|
זולגת,
מטיילת,
בין הררי הפנים.
|
נושקת לשמיים,
ושוב באדמה.
|
חסרת תחושה,
מקווצת,
כואבת ובוכה,
ובעצם על מה?
|
לא מפסיקים
לא יכולים
נהרות זורמים,
של דם.
|
ואני לא מתחרטת על הדברים, להיפך, אני שומרת אותם קרוב לליבי,
כאילו היו מטמון ילדות. אולי בשל כך קשה לי להמשיך הלאה.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
אבל זו היתה רק
פליטת פה!
חזור!
סבתא של אפרוח
ורוד יורקת עליו
בטעות את שיניה
התותבות תוך כדי
שיחה,
ומתפלאת שיש לו
פתאום משהו נורא
נורא חשוב לעשות
בבית. |
|