הוא מתיישב על הפסנתר, מרגיש דחוי ואבוד. לאיש הזה אין כלום,
הוא בודד. כל מה שיש לו זה הפסנתר שלו... אז הוא מנגן, מנגן
בלהט, בשכרון חושים. המנגינות יוצאות מהעצב, מהכאב ומהחרטות.
מדוע דמי שפוך לאורך הקירות? האם הבאתי את הייסור הזה על עצמי?
אני בוהה אל תוך מראה שנמצאת באמצע החדר, מנופצת ומסודקת בכל
מקום. אני רואה את הכאב שעברתי. זה נושך אותי, אני מדמם.
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
