[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה









לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
ציפורנו המעוקלת

היפרדות
יותר מזה לא אקרב אותך - האמת תישאר להחמיץ בתוכי,
בת-בלי-תוקף, קופסה בתוך קופסה בתוך מקרר שעוזבים מאחור
כשעוברים לדירה חדשה.

כמיהה
הרחוב היה חסום, גם אני, וכך התקדמנו לאט על הכביש, היא מספרת
על השירות הצבאי הטראומטי שלה, על הדיכאון הקונבנציונלי
שבעקבותיו, ועל איך קורס המ"כיות דפק לה את רצועות הכתפיים,
שלזכרן היא מתכננת לעמוד בעוד רגע את דקת-הדומייה.


לרשימת יצירות השירה החדשות
לפני שבע שנים
הקפצתי תרכיז נעורים חזק

פוליטית
אתמול בצהרים יו"ר ההתאחדות אמר:
"חברים, קיבלנו כסף - אז המאבק נגמר;
על חשבון קבוצת-'מצוקה זו או אחרת - לא אכפת,
העיקר שהתקמבן לי לכשכש ליד לבנת

מורבידי
הארץ מתעטפת טליתות מואפלות
ובצידיי, כפופות, המנורות מתפללות
עליי
ומרכינות אלומתן אל נעליי
קפוצות השרוך.

דיאלוג
אוח, איך הייתי שולחת
יד-ענקים זדונה ובוטחת

יחסים
שניות, שנים, שנינות
פורצות מתוך מצחי בנטפים גדולים
שמתקשים על הצדעיים: קצב העונות
מואט, מועט - שתיים, את
ואני, לנצח בזו אחר
זו

קל יותר לבכות בדירת שותפים
בחדר, לבד
בתוך הכר
לתוך כף יד

פיוט
הלילה מאופר
כבד
ומעפעף דממתו בין תקתוקי השעונים
רוכס לחמוקי תעתועיו שמלה של הד
ומשנן
את המספר הקטלוגי של גווניו המשונים

איש המנעולים רחוק עכשיו, הולך ודק,
נקודה קטנה
אשר אני אליה מתנקזת
ובפתח הנסדק
מחלידה בי סכנה

ג'ננה
כשנולדת, גילו בך פגם
נדיר: האישונים

אור שובר דימוי בכף
ידך, אנחנו שני פיכחים,
תלויים ברוך של אשכים בין קיר לבין
מסמר.

אינטרוספקטיבי
אני הרחוב הצדדי והצר
שבו את הולכת
ואובדת.
אין לי שם ואין לי מספר
או מוצא, וריצה

אכזבה
אני מוכנה למצוץ
רחמים מתוך ידייך
ולהישיר מבט קטין למצלמה,

מצב
מאחורי קלעים כבדים נצמת אישון תחושה,
עכשיו איתי אתה קשוב לקול ההנפשה,
לצליל ההתרה המחושב שבעוכריים

יחסים
אני צריכה לישון עכשיו
פרקדן כזה בכתב
היד, עגילים גדולים מתנדנדים
מאוזני הנמענת כמו לוכדי חלומות.
ככה זה עם פסיכולוגיות, מעיל אדום

כמו דמויות של וולך
רגע אחרי שנגמר
השיר, צאי

יחסים
בין האצבעות, אתה כובש
את הרפיון בזעמי, מיצים משומרים

אם היית קוראת בשמי
הייתי מייד רצה אלייך ועצמותיי בפי
כמו כלבת נחייה של אהבים.

יחסים
איך
כף ידי בתוך ידך
מקננת בלי בושה
ואני נבראת
בצלם התחושה
כמו מצלע מתנשמת -

מינימליסטי
כשקפצתי מת
הגור שבכיסי, הכלוב הפך
לאצבעות בין סורגים.

פוסטמודרניזם
תמיד אזכור שאני
הייתי הגוף הראשון
שלי
מעברים

משתדלים להזכיר איך ניסינו לשכוח
לזכור, וצלילים לוחכים את הקיר
כמו אור של ילדות על שפת הבריכה

געגוע
והלכת
לגור בבית רחב
עשוי חלונות וחורי מנעולים
לבשת מחשופים, ולאזנייך ענדת
שני נקבים גדולים.

מצב
בבכי הזה שאני לוחשת
בו אותך אל כפותיי -
הימשחי, בת מלך, פנימה,
כל כבודך בין שפתותיי.

גורל
אלוהים נמס, מפשיר,
ניתך ומתגבש כשיר,
תחתי מדרך-זדון רומס נקווה העצב הנוזלי

מבריקה וחגיגית,
נוטפת אור ותלתלים,
שקופה ויחפה, מגיפה
סורגי עיניים פתלתלים

עם סיגריה אחרונה
מגולגלת מאהבות
אני ברחוב, מקבצת להבות

ריקה עכשיו אני נותנת לשארית העלבון
לנזול בי מצד לצד כמו מיץ דביק בתחתית של בקבוק,
מבריגה בהכנעה את ההבנה
שהוא כל שנותר לי,

מן הלבן הלבן הזה,
רגע לפני ששרוולי האותיות נקשרים מאחורי גבי

ארספואטיקה
בלילה
מילותיי נאספות כאבנים
לחלוק בהן
כבוד מר
לפטירת ההוויה,

תפסו את שתי פינות הדף הזה
ואני -
בצד השני,

ארספואטיקה
אולי, אולי לשם כך:

כמיהה
כצעדי נמלה מכוונים, בוטחים, למרצפת מתנדנדת,
כסדק מתפורר בין מרצפות לצמח מבצבץ,

מצב
אני הולכת על זה
ישר, כמו על חבל,
מותחת את זה מסביב לצוואר,

מצב
בתחום כף יד חמה, פרושה,
את גבול כרסי המתעגלת
בשני קולות מתואמים
פועמת בי חיות מוגבלת

ארוטי
סליל נייר דבק שקוף שנשכח
עודו מלקק את פינת השולחן

מתוך חולצה
גזורה ענק
אני פוערת גוף נחנק,

אנחנו נבלעים, כמו זכוכיות של ים
ומתפלאים לשמוע את כבישי הקונכיות
הומים כמו חיות

יחסים
זמן ההפקר בין השאכטה לפווווו,
שתיקות שלפני ואחרי המילים,
מצמוץ, והרווח שבין הרגליים
הם כל שנשאר לעצמי. חללים

הלחישה המזרחית היבשה
שוב כמסה אותי, נוקשה
ועבשה, אני מונחת
כקרום לחם בצלחת, אין בי חפץ.

אינטרוספקטיבי
מקבילים מתחילים לנטות בדרך להיפגש: תמונה,
מיטה, ארון, (מארפה?), אקדח
מונח על השולחן ומטפטף, לא סגור,
ברז מעשן מבעד למראה.

נפתלת כמו שיער ערווה
מתוק מכיסופים חמים בגון
ריבת חלב. הייתי מוכנה עכשיו
לבחוש באצבעות בלילה סמיכה של התחלה
ולשמן, לקמח ולמנות
מהסוף

כעס
את, שזרחת באורי את צילי
התארחת בארצות השמיים שלי
ואבק איברי בך נסך, מטונף
וזחוח, שכוח, זמן מכונף

הרהור
ענן מוקצף בשפת ההר
דבק, וקרום צילו ניגר,

עם כבות אורך גדלו הצללים
ואצבעות של חושך נלפתו אל הכתלים,
פרקים הלבינו אז אימה, ריסים אצרו סודות,

לא מתקרבים, הם טומנים את ראשם
בקול, את אזנם
בכיס

טובלות פנים בחלב שנשפך
בין עיגולי הקפה המסמנים
את אולימפיאדת העלבונות של אמש.

ארספואטיקה
במחשכים רבים ועמוקים
ימיי שטים, כלוייתן
ובשמיי, חרבות ברקים

ארספואטיקה
כל מילה שאני כותבת
נשלחת אליך להתהדק על צווארך
הנושם ונושף, נושם

כמיהה
הייתי רוצה לדבר
בקוביזם, הייתי רוצה
לנסות
לצייר את קומיקס נפשי
על ריבועי הנייר האחרונים

מצב
בשולי הבד האלוהי המלבני
נמצאת אני

הייתי מוצאת בה את הבתולים
ואז היינו מתאחדים
ומטיילים בין עיגולים
מחוררים של דפדפות

צמד שירים
קימורי פנים מפוסלים, רכים,
מתרכבים פשוטות
אל קפלולי כף יד מדוייקים
כמו חריצי הרכבה;

כמיהה
למה שלא תטבלי בהונות
בכתם של שמש בחדר שלי,
צלחת שחוקה עם קליפות של פרי

וריח הזיה עירומה שלך.

רומנטיקה
אני אוהבת אותך ביד שמאל,
יוצא לי קצת עקום, אבל

בכל פעם את חוזרת להמתיק בכף ידי,
מקיימת הבטחות צבעוניות ללא כיסוי -
את נייר עטיפתך קרעתי בנשיכה שוקקת

מצב
מאוורר מתווה לאו נחרץ על פני החדר
והווילונות מתנועעים בהסכמה
צללים ישרים מוטלים לפי סדר
מדמות אחת, עקומה.

הרהור
להתנדנד
ולהדוף בתעוזת ברכיים שמנמנות
את מלוא משקל הזיכרון
האחרון.

הרהור
אני חובשת משקפי שמש פנימיים
וכך, מתוך גבולות מסגרת נימיים
אני כובשת את הארץ בעיניים אלימות
ומיירטת בחשאי בהבנה את הפגימות

קצרצר
סימני שיניים רבים מתלבטים בקצה עיפרון אחד

כעל דף שחור,
מנסות מילים של ניאון ססגוני
לאיית כאב שאין לו שם
וכשלונן מתפזר בנקודות כתומות וצהובות על ההרים,

הרהור
מבעד לגשם, מבעד לחלון, מבעד דמעה סרבנית שבעין
נוסע שבעים וחמש השני בכיוון הנגדי.
לאן ומאין.

ימיי מתחברים ונפרדים זה מזה
כמו הברות הלהג הרהוט של ילד
הנתפס בלחיים, שפתיים, ידיים מתוקות
מול מגירת הממתקים האסורה.

היום אני קיץ.
חבויה בשיער פרוע ובמעיל קרוע בדרך מפה לשם יצאתי ובאתי,
יד ימין מקמטת ספר לטמון בו פנים ודעת,
שמאל שומרת שלא אפול.

סמים
טורסו של אישה עם ג'וינט עירום
במסגרת חלון האמבטיה;
נוף המבט הלילי השחור

הרהור
זמן משומן שחרש
זכרונות רבועים
בחלקת המצח,

מצב
על השיש שוב

שכבות רבות
של חושך כבוי, השבוי
בקסמה של דממה עגונה,

צמד שירים
אני מפזרת אחריי
גוויות של מסטיקים לבנים, קרים
כסימני דרך עקרים
במדרכות כאב בל-יימחק;

פוסטמודרניזם
אני, אני מולקולה
שלא מוצאת מקום,
חור ברשת אשר פקו לה
גבוליה. דוט. קום

הרהור
אני נוסעת בספסלים תל-אביביים,
מפריחה מקצה סיגריה את קיטור המרחקים;

בדידות
חרמש מושחז
נוטף, מופז,
ומוץ מרשיע נאחז
בקציר לילו של הייאוש
כמבטי סומא

בעיר האקסיות
בפינה עם שני שמות

מצב
פשוט איברים דומים
וגזור ממני חיבוק מדוייק

קולי שלא
יוצא אלייך
מאופסן בתוך תיבה
של מראות, יפה
בחושך.
בניגוד לכל זה

כעס
פעם נתת לי להיות הבמולים
בין קלידי אצבעותיך

אני פתוחה
כמו חיפושית הפוכה:

ברגליים חלקות לשלושה שבועות
אבוא אלייך,
כמו פרפר:
את כנפיי הלבנות
אפריד, אצמיד

אהבה
בקצה של ניתוח הצרת
אופקים; אניאת זה רק
יחידת מרחק, סימן חיבור
בתוך בינום.

עכשיו, כשהריק התרוקן, יושבת
על עוגייה באמצע החיים.

מצב
השמש חרשה את העמק
במסרקות זהבה הצפופות,
ובין השבילים פשה כנמק מרדף הצללים,
קרניו השקופות מתחו מארב לכיוון מערב
וגוועו, עייפות.

מצב
זיקית סיגריות חשאית, מושתלת,
כמעט שולחת לשון מתאווה לפס לבן בכתומה מתולתלת איפוק ארוך,
שאכטה קצרה,

בסוף את תהיי

צמד שירים
רציתי לכתוב לך בזכותך
הפסקתי לכתוב שירים, התחלתי
להתאבל על דמותך, אבר אבר, גוף
לתחום חורים.

חשרת ענווה נקשרה במשקפיי
וכף רגלי דרכה שלולית במדרכה החרוכה;
כמכיירת מן הבוץ הנאלח של תומתי

בין קצהו הגס

גורל
ואני שריטה בצורת גוף
מתאפקת שלא לדמם געגועים בכל כוחי
כולכם חבושים במדים של תקווה
ורק אני על אזרחי.

אינטרוספקטיבי
מה שהתמיד בי עד לפה
סדוק כמו קלאסיקה אופיצית:
צלקות אורבות לפתח שהרהב על סיפו,
הרעב לצום את החיים הדוק

סונטה
השיר הזה נועד להלחנה
כי רק תווים ישכילו לנסח
את פשר ההרמוניה הטמונה
בקול הצעדים של הפיסח;

היה בינינו רק משחק מילים,
אמרה המשוררת למשורר
והוא רשם

ארספואטיקה
סביב, שמיים
נפקחים כמו לובן עין
להבליט נימי דמויות אדומים
שפקעו, אותות פועמים

מצב
הניאון ממצמץ
וחור ברשת החלון
נסתם בעמלו של עכביש.

פוסטמודרניזם
החיוכים המתארכים, הזויות הכואבות
בפה מלא ברוק תופל חיתוך גס
של מחוות,
ומודעות-יועץ-תקשורת מנדנדת את רגליה
מכתפי,

אינני יודעת מתי

מצב
במדרון הנכון; פעמון
תמיד חלוד, צליל רוצה תמיד
לחוד, מתפתלת, מקולקלת,
העוצמה על הגחון.

פוסטמודרניזם
תראו, אנחנו על
יבשה מוקפת ים מוקפת
אי

או דובים

כמיהה
אהבת-סטרייטיות, חישוק
לסתות מצחק, מה תעשי
איתה, פלסטרים צבעוניים
בלי פצע, להפך, לקישוט. פשוט
ושוחק ניבים: את החשקים


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
אני מתחילה ללעוס מסטיק בגרון חצי ניחר, וכל המתיקות הסכרינית
שלו - Orbit כתום בשלוש עשרים, Must תכול בארבע וחצי - נצמדת
לי לכתלי הנשימה כמו עשן של ג'וינט, כמו התאהבות. הלעיסה הזו
גורמת לי לחשוב איך אני חושבת: תמיד בדימויים ויזואליים,
באנלוגיות תלת מימדיות.

היום יש לך יומולדת עשרים. משהו בך שהיה בשל, מגובש וחם כבר שש
שנים לפחות כמו מקבל היום אישור כרונולוגי. היום. בת עשרים.
מבצע ברברוסה. כבר אז ידעת שיש לי זיכרון מסוכן

היא ישבה על המיטה שלי, ילדה בת תשע עשרה, כל הגוף מבריק ממש,
והשפתיים - השפתיים. משהו מתכתי היה לה בפנים, נזם או שיניים
ברביות כאלה, אני לא זוכרת בדיוק, והיא הסתכלה עלי בכאלה פחד
ורצון מעורבבים שהייתי חייבת לגלגל את השיחה תוך כמה דקות
לכיוון שהצריך לספר לה


לרשימת יצירות הקומיקס החדשות
רישום בעט
אל היצירה
פיילוט שחור V5 ו-V7, אבל בעיקר G-tec 0.4, על נייר מדפסת
פושטי (A4), ואגב כיסופים עזים לשולחן אור.


לרשימת יצירות הציור החדשות
אקריליק על קאנווס
אל היצירה




חזרה לעמוד היוצר הראשי
אני חושבת
שהנקודה הזאת
הובהרה




-יעל שטרנהול


תרומה לבמה





http://Stage.Co.IL/Authors/BertaKatz
יוצר מס' 2310. בבמה מאז 21/3/01 2:58

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לברטה כץ
© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה