צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

והטיפות, בחלונות הטל שעל הדשא
המעגלים בשלוליות,
אותם אתה לא תבין לעולם.
דמעות.
"מחר כבר לא יהיה"

אני בכיתי

לעיתים רק הייתי מייחלת
שיפול כוכב,

אני פותחת באיטיות אגרוף כמוץ ומגלה מאומה.
זכרונותיי כעת הם חלום, אשליה ודמעות,
הם בקשה, זעקה לחיבוק.

שבעתי, היה טעים, תודה, אני אבוא שוב, מבטיחה.

תן לי להיות משוררת
להרגיש את הגוף שלי, עוד פעם אחת.
להיות מודעת לבליעות הרוק שלי
להסמיק.
להרגיש.

ואני יודעת עכשיו,
שגם באותו הרגע
ידענו שנינו שאין בנו דבר

מודבקת תחת שולחן בית הספר הסודי שלי,
עדיין שם.

שאריותך בי.
אני נכנעת אליהן,
אתה אינך עוד בשר ודם,
רק צל הרודף אותי

אם הייתי קוראת יותר ספרים, חולמת פחות חלומות, אם הייתי
מפסיקה לאונן והייתי מתחילה לחיות, עם קצת יותר סמים ועוד כמה
אשליות, אם הייתי מכירה אידיאולוגיות שונות, חברים אחרים בשביל
לגוון את החוויות, לפספס עוד כמה אהבות.

בזמן שהוא מדפדף בדפים,
מחזיק את העט ושר את השירים שאני לא מצליחה לכתוב,
אני לוחשת לו באוזן, מנחשת כמה אנשים יבואו ללוויה שלי.

הקירות דהויים הצבע התקלף - זה עסק לא קל להיות יד שניה.
איך
אפשר להבדיל
בין האריזה של הסיגריות והמסטיקים
אם הן נראות אותו הדבר?

הרי אף אדם לא ישים לב לחתולת רחוב ג'ינג'ית קטנה עם זנב קצת
מקופל ולכלוך שהתקשה מסביב לעיניים הירוקות.

לא תמיד הייתי בודדה, גם אם לפעמים אני בוכה בלי סיבה.
אז כשאת יורדת לו, למה את מתכוונת?

אני אוהבת להתנדנד בלילה, על הנדנדה שמול הוואדי.
כשיש לי מצב רוח אני נשכבת הפוך עד שאני מקבלת בחילה.

רגעים שמשכיחים ממני את כל הטיפשות שלך.

לי כואב, מה איכפת לי מכולם? לא אתם אלה שהטפתם לי על יחודיות?
ועל איזה פתיתי שלג מזדיינים אנחנו?! פתאום צריך להיות איכפת
לי
מה-כולם שלכם? אני לא פתית שלג, ואני לא אחת ויחידה בעולם.
אני עוד העתק עלוב של פליטת שנות השמונים.

אני אשאר לי בחדרי הנעול- קירותיי יבדרוני
ואתה, אתה תהייה אתה וחברותיי הן תבדרנה בעת שכפות רגליך
תתכווצנה למגע.