צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

למרות הכל הנחתי לו לנסות ולגלות לאן הוא שייך בכוחות עצמו -
כשבינתיים הוא הבטיח לשמור עליי בסוד על מנת שאני לא יסולק
מהגלקסיה לפני סיום משימתי הדמיונית לחלוטין שהופרכה על ידי
גילוי טראגי שאני חולה נפש. בכל מקרה, באחד הימים יחשיך היה
מחוייב בתוקף תפקידו בצב

"נקנה לך חדש", היא הבטיחה.
היא בכלל לא הבינה, שזה היה הדובי הכי הכי!
ועכשיו... הוא קרוע, מחולק לאלפי קרעים על הדשא בחצר.

צריכה אותך שתשב קרוב,
צריכה אותך שתפסיק לחשוב.
אני רק רוצה אותך איתי אוהב,
לא חנפן לא מתחשב.

מתיישבת, מסתכלת מהחלון ורואה את הכלב ההוא מקודם מחייך אליי,
מי יודע אולי רק אני ראיתי אותו מחייך...
אבל הוא חייך!
אני יודעת.

החופש הוא פסיכולוגיה.
הוא תמיד אצלנו אבל רק כשאנחנו מגדירים את חוקי המשחק.

מעבר לקירות הקשת בענן,
כל הדובונים שוכנים באחווה,
כל הבובות עושות אהבה

כנראה אובדת באופוריה מתמדת
מעגל אינסופי שאינו תם בחיפוש אחר שבירה
בניתי תיבה

בוחנת, קוראת
מנסה להבין משמעויות,
בוהה ונושמת
חולמת חלומות.

פשוט לקבל להפסיק לרצות לקחת
להיות מאושרת בחלקי על אף היותי אורחת
ליהנות ולאהוב עת להפסיק לחשוב

לא יודעת מי אתה ואם הגעת,
לא חושבת מי אני ומה לקחת
לא אומרת לך מה שעל לבי מתוך פחד
אולי בכלל אין על לבי כלום

אני כל כך מצטערת שנולדתי אני,
כל כך מצטערת שאתה אוהב אותי,

יש לך בית
יש לך או אין
כן... יש לך, יש לך גם חן

נסיכה סגולה,
קחי אותי מכאן,
הרחק, הרחק
רחוק מכאן,
למקום אחר,
רק לא פה,
מקום אחר.

מרגישה כמו תינוקת, נולדת מחדש.
זרם אור נפרץ למעגל שלי,
פתאום כבר לא חשוך
והעיניים פתאום כבר נעלמו...
ורוח מרקדת.
מרקידה נימפות אופטמיות.
ונעים.

מקווה שאלמד להתעלם מנוכחותך
וצחוקך כבר לא יהיה שם.
לך שנאת לבי.

ועד עתה חייתי חיים בבועה בהם גם כן מלחמה שאין לה תום.

את מבינה איך החלקתי מבין האצבעות שלך
ואז הוא בא וקוטף אותי ממך
כולך נמלאת פחד
מנסה להשאיר אותי אצלך

כמה אוהבת
ייצור שמימי שלי
ואנו שנינו שוקעים בעלטה
חבוקים ועירומים

קורה לי לפעמים שאני יושבת, בוהה ותוהה..
עוד אחד מן ההרהורים שרצים לי בראש.

עוד הרבה זמן,
אני אשמע את הסיפורים שלה בלי רצון להקשיב,
עוד צחקוק,
עוד לחש קולני,
ואני לבד.

מוכיחה לעצמי שאני חלשה.
והתקווה אינה עוד.
היא רק חוט
וגם הוא הולך ומתפורר עם כל נאקה.

מנסה לא לחשוש אבל באמת מפחדת.
אולי אחרי שאני אתן לעצמי לנסות..
אולי אני פתאום אתגעגע לעץ הירוק,
העץ שכל כך קסם לי פעם,

השמחה לוקחת את המציאות, משכיחה את האמת.
אך לעיתים הוזה שקר שודאי אינו אמת ואף אינו קרוב לשמחה.

אני חושבת שנולדתי כדי לשמח,
לעשות לאנשים טוב,
באמת, בלי שום יהירות...
פשוט לגרום להם לחייך זה כנראה הייעוד שלי

מביטה.
פרחים, עצים, רצפה...
וכבר שום דבר לא נכנס אליי, לתוכי
רק אני-אנוכי, אני ועצמי.

אני צועדת על שביל במסלול החיים.
טועמת מסמטאות בולעת תרבויות.
טועמת מהכל והרבה מנסה להגיע להגשמה,
להגיע אל האושר

מסתכלת
בעצם אולי רואה
בוחנת בך כל פסיק
קוראת כל תזוזה
מרגישה כל מגע
חולמת עלינו
תחושה נעימה

יושבת כמה דקות את עצמי שוב מותחת
בוהה בראי - אוף שוב גדל התחת
מבטיחה לעצמי היום לא אוכל
חוזרת וטוחנת מה אכפת לי בכלל

כשאלוהים חושב עליי אני תמיד שואלת למה,
כשהוא לא חושב גם אז תוהה.
ובין לבין מהרהרת אם הוא בכלל חושב או לא חושב.

הדמעות הן סתם תירוץ לכאב שמהסס לבוא.
החלום ההזוי כבר מזמן הסתיים ונותרה מעט תקווה שתחזיק את
המציאות המגונה.

כל פעם חדש הבכי
את תמיד היית שם
מנחמת אותי על ההבטחות שהחסיר

נעצרת לרגע,
רק אחד.
ופשוט חושבת לעצמי...
אני מסתכלת סביבי,
על כל שסובב אותי.
מרגישה שטעיתי,
טעות גורלית.

נאקתה ללא שומע,
וליבה איש לא מרגיש,
עצבה איש לא קורע,
עם שמחה איש לא מפגיש.

רק להחזיק את מחוג הזמן בשעון העולמי לשתי שניות ולקחת נשימה
עמוקה, להזיל דמעה, להניח את הראש, להירדם.
לשכוח מהכל...
שקט אינסופי של האני הבלתי מובן.

אולי בסופו של דבר אוהבים מישהו אחר.
אולי אוהבים משהו שאני עצמי לא שלימה איתו.
כבר לא אכפת לי את מי הם יאהבו, אני רק רוצה להיות בטוחה שאני
אני.
תמיד.

עייפות כמו מגפה את גופי שוב מכסה
מרדימה כל שריר כל תא מחפשת מה עוד נע
ואני תשושה כבולה מקדקדת בשמחה
זיוף או רגש לא אמת
מחפשת שביל לצאת

צולם במצלמה דיגיטלית דגםE4300
תמונה של סירה שצולמה בסלובניה.
עובד בפוטושופ בטא6.

צולם במצלמה דיגיטלית.
צללי שני אנשים.

צולם במצלמה דיגיטלית דגם E4300
עובד בפוטו שופ בטא6.

פוטו שופ 6.
צולם במצלמה דיגיטלית

צולם במצלמה דיגיטלית עובד בפיינטשופ פרו 8.

צולם במצלמה דיגיטלית דגם E4300
צולמה בשעת בין ערביים שיצרה הילה מיוחדת במינה.
עובד בפוטושופ בטא6.

צולם במצלמה דיטלית דגם E4300
עובד בפוטו שופ בטא6.