|
אל תזכיר לי
חורבות נדודיי
דרכים של ערפל
בין רגליים עייפות
|
רוצה לחלום בתוכך
בתוך הבלתי אפשרי,
בתחום שבין
הזיה וגוף
|
ממתינה לשיר
אשר יפרוץ
את קירות הדממה
|
השיר כתב עלי י
את דעתו
ואני הסמקתי
|
כשאתה חש בי בבוקר
ישנה, עיניים חולמות
|
לא הסבת ראשך לאחור
לא הגפת שער סיגופיך
|
האם אנופף בידי
אחר סוד שנפרם
וארוץ אחר שובליו
של אותו מבט שהועם.
|
רסיסים משתברים בקול רעם
בסמטאות לבי השקטות
|
עמוק בתוכה היא יודעת
פצעיה לא יגלידו מחר
|
קצה וילון מופשל
מבט מתולתל,
עצב עצב
מלוא כל העין
|
רק נסיכה זמנית
באגדה,
סיפור שסופו
כבר ידוע מראש.
|
לילות שלמים
כתבתי לך געגוע
|
שותק,מתנשא
אפל וקודח
כסלע בשממה.
|
שלמה אני פנימה וחוצה
עשויה פיסות עולם
|
לו הייתי לך לב
דומם,
לא נוגע
|
כצל זוחל על צלע הר,
צלע הייתי
צל בגופך.
|
והיו בך שפתיים
לטעום בי
קמצוץ.
|
קוראה אליך ללא קול
רק זרועות מונפות
אל קירות אפלים,
|
קפה הפוך במרפסת
נוסעת בקוי הזמן
|
שמור בי חלקת בשרך
ואהיה בה צחה
|
קולות אנשים
בכי לבבות
יד מעוותת
על קיר רוטטת.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
"אז... אתה
הולך לשחק
גולות?"
מתוך ספרו של
שמואל
איציקוביץ',
"מיליון ואחת
דרכים להגיד
"זיון" מבלי
ממש להגיד את
המילה." |
|
