|
חיי הם מאבק. אני מנהל קרב עיקש כנגד חוסר הוודאות 24 שעות
ביממה. שולף החלטות מהמותן כמו קאובוי מיומן. יורה לכל עבר
"כן!" ו"לא!". אבל סימני השאלה, כמו המקסיקנים במערבון,
מחזירים אש כבדה. צרור של "אולי" שורק לי ליד האוזן.
|
תפארת הבריאה! כל-כך פשוטה במורכבותה. כמו פאזל של אינספור
חתיכות, שכאשר מונחת החתיכה האחרונה במקומה פתאום נגלית לעין
התמונה בשלמותה, ובין רגע נשכחת העבודה הרבה שהושקעה. קל יותר
לקבלה כיצירה אחת גדולה ולא כמספר עצום של יצירות קטנות
|
"יש לך אש?" שאלתי. מיד שלף את חפיסת הגפרורים מכיסו. בחר
גפרור יחיד עם ראש אדום שמצא חן בעיניו, ובתנועה חדה הציתו.
סביר להניח שלא ידע שבאותה תנועה אותו גפרור, שייחל לרגע זה
זמן רב, החל את המסע אל הלא-נודע.
|
הסכום בחשבון הבנק איתו התחלתי גידל מין סימן מוזר בצידו
השמאלי. זה היה מינוס.
|
עומר מישש בידו את איברו הרדום. קום! ביחד נוכל לגמור עם
הסיפור הזה תוך שתי דקות. כפוי טובה! עשית את שלך ועכשיו אתה
נח!
|
כבר כמה שנים טובות שאני וכל החבר'ה נפגשים כל יום במזרקה.
כנראה שזה פשוט מקום מוצלח. מים ושמש תמיד מצליחים לשפר לי
את מצב הרוח. הספריי העדין של המים מרטיב את פניך בעדינות כמו
ליטוף של אימא, וכולם מחייכים ושמחים.
|
כמו חתולה סקרנית אני נמשכת. נלכדת במבטו, טובעת בעיניו, נכספת
למגעו. אני חשה את קשיחותו משוטטת על גופי, כמו נווד צמא בין
חולות המדבר. חולות אשר זמן רב לא זכו לליטופו המשכר של הגשם.
הוא מטייל בטל בין עמקי, נאבד אדיש בקימורי.
|
הכסף כאן לא בשמיים... העבודה הזאת לא תשיג לי מרצדס וגם לא
תדאג לי לפנסיה או למניות בבורסה, אבל העבודה הזאת תסדר אותי
בעולם הבא.
|
בשלב הזה של היום הדברים היחידים שעוברים לה בראש קשורים בסדר
הפעולות שתעשה לכשתגיע הביתה. היא תולה תקוות בדוד החשמל,
מתגעגעת לסבון, חושדת במגבת ומקנאה בסדינים.
|
וכמו כולם, גם אני הייתי חייב לממש את החופש שלי עד תומו.
לסחוט אותו עד טיפת השמש האחרונה. חשתי צורך בלתי נשלט להסיר
מעלי כל טיפת אחריות ולגרד את שאריות הציונות שנכפתה עלי.
|
היא הושיבה אותי על ברכיה ואמרה לי: "שתהיה גדול כבר לא יהיה
צבא. כולם יהיו ידידים ולא תהינה מלחמות. אתה עוד תראה..."
|
העץ מבין אותה. היא מלטפת את הגזע. כה יציב ושליו. הוא היחיד
שיודע להקשיב לה באמת. גם חברותיה הקרובות לא נמצאות שם כשהיא
צריכה. היא מבינה, קשה לסבול אחת כמוה. אחת שיש לה רק תלונות
ובעיות, אחת שמסיימת כל ערב בדיכאון משתק. היא יודעת, זה לא
קל.
|
בואי נטעה יחד
יותר כיף יחד לשגות
|
כשאקרא את השיר הזה
ארגיש מגוחך
איפה אני ואיפה אז
|
לשעון המעורר נגמרה הסוללה
ובלי ששמתי לב חלפו שלושים שנה
אני מוכרח להודות שנלחצתי נורא
כי בטלפון הנייד לא החמצתי אף שיחה
|
פתאום ירוק
פתאום מתכתי וכבד
ככה סתם באמצע החיים
|
האם העובדה שהשורה פתאום
מתחלפת סתם כך
ומילה יכולה לעמוד
לבדה
אומרת במפורש כי מדובר
בשירה?
|
"אתה אוהב אותי?" היא שאלה בפעם המיליון.
כמו תמיד בטון קצת עצוב עם מבט קצת עצוב בעיניים.
|
אנחנו כאן, מתחבאים בארון המגירות הוירטואלי, הבמה החדשה,
מפחדים להציץ אל העולם. מפחדים מהנורא מכל - הבינוניות. אין
גרוע ממנה.
אנחנו כותבים, שופכים את עצמנו על המרקע, מתפללים לחיזוקים
חיוביים.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
צריך לצבוע את
הסיפון.
טוב רגע אני כבר
גומר, איפה
הפנטאוז שלך?
כאן על השידה
אבל אל תלכלך
אותו, דיר
באלאק!
קולות הימאים |
|
