|
אוי, אדם זעיר שכמוני
כמה גדול ממני כל זה
ודאי יותר משאדע אי פעם.
|
ועליי לשכוח
שמא את גופה היא כורכת עתה סביבך
וכל מכריך מהלכים גאים זקופי-גו כמנצחים עבורך
|
וטווינו קורים בדלת הכניסה
ונחשדנו בביזוי כל מכרינו
ונואשנו בליבנו למגע של ידיד
ורעדנו בתשוקה מפאת הבדידות לבדה.
|
כלבי השמירה מוכנים כחיילים
למקרה שעוד תיזכר במספר הבית.
נותרתי מתנחמת בשכחה, אהובי
מה שעודו נזכר מכאיב פחות.
|
השתיקות בחדר הזה קורעות בבשרי
והעתיד באופק כמו מערבולת טורנדו במרחבים.
על מסך כהה הימים כבר מוכנים
להחריב את כל שטרם הורדתי למקלטים.
|
וככל שהשנים עוברות
אני הופכת יותר מאוכזבת
אני אכחיש ואשקר כל הדרך אל המוות
ואמות לבד, ממש כמו אמא
|
הקצתי מזיעה בין הסדינים המטונפים
או שמא נפלתי לשינה עמוקה?
בחלומותיי הקשים ביותר אני ערה...
|
קמתי לרחוץ את סימני הלילה מעל גופי
והזקנה שלחה אותות, ברקים בגבי.
שובל דם ניגר מאוזניי
לזכר מילותייך שלא נאמרו.
|
ונותרת דוממת
בעוד אני בוכה אל שנתי
בעוד אני משחזרת כל פרט בפניך הקרות
לו רק ידעה חמתי לדבר
אולי היתה מחזירה אותך אליי.
|
וכמה עוד אעצב על שנים ארוכות ואבודות
על בדידותי, אלוהים, בדידותי הגדולה
|
ואף אחד לא אמר מילה
כשטענתי שפה זה הנצח.
|
אחים
הגיעה העת לזעוק
לייבב בקול על התלות שבאהבה
ואם לא ייחמתנו אמנו מרחם אחד
האם היינו כאן היום
ואין טענה בעולם האומרת הן.
|
ואין בי
ואין בי חוכמה
רק קשיחות השנים,
עבודת ההתבצרות הנצחית,
ופרימת טלאי הזכרונות העקשן
שתפרת אז על לבי.
|
לרעידות אחראי רק הקור
והסחרחורות כולן מילים שאיש כבר אינו אומר לי.
|
בחרש הליל, כבר מתקרר בחוץ,
והרהורים בך הוזים את שנתי
ולחישות רמות נזעקות בי -
לא עוד. לא עוד. לא עוד.
|
ומה שנותר ממני
מצטנפת במעילי
והרוח בעצמותיי ניכרת
|
כי כל שאני - שבורת לב
כי כל שאני - עיסת רגשות ממורמרת
אבק על העולם, מטרד מיותר.
|
בוא אלי שקט
ותן לי את מנוחתך
תן לי את כולך
שתשכב מותש בין זרועותיי
ולא תדע עוד ללכת ממני.
|
לא, אדם מט למות לא פוגש באהבה גדולה
ואולי אני גוססת מזה שנים?
|
ואתה, הייה אתה
וזכור שמי בעתות קשות
כי קירות חדרי קוראים בשלך
ומקיזים דמם בשתיקה ממשא האהבה.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
