|
ברור שאני יודעת, דפוקה. את בטח לא מתארת לעצמך שזאת עם המעיל
השחור והג'ינס, שמשחקת כרגע בשיער שלה ויושבת בשורה בצד, הרבה
יותר מיודעת מה זה דיכאון. אז תמשיכי, תמשיכי לדבר. היא מרשה
לך, להאמין שזה כל מה שזה. עדיף ככה.
|
התקרב ואתיר את עיניך
כשבתוכי חלילי-צד מטריפים
לכדי מוות
|
ואיך הידיים שלך, רפויות לצד גופך כדי שלא ישרוף
מוצמדות לגופך, מגנה על הצלקות שיש שם
בפחד אמיתי
|
להדוף את עינייך עם הירח,
להפשיל שרוולים - לחשוף את הזעם
|
את האוויר שלי אני נושמת
דרך חושך שמתגנב
בשעת-בוקר כהה
|
אך איך אפשר לשכוח? חלקיקי זהויות שהתאחו, לדכאון, לחיים
שלמים.
וכשאנחנו יחד, אין שמים. ודבר לא תלוי.
המחנק יציף כשתלכי.
|
רבים השירים שהתנגנו בתוכי, רבות המנגינות שאיבדו את דרכן,
אך את מצאת אותן, את שמעת את הכל.
גם עכשיו, כשאנחנו רחוקות אחת מהשנייה, אני יודעת שלפנות בוקר
עינייך מתעוררות, ואת מבולבלת מאי-פעם.
|
שברי זכוכית מונחים על החול
אני צועדת ומתוכי אבדון משתקף
דם מכתים את החלום הכחול
שקיוויתי שיעמוד בפני הכאב, ולא ייסחף
|
מה אם אכתוב לך שכותבים כאן שהקסם הולך ונעלם...?
המציאות מתבלבלת בעצמה, והיא כבר לא כל-כך בחירה;
אסור לחלום בבית שלי, ולא רואים את הקיר מרוב תמונות.
|
רציתי לספר לך
על לילות ארוכים שמסרבים וימים של שגרה מחייבת, מעייפת -
שטובה לי, ולפעמים אני רעה לה.
אני עוד לומדת להתעורר לחיים מפוכחים,
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
