו את החלק הזה, חשבו שאת התחנה
הראשונה כולם יעברו ממש מהר, כי כולם כבר רוצים להיכנס פנימה,
כולם כבר רוצים לראות מה יש בפנים

אחרי כל מה שקרה לו הוא הרגיש צורך לברוח, צורך שבער בעצמותיו.
לא עוד אנשים מזויפים, לא עוד שאלות שקריות, לא עוד אהבות
נכזבות. לברוח מהאנשים, מהמקום ומהחיים. "לאן אברח?" הוא חשב
לעצמו, בעוד הוא שולף תיק גב מאובק מהארון הגבוה שבחדרו, וזורק
פנימה קצת בגדים, מ

רוח תמיד היתה דבר בעייתי לגבי. אפשר לומר שאני לא בנאדם
רוחני. אני לא מקיים כל כך את חוקי הקניין הרוחני; רוח חזקה,
במיוחד במקומות פתוחים, תמיד הפחידה אותי; אני לא מאמין באף
רוח קודש; וגם לא ברוחות רפאים, למרות שסיפורים עליהן תמיד
הפחידו אותי. לכן מאוד הפת

שני זוגות ידיים חזקות תפסו אותי בזרועות, וסגרו עליי באחיזה
נוקשה, כואבת. הרגשתי את זרימת הדם לידיים נחלשת, ורציתי לצעוק
לעזרה, אבל איכשהו הבנתי שזה חסר טעם. המסדרון החשוך, הארוך,
הואר לסירוגין באור לבן, סטרילי, וכל צעד בו הדהד לקילומטרים.

תמיד מספרים שבתי-קברות, במיוחד בלילה, ועל אחת כמה וכמה
בלילות ירח מלא, הם המקום הכי מפחיד שאפשר להיות בו. אז בואו
וננפץ יחדיו עוד מיתוס מפוברק ומעוך שדחפו לכם לראש עוד מימי
הגן של טובה

שעת לילה מאוחרת. אותה פינה חשוכה, אותה מנורת שולחן שמטילה את
אותו אור צהבהב על אותו שולחן עץ. אם בכל זאת התפאורה נראית
לכם שונה, כדאי שקראו שוב. אותה דמות גדולה, הפעם שעונה לאחור,
בוהה בתקרה ואותה דמות קטנה, הפעם אוחזת במזוודה בלויה וחוצה
את השולחן בצעד

"שקר!!! שקרנית, שקרנית, שקרנית!!!" צעקתי בחיוך ניצחון. דנה
חייכה, שמטה את חפיסת הקלפים בידה, והפכה את הקלף העליון
בערמה. "שוב ניצחת," היא אמרה לי, מובסת "ממש השתפרת במשחק
הזה." כן, בהחלט אפשר לומר שהשתפרתי. למרות שרק שבוע שעבר
שיחקנו כמה וכמה משחקים והיא

עכשיו ניתן היה לראות שבתוך הנוזל היו קרוב לעשרים כדורים,
עשויים חומר ג'לטיני-זרחני, ששחו להם בהנאה. בחושך המוחלט ששרר
בחדר הכדורים זהרו באור כחלחל, מרגיע, ובשקט שהשתרר אפשר היה
לשמוע שמתוך הצנצנת בקעו קולות צחוק, והשתאות, אבל של ילדים
קטנים.

אני חי את חיי על קולב. לרוב אני משתדל שלא להתלונן, החנות
בסך-הכל ממוזגת. כבר שנים שאני לא חלק מהקולקציה הראשית, אבל
אני גם לא בערמה של המציאות - המציאון. משהו קליל, קז'ואל, אם
תרצו, שמחכה לארון חם.

דיגידן-דיגידן-דיגידן-דיגידן, הדהדו כל פרסותיו של סוסו של
גיבורנו האמיץ, בעוד השניים חצו בסערה את השממה, מותירים
מאחוריהם שובל אבק לבן, של חול מדברי. אח, כמה זמן הם רכבו, רק
שניהם, דרך המדבר הנוראי, בלי לפגוש אפילו נפש אחת לרפואה.

ואם כבר יש לנו דיבור ממוסד ויפה, ואנחנו מנהלים דיון כמו
שצריך, זאת אומרת, אולי זה לא דיון, כי רק אני מדבר... לא
משנה, בכל אופן, יש משהו שרציתי לשאול אתכם. זאת אומרת, משהו
שמעניין אותי.

לפעמים, זה קצת קשה לומר את זה, פאזלים זה נורא כיף. יש בזה
המון היגיון, המון צבעוניות. וזה משחק פשוט, אפילו לא מושקע.
חתיכות קרטון צבועות וגזורות שמרכיבות בסוף איזה ציור,
בדרך-כלל לא מאוד מרשים.

במהרה גיליתי שבמבט קל, במחי יד, אני יכול להקפיא כל שאחפוץ.
לא רציתי בקריירה של סופר גיבור, או דמות מיתולוגית. איש לא
ידע למה הפכתי, ורק לעיתים רחוקות, בימים הקרים ממש כשהייתי
מגיע לבית-ספר עם החולצה הקצרה הסטנדרטית

כמעט חצי שנה ישנתי, נמנמתי התהפכתי מצד לצד. חלמתי חלומות
ארוכים, חלומות יפים, פנטזיות מרובות משתתפים. לא במובן החולני
- אני לא בנאדם כזה, יותר במובן הסיפורי, סצינות של החיים. לא
אשקר, היו לי גם סיוטים, שהחלו להתרבות לאחרונה, חלומות רעים
כאלה שבהם הכל נהרס

רגע אחרון של כנות, זה כל מה שאני מבקש ממך. עכשיו, אחרי שהכל
נגמר, אחרי שרק שאריות של זיכרון תלויות בריק, אני מבקש ממך
רגע, רק רגע, של כנות. עוד רגע, והרגע כבר יעבור לנצח, כמו כל
רגע, ויעבור לעולם ה "רגעים שאחרי", שחלקם פוספסו בטיפשות
וחלקם נוצלו עד תומם,

וכדאי שתפנים את זה. איך? איך שבא לך. תשנן, תחזור, תמלמל. אבל
העיקר הוא שתזכור שזה רק חלום רע - ואם תזכור את זה - מצבך כבר
טוב.

חוקר חכם, חוקר מסור -
לאור ריבוי מקרי האלימות המכוונים לאחרונה, המשרד מבצע תפנית
נוספת במדיניותו.

מספרים - ישב האל בגנו, ישב בגנו וחשב,
"מה עוד אפשר להוסיך פה לעסק?" שאל בעצת מלאכיו
"יש יום ויש לילה, שמיים וארץ, ובכל פינה עץ רענן
כל השבוע ניסרתי, בניתי - הרים וגבעות. אך זה משהו קטן..."

אמרו שאין לי כשרון. ככה אמרו לי. בלי בושה. "כשרון לא צומח על
עצים," ככה הם אמרו לי, "ופואנטות לא גדלות בפרדס."
זה נתן לי רעיון טוב דווקא. הלכתי לארנסט, הירקן שלי.

"אז מה את עוד רוצה ממני?!" שאלתי אותה מיואש, מנסה בכל כוחי
לדובב אותה. "כל מה שהיה לי, כל מה שידעתי, של מה שחשבתי, כל
מה שהרגשתי, הכל שלך. הכל אני מוכן לתת לך, הכל. את הלב, את
הלב שלי נתתי לך," זעקתי בתחינה.

"בוווווועות," היא צועקת, פורצת לדמעות.
"מהם החיים אם לא רק אוסף אשליות?"
והיא בוכה, בוכה חזק, והדמעות זולגות,
והיא עומדת לידו, והוא נבוך, מה לעשות.