|
התיישב לצידה בגלימה אפורה. היא תמיד חשבה כי גלימתו שחורה,
הסתבר שלא.
היה בה גם פס לבן זעיר, כמו פתיל מכסיף של טלית.
אלה שהגיעו לכאן אחוזים בידיו, ונישאים על כנפיו, הכירוהו.
זה היה המוות.
הוא לא היה תמים, וגם לא מרושע כפי שחשבו.
היה לו זקן ארוך; מפ
|
המעיים לא נפרשו
העיכול היה אטי
מישהו אמר
שהם ארוכים
על מנת שלא ייאכל הבשר
מלבד דשא השדה
אין מה לעשות הרבה כאן
המעט מתעכל לאט
|
פעם ראיתי אותם
במסע שנגע באור
מאז חלף דור
השלהבת הזו הותירה עור חרוך
הבהירה שיש לראות
את הרז לאור שעוות הנרות.
|
היית מלכה ומלך ומלכות
עכשיו את נבלה
את חסד ההמון
האחרון אינך רואה
כיצד גופך מתכלה
ברחמים רבים בלסתות חיות
והשיניים חדות
שלא כמעשייך שהשלכת
אותם חיים בתוך כלובים ונטרפים
חיים
|
היית רכוסה בי
עורך המושל מכוסה בעורי
לא שאלתי משל או נמשל
או בא הדבר מהעבר
|
אך נפלו גיבורים
מקרית גת
ועד דגון
|
קחי לך מעט צימוקים
ואת פת הלחם
אשר נאפתה
בחופזה
בעת בהלה
|
אם היא תבוא היא תבוא רכה
במירב גופה ואופייה
היא תבוא.
פה ושם מטרף בני ביתה
צלקת אותה חבקה
אם היא תבוא היא תשב
עמי, גם על מדרגות
משם נעלה לבית-האהבות
|
אני הארכיאולוג
ההולך בין ההריסות
ועיסות הבוץ
שחורפים רבים
ניסו לשטוף
מהזמנים אפר ואבק
|
הזוכרים את הכל
את המאכלת והברית
את החול והכוכבים
את קולות אלוהים
|
הנחתיך בעולמך
זמירות ציפורים
ינעימו אוזנך
יהפכו כנפיים צוף הפרחים
דבורים
באידוי תנודות נדות
לדבש
אסיף לבסוף
|
אתמול נפלו לי השמיים
בכל אווריריותם
היישר לידיים
|
ראיתי משורר
רציתי להגיד מוכשר ששר כמו זמר
שאמר כל מילה באבן
אבל בין לבין עף לעברו
התבן מגורן סמוך.
אכן בגלל החריזה
התבנית והאריזה
היו לו מאמינים
הנושקים כל מילה כלמזוזה
|
אהובתי מגיירת עכשיו את היהדות
משכתבת אותה שתהיה נוחה
לתאנה ולמגדיה
אני מתבונן בבגדיה הנופלים בתפילה
אני מאמין באמונה שלמה
שככה גם עמדה חווה
|
בשוק הבשרים
והחושים
הנשים החוקיות
והתמימות
המתינו לשובם
בין הסדינים
בדקה אחר חצות
כמו באגדות
נפלו לאשת חיקם
מרוקנים
ממילים
|
אחזתי מאמין בעולמי
תפסת מרובה
לא אחזת בעיקרים;
על שלושה מהם כי אחזתי
ועל ארבעה
עלו עוונותיי
|
הוא הרג אותם מוסלמים
קטנים ומאמינים
בין גיחה לטיסה
עם הדרכונים
הערביים המזוייפים
|
שם חדלנו מלחתור
ראיה נוקבת חובקת כול
נוהרת עמדה פעם בעד ופעם
נגד הרוח
בדאיה בארבע כנפות הרוחות
מצאנו דרך בסופות
מבעד לטוטפות עיננו
הנעצמות
|
כחותם אחוז בידך
שפתי ישנים
לוח ארז בטירת הרי בשמים
דלת נצורה
מדובבת צפנתי
שמאלך אוחז תום
אהבתי
|
ממבט השחקים
היה ניתן לראות את שדות המשחקים
מתרחקים
ואת היקום רקום בשמיכה
|
רק חיתוך וכוונה
בתוך לחמניה
ככלות הכל אפשר
ויום ולילה
|
ללא רוח
עץ גן או תפוח
אך נשיפת אלוהים
בעורף רוחפת
על חולשת הנפש
נושבת בגשר חבל
על פשר קדמת
גדות נהר חידקל
וחולפת בצלע אדם
בסדק קל
|
בעת העתיקה
ההיא מראשית
מה נשמר
מה נותר
שאינו מר
ונאמר;
|
האחות במחלקה הלבנה
הייתה עוד היחידה שעונה לאחיינית
הדאגנית:
"היא לא מבינה, וגם לצוות אינה מאמינה
בואי לביקור בשנה הבאה"
|
היו שם אדונים
ותווים כבויים
שאהבתם אחוזה הייתה בידם שנים
ממתינים להשליכה להמיתה רשמית
לפח הזמנים
והפח ממתין נכלם פנים
אינם באים.
|
התבונה האחרונה
לא הייתה מונחת ראויה
כטבע העונה
ולא כאחד משבע הפלאים
כגנים התלויים
הותרנו אותה ללא מענה
הולם
|
הייתי בתענית באחרית הדברים
ממאן ממהר באין לאן
על שאמרת בראשית:
כך שענית, על מי הדעת
הסוברים, העומדים, האומרים, האומדים בדינים המרים
ומקלים ומחמירים.
על התמרים
והגרעין
|
במחשבה חשופה
משרב קופחת
בסערת הקרב
|
ראיתי רצף אדווה וקצף
ובוהק אור מרפרף בכל
ואין חול חוף
עוטף ואופף מסתורין
לא רואים יבשת
שמיים ומים
ימי תוהו והרוח בזמן חובשת
מלחששת עד פני העור
עד שבא האור
|
ששאל אותה אדונה
הכלו המים מעל האדמה
והקולות עידנים בראשה מהדהדים
כחיי ימי בראשית
|
האחרונה שבכתה כאן
הזמן סקל גופה באבנים.
אל תהמי בכינורות
ריח לבנון
לא עלה בריחו
כבא מפרדס ורימון
האחרונה שבכתה כאן
מזמן גופה
אכלו התולעים
אל נוכח עיניי ההמון
והתוהים.
|
בראשית היה הכל,
היינו מתגנבים בחושך
ונוטלים מהתוהו
פתיתים
ומניחים ברחוב הבריות
המהלכות ושבות
|
שמים תפורים
זוהרים
על הטלאים
ויודעים השמיים הללו
|
אל תעטרי אל תניחי על ראשם
כתרים
הבקרים הקרים זוכרים
כיצד היו זולפים
שם איש ואשה
חלפו זה על פני זו זרים
|
עכשיו המשאלות
מתגשמות
תבקשי תעלי ממצולות
השיכחה
אם תרצי
ותתעקשי צדף
שעליו כתב הזמן
מראה נידף אודות
אנשיו היושבים
בבית קפה
הורגים אותו
מבוקר ועד בו בא
הערב והוא מחליף
עור ופנים ותעתועים
במשחקי שש- בש וקלף
בשעה
הדף נירטב והשעה
מאוחרת
|
מי המתין לה בלילות
על ראשי הרים
והעלומים
מה לחשו לימים
|
חפון בכפות הידיים
אל תיפול אפיים
כמלקקים
כמעשי הלוגמים
בשפתיים
נערי אלה הלכו
מבית אביהם
מזרועות אימם
מכפרם
מנערתם
מצחוקם
|
בזמן הזה אין כוכב שביט
ואין שובלים
מן לא יפול
משביל החלב
קול אלוהים
היכול הכל שותק
|
על דמעתך המילים
קטנו בנו
והשפה נשמטה
רפה
יפה שלי, ראי ונצרי
אנו מפליגים לעבר אי
|
אין כמותם ככל הניראה עוד
על פני האדמה
אם לא תנסה לחפשם
בהיותך בהיותם בתם.
ואולי ימצא אחד כמותם
|
בשעה שהרוח שקט והאבק שקע,
ומוחי במלאות
פרשתי מנוחות
מחר נלך לנאות המדבר
|
בהולכנו באנו
באשר בא בנו
דרך כל בשר
היה
ריקמת העור
|
קסמך מאצבעותיי
עלה ונשר על כל האפשר
חום הטובה ואחרית הרעה
עוד דבקה קימעה
הדימעה כשעווה
עד קרשה
|
מצאוני המילים
בצינת הערב בצללים
שאינני ראוי לשאת שמם
|
הזמן היה לבן וצח
נהר והתמיד
איש לא עצר אותו
או השחיר כנפט מאז
|
ואין עפות שם ציפורי השירה
היו שם כנפיים אחרות,
גם הן יודעות נתיבות מעופים
כדרך הנשר במרומים
והייתי בפשר הזמנים
|
שם הלכו איש וילדה
בין שבילים
יודעים לכול היותר
זה גן קטן ושדרה
כאן גנן העירייה
מנקש בכל בוקר
את העשבים
העולים ושבים
שוטים
|
ממי נהרות בבל ומגדלים נופלים
הביטי שם עמדנו בדעתנו
ודגלנו טלאים בלויים
פרפר אחרון מפרפר מעופו
וחלומו לצאת מהחלון
יגשים בצאצאים
הנמים גלמים עש בארון
את החוטים הקורים יריעות
כסות האישונים
|
אל תקונני הניחי
מנחות מנוחות
לפרטים הקטנים
נמסכו ביללות תנים
והעלים נמים דשן לאדמה
עכשיו סתיו
כף רגלנו בהרגלנו
עדות אילמת
|
פכפוכי המים היו מלוחים מתמיד
גברו על שובר הגלים
ככלות המילים
האבנים היו קשות
והלחישות לא בישרו
על שבר הסערה
|
ביבשת אחרת
דב אדום קרא לשבט להביט לאוויר
לעבר השמש
הנופלת וננעצת על קוצה של נוצה
ונוזלת בבזלת
ומתקשה במקשה אחת להר
הזמן זכר אותם עוד שבט נכחד
ועוד פסגת עד
תרנגול בר אחרון קרא לעבר השמיים
זואולוגים חיפשו אותו שנתיים
לשמר קולו בשמורה
|
הבובות על המדפים
שוב הולכים בפרוזדורים
בכי וצחוק חלופות דרים
בתקופות הללו הצעצועים היו פצועים
מתגעגעים
לימים החובשים פצעים
וגועים מכאבים
הסברתי להם ככלות הדברים
ילדות או ילדים קטנים חוזרים
לבתים.
לחפצים.
|
אנחנו לא היינו משה
חזרנו קטנים וזעירים
ללא משוט
עם תיבה חתומה
המזכירה אוצרות
מחדרים אטומים
|
הוא אמר לו "תראה, הדגים לא מדברים,
גם אם תניח אותם על גחלים"
לנורי הדבר לא חידש דבר
את חכמת פתגמי המדבר
זנח
יותר מכל הוא סלד
מנתיני המלך חוסיין
וארץ ירדן
|
ניגשת
אינה מתרגשת
קוטלת
נוטלת
והולכת
|
בבית הזה היה אפשר
לחתוך את השקט
בסכין חדה
ולשמוע את האוושה
או לטפס על הקירות
עם הציפורניים
להקשיב לסיד הלבן
הנופל על המרצפות
|
ויכולו כל המילים שאמרנו,
לפרשת קו מים אחרונים
ונראה פעמיים
את הרוח מרחפת.
פעם על פני תהומות
ופעם מעל תוהו.
הלשון נשלחה נושאת הברות
תוהה בהד הדעת
רעם רהב משמעויות
בשיממון ויהי ערב.
|
זה כואב גם לאב
עם חוט שידרה וחוליות
|
מעשה פעם באמונות
לשפחות חרופות הרואות
הר נבקע לשניים
בסנוורי מאורות
|
על פני עפר
בזמן דחוס
השמיים הכחולים
היו רק סחוס
|
קח את האגרת ותשנן "מוסר אביך
תורת אמך"
"תפשפש במעשיך בבוקר ובערב"
והייתי מפשפש בבטחונו
מחפש בנאמנותו ספק
ולא הייתי מתאפק
לנסותו בדגלונים
קטנים שהרוח תניף
|
שלחה לי אימייל:
"איזה כייף לי אני בחזית הדף"
|
גם החמורים
בזמן הזה
למדו את שפת
היהרים
אינם נוערים
הקשבי
לצעיף המדבר
אל הרוח
|
בחצות ודקה הייתה
הילדה נרדמת
מדקלמת בחלומה,
חווה.
|
תוקד האש
שהנדר יבשיל לשבועה
נוגה תוגש על מגש
השאלה
שלושת המלאכים
יענו בתשובה:
היה אחד, או לא היה
שלטף אותה, בידו הנוטה
ברקמת התוגה
מבקש שתשיב
ילדותה בצחוקה
|
ילדתי אינני איש סולח
אני איש פולח וחוצב יומי
לתוככי האדמה במחילה
קולח בשיח שיג
עם תעיה ורמיה
בהגיה, הבוראה בדיה
עד הידיעה הבאה
|
התכוננו לערב האחרון בהקפדה
יתרה
טבלנו בפישון עד טהרה
ואבן השהם מאור נהרה
לחצנו את גחונו של הנחש
לשלום.
|
אייכה
שלל התנודות
הענוגות הכנופות
קראו מרא בשובן
ריקות.
|
שבי ילדתי נברר זאת יחדיו
נצבע בגוונים של סיפורים
את הנסיבות בהם הצבעים
נעים
ונראה מה נפעמים
ומה מתעמעמים.
לקול ברקים רועמים.
|
בבוקר הזה היו ערפילים
כבדים
המבשרים על שרב כבד
|
עודך זוכרת את האגדה הבדויה
שספרתי לך מהימים שהיית בחלומות עדוייה
ודעתך נתונה לבובות
את הקיץ האחרון
שהים סחף את הארמון
ובכית
אמרתי לך אלו חולות נודדים
והגלים מחזירים
במחזור הזמנים
כל מה שנלקח מהחופים
גם את הגרגירים
|
במרחב הזה
ניתן לראות איש
ואת אחיו
ואת הבור
|
לו גם תאחז בזעם האמת
והעיניים
בחוכמת הסייגים
עדיין
רואה בנים לפניו
ילך מכרת
|
באנו מהחושך
מארץ החושן
ומרוח תהו ובוהו
שנשבה
|
כי תבוא אליי אתהלך
כעוף השמיים
אהיה ציפור בודד על גג
מטיל צל על אוהל
בלוי
|
דומה שהיום שונו פני העתים
עד בלי היכר
עוד מעט השבת יוצאת
לבילויים
בתום תפילת הערבית
הדעת תונח על השולחן
גלויה מתמיד
הלב יכסף כסופי צעיף צבע
ארגמן בהינומת גוון לבן
|
איש הולך מאישה
והוא מעיד בשבועה
והיא גם במעידה
שיש בהליכה הזו
על פני בועה
עליצות
ואפיפות צבעונית
נפיצה
המרעידה צחות אופק
|
הם מדממים
צובאים ברגעים
צובעים מתקהלים המתדיינים
בכן ולא
עד זרעי הסביונים
עפים
|
בחום בתום
בחריזה באריזה
בתבנית תקנית
שיבינו כאן
סטודנט יהיר לספרות
עברית
או משוררת
המפוררת יהירות
וקרירות
|
היינו מחלפות קלועות
ושער ראשך שזר
עד קצות הקצוות
בעזר הפעוטות
חבלים עבותים
סמוך ואו מעבר לבתים
מבחוץ דבר לא היה לנו
עוד נחוץ
|
שנולדנו, האנושות נחתה על הירח
התכנסה מתחת צל דגל
מבד
שעמד ולא באה הרוח בו.
היה אפשר לראות כמו תיבת נוח
את כל הגזעים מצטופפים
אפופים בהתרגשות
עם חמישים ואחד
כוכבים.
היו תמונות למכביר.
כל מי שחשב שכבש את היקום
עשה פרצוף למצלמה.
|
לזכר צחוק הילדים שהדהד בגנים
בו שחקנו חמש אבנים
והעפנו בתים
ניצחנו והפסדנו על פי
הכללים והחוקים
המוחקים
תווי צוחקים
|
הלכתי בדרך בית הלחם
בואכה לירושלים
שם לחם תפח
איכה עלה בלעדייך
חם לפתח בית שכוח אל
ואבן ריחיים סובבת
ואיש המוהל קמח במים
מתבונן לעבר השמיים.
|
כי נחמנו בזרועותינו
ברחמינו
חסדים
להשביע זה לזו
נחה נפשנו
מותניה בעוז
זרועותיה חבקו בנו
ולא נעזוב
|
אב יעמוד בפרוזדור
לב החדרים
ואם בסלון
והוילון יוסט בתנועה פתאומית
|
יחלפו הימים
ההולך כהלך
גם אם יבוא
כעד המלך
לא יראה בגוונים
|
במקום בו פגשה תל-אביב
בקשתות יפו
קשיותה נשבה
מעורפה
|
מה היה או נאמר בשתיקה ההיא
בעת העתיקה
האם המילים היו
מאז עולה מנחה
פשרה
הסבר
או נבראו יחדיו עם כל התפאורה
בשעה יחידה ומיוחדת
בהם יחיד
אמר יהי
אור
והייתה היענות שלמה
שהשמש התמסרה
באורה
|
מעפר ועד שרוך נעלים
לא יביט לאמוד
בתום דרך כפות רגלים
מי ימצוק מים
כדרך נשות קדם יושבות אוהלים
|
כשנעו מותניה
גלים ושדייה
מחוללות
עינייה
ריחפו
בערבות מושלגות
מהורהרות ונוגות
|
תבוא אות
אל אות
תחרוט
אל גזע העץ
|
הזמן התגלגל מטבעות
שחוקות
על צידו הדק והעגול
עד שנפל בין כללים וחוקים
בתורת ההסתברות
בחוקיות האקראית
התגלו הצדדים
וראית
|
היינו מחכים במרחקים, פעם בשחקים
ופעם בעומקים
מתכוננים פורשים זרועות למפרשים
ומחזיקים רשתות דייגים בקצף הימים
בולמים נפילות בחיבוקים
בתורת העומקים
|
נהר צחוקנו הרחיק בקולו
מעברי גבולות עבי שמיים,
קרע חלל לפני דור
היום ראיתיו
אור מהיר מעמיק
|
ואני מגלף מגלה
בך את הזמן
שחלף
שכבה ועוד
קליפה
מקלף
|
אני איש של לגשת
עד לאשד
גם שהגשם יורד
והמעיל אינו יעיל כסכר
לחמם
ברטיבות הזו.
שבורח מהרוח
באין נישאים
|
כי נצמדנו ומדדנו זו את זה
חגים במסילות מרחקים מדודים
מה הלום
וגבולות החלום
|
כל שתחצוב מעתה
ועד עולם הרוח
לא יכתוב באבנים
|
לימים הבנתי שאבי אינו משכין
שלום היום, גם לא מחר, ולא בכל תנאי.
|
חוקק חוקותם
יום ולילה קיץ וחורף
ממשלת פשר שבת אלם
בעורף תם
|
שיעלו צלילים עטופים
בכתמים
דמדומי צללי ירח נופל כתומים
עטויים תמרורים לעדרים
במעותדים והטלאים
העקודים
|
להניח מסוגלות, לטבול זוג חלות
לשוב מגלות וניכור
בשולחן ערוך לדבוק בצור
כאילו היו מאז ותמיד מצויות
להודיות תמציות מיוחלות.
|
צדיקה
נטושה לנפשה
נער הייתי
עוד ולא זקנתי
מבעד לשער
ראיתי
אלוהים
לא ראה
אותה
|
מי שסלח לקח עימו זכרונות
על ההחמרות על השתיקות
ובגדי החקי של יום החולין
לתשליך השליך
נשטפו במים הגדולים
פורש ידיים מאגרופים
קמוצים
וסוגר דלתות על ערים בצורות
ונצורות בא ממחילות
פותח שמיים לרחמים
מי הבא שלם או מחסיר
היה לבית אביו ואימו ברוך
|
מה היינו שם בין החולות הזהובים
והזבובים שהיו עפים
ודגים מונחים על החוף פגרים
הים היה מכה בגליו והאדמה מלוחה
הינו שוטפים אותה במים מתוקים
|
הילתך עברה ביעף יום
בבוא דמדומי שמש
נח גופך
על מיטת חולי
הזמן
והחמה
אדומה נוסכת
אורה פעימתה
גלים אדומים
מנפצים בתוכי דם
מעגלים אחרונים
של גלים
|
צאי אל ההמון
כי אין לך עוד מלך
איש לא ישאל
שלומך
אין טל ואין מטר
בארץ גלגל
|
רקמת החיים סרגה
חליפת עונות
חגורות תוכו
עצות כרוחו
רצועות רצונות.
ובצורות רחפו.
גם בשבילך
ארגה שמלה קצרה לתבונות
וכובע עם פונפון
שיכסה את האונות.
הראש כאב
מהמשב הקר
ששב,
הקול נשב ללא קשב יתר.
ונשאנו בכל עול
רשף הברות.
|
היא רוצה שייקבר
מוקדם ככל האפשר
בחולות
מתפללת למענו
את תפילת
האשכבה לאיש
"יימח שמו וזכרו"
אבל הוא מהמוח
לא נמחה ולא התפוגג
|
נרות נפשי דיונים
ודינים
שמע משמע משמעויות
השעווה נוטפת
והשעה נוקפת
את מנפנפת בניירות
הוכחות חותכות
מברכות
להורות בעבודות זרות
התובעת השופטת
והסורג הסנהדרין
והדין
|
מה זכרו שם העלים
תולעת בראש
שאינה יודעת
מה צפנו לה הזמנים
מבראשית האורגים
פלגי פלגים
בואם בעורקים
פלאים נתיב
הפקעות מתפקעות משילות עור
וגידים
כנחשים בניקיקים
וסוד מעוף העוף
|
ונותרים הדברים
שהרוח נושבת
לכול העברים השתוקים
בין זה אבן קבר
או סלע מחלוקת בשבר גיר
מלבין ונעדר פנים
|
אלון זקוף עמד במטר
נהרה העת מי יתנקש
במלך כדבר האוב
מטוב עד רע
לא שאל איש, עד הערב המחנה נגף
|
על פרשת הדרכים
רעי, שאלתני - לימין,
או לשמאל
|
אם תרצי
תראי מכאן
את שלושת
המלאכים
מעברים אישה
קשישה
וצוחקים
|
אני עכשיו פח בקוע
הולך ושב
נושא לרוח יללות תנים
קולות סיוטי תינוקות בוכים
|
משם הלכנו רעולי פנים
חגים או נופלים והמסיכות סוככות
בדמעות המועדות ונוהרות
במעבר השנים השותקות
נאגרות בנשיית הזמנים
בביציות נהר
והזמן שסער
|
אל תעטירי רגעים
אל תניחי על ראשם
כתרים
הבקרים הקרים
היו זולפים
שם איש ואישה זוכרים
שחלפו זה על פני זו
כזרים
זה היה הזמן הדורס
זה היה פרדס
|
הזמן הצמיח אותם פרחים
היו להם עלי כותרת מדוייקים
וגם מרהיבים
|
צעדו שני פרחים הסמויים מהלב
כפי שהאגדות מספרות
אודות פרחים מלאכים
המעניקים צבעים
|
מרוב הרב והרוב והלהג
שנהגו נהרגו
גוזלי השירה
בקן צפור הנפש הטהורה
|
ושב צומח ונבנה
מכדור ישיר
בכדוריות אדומות
המפציצות
במח העצמות
|
קחי את צעיף
המשי
ויתר החפצים
הזמן
יפול מהשמים
העומדים
|
בבוקר היה מחמיץ
בכדים כבגדים
מעלים כתמים
בעובש חביצת
הזמנים ההופכים
גבינה מחוררת
בתוכה זבובים מטילים ביצים
|
כי תקרא בשמה
ולא ענתה
ממעמקים קרא-יה
אחר האמור
דע את השווא
|
ראי את שלא יחסר
על מרבצי לילותיי
חובצים חלב לב
רובצים נווה מדבר
עדרים גולשים
לנביעות
עורות
|
ראיתי איש שהחליט
בדיעה צלולה
להתגרש מהאנושות
מכיוון שכך
מחק מרחק
בינו לבינה
בשתי רגליו
ורחק
לא התרגש יתר על המידה
מבדידותו
|
זלג כאבם
ברקמותיהם המתקלפות
תחילה:
שנקרש רסיסים הדם
|
זה המעשה שכך תעשה
בבואך וצאתך מבין הטוטפות;
שב ואל תעשה
|
בייעודנו בועה תוססת
עודה דורכת ענב
תסיסת אשכול
מונחת על עור.
ממוססת
שידיים פורשות משביעות רצון
כ-ללכת במאודנו לבאות.
לצון אמרנו חומד ניסיון
שאנו במדדים אומדים בגובה
השובע
|
לא ננדוד ולא נבוא
בין חומות ירושלים,
מארם ושוב נהריים,
החלומות יעלו בימים,
ובלילות המראות
שם נעמוד הוזים חוזים,
בעוללי מלאכים העולים ויורדים
|
מה מלכך זה
כי תראי;
מלקך היה בשוטים
ועקרבים מכישים
משוטטת בין מתים
שותתת מיילדת דמים
שם חזיתי בכייך
|
בצאת ובבוא
הדברים
באו מעימי
מיד שמאלי
צל שומרי
|
במשחק הכלים
הכללים הונחו
על לוח שחמט
לבסוף המט בא
והמלך נפל מת
בקלוח דם
שחתם את
את תזזיות המוח
ובאה עת לכל מנוח
|
אבן קשה מראש
וקול המועדים
בגרם המדרגות
בכל מעידים
בימי שישי ושבת
כאן לא יצמח כרם
|
בשחר זכר נחת מיטת כריותיו
נוצות רכות היו כתהיותיו.
|
הבמה הזו הייתה לעיתים
זירה הזוייה
היו באים
המשוררים
המשוררות
או מפזרי האותיות
|
והיה כך נניח אודותיו
ידיעותיו עליו כאלוהיו
מאגר כל ימיו
|
בנעוריי נפלו לי השמיים
בכל אווריריותם
היישר לידיים
|
צפת מצטרפת
לאחיותיה
המוכות
נשרפת באמונות עמוקות
ועתיקות
מאמינה
שאלוהים יוריד מסך
דמיוני על הרעמים
כמו בסיפור בדיוני
שיעשה נפלאות וניסים
|
ככל שהתבוננתי בצמחים
הבנתי שאני פחות מבין כיצד משגשגים
ופורחים אנשים
רגליהם אינן דומות לשורשים
לפיכך, פיתחתי מיומנויות
לטפל בעציצים נייחים שטיפחתי.
|
איבן גבירול לא היה רחוב
הספסל היה זמן מעורסל
עטוף בלובן חפן געגועיו
בשערות הראש
|
תל אביב הייתה פעם שחורת אספלט
ופעם נדרכת בפתאומיות
חורקת בחום החמסין.
מסתגרת במשב המזגן
מעומס הממיס ומעיק
נושאת תיק על גבה
ומדברת על כוס קפה
בגבבה רבה ומלומדת
ובין לבין מקטרת
שהכתפיים שכחו להסיר
ולהשאיר בריק מוחלט את ילקוט
הכזבים
|
יפו תל אביב
אינה מצמיחה
עצי זית
לכל היותר
בשכונותיה
הדרומיות יטבלו
בפיתה עראקית
את השינאה
בתוך הנוזל הירוק
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
מסקנה היא המקום
שבו נמאס לך
לחשוב
ההוא שמכיר את
מרפי |
|
