|
הלילה היה קר מהרגיל, הנחתי שהיא רעדה לפי שדיברה אותיות
שהתחברו למילים וקשרו משפטים שהצטיירו לנגדי כנביעת חום של
כבשן, ובסביבתן היא התקבצה להתרחק מהקור המנוכר.
|
חלום שנישא
על כנפי נשרים,
כחיוך שגווע
ונחבא בצללים.
|
ועל מדף מאולתר בחוסר עניין,
דמויי אדם אני מניח, פסלונים ללא מניין
|
החלון הסגור בחדרי,
לא בוחר להשקיף אל רחובות העיר,
לא בוחר לפספס רוח קלה-
הנדחפת בסדקיו המזעריים
שורקת באוזני ניגון של חופש.
|
על גבול עדן מול גיא צלמוות
עיני שדים עוקבות אחרי
ומלאכים סוגרים עלי
|
נשאר רק לגלגל עיניים,
לשאת מבט בציפייה אל השמיים,
להתפתל מכאבים,
להתרוצץ בין ארבעה קירות אוטמים -
|
את,
זיכרון מוכר וטורדני,
את,
בין השאר...
כמותי...
מסתתרת בתוכי,
מין כוח שרירותי .
|
ובתהומיות הקרקע,
במקום בו החירות שרויה,
|
כשנר הלבנה נחבא בעננה
נמתח ליבו באותה חשכה,
הדמעות כנצח מתרכזות בנקודה
אליה שוב חומקת הנשמה.
|
אורך פצע את מבטי,
דם מזוקק נוזל שוב מעיני,
עולם בכסף אז נצבע
|
וטיפות רכות,
של גשם דומע
על פני זה שבטח ברקיע,
נופלות בשקט.
|
התקווה נוצרת מהיווצרותה
כדי לסלול אופק לעתיד מדומה,
|
אדם משוטט בצללים,
בלבוש החלומות מתכסה,
ועל מסוף הדרכים,
באופק מחפש מחסה
|
כשמסתגר השחור
מאחורי מראות עיניים,
נפש אדם שבויה בחופש עד,
וגם אם עכורים המים,
להיטבל בהם לבו חמד,
|
לעולם דמיון וחלום השליכני
רחוק ממרום הגדולה יעבדני,
מתוק טעם המוות בפי
אך גיהנום יסתירו תחת לשוני...
|
הוא מבקש להתכסה בחשכה, אך לא!
מעל פניו יסיר את צל האדמה
|
את מקומם הם מוצאים,
בחשכה הם אוחזים,
ועמה יכלו כשהשחר יפציע.
|
ירא אותך,
נחבא לו בפינות ובצללים.
|
נבלע לו האור,
וכאילו גם בי,
התנקזה לאיטה,
אל אחרי ההרים,
שקיעת החמה,
בלווית דמדומים.
|
לאמר את המילים כולן...
לשקוע במבט... להתקרב...
ללחוש... אך לא לאמר דבר...
|
כמה אפשר לבצוע...?
בפת אחת של לחם,
כי היא,
את הרעב רק יכולה לזרוע,
|
להעלות על המוקד,
לא עוד להתבולל בין החיים,
מקווה האש שורפת,
ומבעירה בי הספדים
|
רוחות כדים,
נשפו שלווה,
שפתיים לא נשמו מילה,
וכה הכבידה דומיה,
לחשה נפשי אז התפילה.
|
עיוור בין צללים,
מפנסי הרקיע,
מוות על כנפי שחקים
מבעד לחשכה שוב מפציע.
|
מאסתי להתחפר בצער
ובחלל שחור להתכסה,
חיים הלמו כאב בסער
ושגעון הזוי שפיות בי משסה.
|
מעל לעננים,
על פני פסגות קהות,
|
אשתהה לי מעט בכל זאת על הדף,
כי טרם הסברתי, (גם לעצמי)
בדיוק נמרץ, אות באות,
מילה במילה,
|
ניכר בעיניו כי אני רצונו,
הוא הרעיל את דמי ורוחי בדמו,
|
אדמה מגואלת טפל,
רקיע דל עננים
בלבוש אפל,
|
מוות שכלתי בהתעוררי משנתי,
ימי התקבלו באותם קללתי
|
אני נכלה בלהבות
בין סורגי אותם אלפי מראות.
|
נסקו אל לבי זכרונות שעברו,
כשנתבו הרגשות בין רגעין שחלפו,
אלי מחייך כל פרק חרוט
המרטיט לעיתים אף הדי מציאות.
|
פצוע בהילה,
לצימיתות מואר,
ומשתעה בשתיקה,
כמבקש להתפורר לעפר.
|
ירא עיניים מרקדות באפלה,
מוצא שפתיים בשתיקה,
עולמי תלוי במאורות רקיע,
מאור היום, מאור הלילה,
בינם גורל טמא מתריע.
|
על החוף,
צומח לו נרקיס.
בהביטו על פני המים,
אובד בחיפושו הוא באגם.
|
בפזיזות על שפתיי היא נשקה,
ולאמור לה מילה לא הספקתי,
|
עייניך בוהקות,
והן אינן כשם שאתמול,
את מתפוגגת מבין האצבעות,
ובידי כבר לא נותר גרגיר בדד של חול.
|
כשמחשבות דעתו התגרו,
חששותיו דקרו בנשמה,
רגשותיו כנרות בערו
עד אשר נפתחה מעליו החופה
|
מדמם לתוכי,
משאיר אחריי
את שובל דמי,
ובאפר חיי,
מכסה על טירוף חרישי
|
בוהה ברייקנות,
כשמולו על ניירות פרוסים,
שורות חסרי כל משמעות,
|
עודני מחכה לתום השעה שאינה נגמרת,
אך מחוגך לעולם לא ישלים סיבוב,
וגם כשלעיניי השמחה חוברת,
אתה מחזיר לי מבט תמידי ועלוב.
|
חלונות סגרה לרווחה,
בחדרה הדליקה נרות,
הסתתרה מפניהם בחשכה,
ובכלא אלפי הדלתות,
נעלה את עצמה לבדה
|
חיוך... וצחוק חרישי... שתיקה, אין בהם די... ואין דבר מעבר
למבט תמוה ומהופנט...
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
רווקים לא חיים
יותר זמן
מנשואים,
זה רק נראה
כאילו זה נמשך
יותר. |
|
