צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

את מוזרותו גיליתי לראשונה כאשר בחנתי את כפות ידיו. אצבעותיו
הארוכות, על אף שהיו מטופחות, הסתיימו בציפורניים פחוסות, בפרט
באגודליו ועניין זה לא תאם את מראהו הארוך והדק.

בעודו פוסע לאורך מקרר הגבינות ומוצרי החלב, הבחין להפתעתו
בפנים מוכרות, כל-כך מוכרות, שכמעט ונתפתה לומר שלום, אך העדיף
לשוב על עקבותיו ולהיעלם מאחורי מדפי הגלידות והמשקאות. הגודש
בגרון איים שוב לכלותו.

הדבר הכי נורא שקורה לי בכל פעם שאני נזנח על ידן הוא שחומת
המגן הולכת ומתרחבת. התייר הראשון בחלל ראה, בעין בלתי
מזויינת, רק שני אתרים מעשי ידי אדם על פני כדור הארץ - את
החומה הסינית ואת הקיר שמסביבי.

לעיתים רחוקות ישנה תאימות, שלמות, ללא פגמים, ללא לבטים. מצב
נדיר. רואים את זה בשלווה שבה הם צועדים ביחד, במרחק המדוייק
שבין רגליהם, באי הצורך להפגין יותר מידי חשיבות לשהות המשותפת
שלהם. אם היתה הילה סביב ראשו של כל אחד מבני הזוג, הן היו
משיקות זו לזו.

בזינוק אדיר הן הוכיחו לו את שכבר ידע וגרמו לו לחיוך ניצחון.
ניכר שהוא נהנה מהחיבה המופגנת שלהן, אך מצדו נשאר קר ושקול.
זה נראה כמו עוד משחק בשבילו.

בשם זכות ההרהור
שניתנה בביקור,
שבתי אלייך
קודח מקור.

אדם חרד מאד פוחד
מכל דחפיו.
אדם חרד אינו חושף
את מניעיו.

כשהגעתי נרעש
אל מקום המפגש,
נחשף בפניי הבלש.

בנטוף פריה עסיס חמים,
בוקעות שאגות תאווה.

בין ארבעה קירותייך
נותר עוד מקום להכניס מעט אהבה
בין ארבעה קירותיי
נושבת רוח קלה של תקווה

אתה שעת בין-ערביים במכתש מדברי
ואני הגוזל הממתין בין נקיקי המצוק למזונו.

מבעד מעטה חושים מחודדים,
הפצעת בי,
חזור והפצע,
לסכל משבריי.

חומך כבר הכזיב,
עת ידך רחקה
ונותר רק הזעם,
שנחרט בחימה.

ערפל של מילים ותקוות ותהיות,
אולי לעולם לא אמצא,
אנרגיות רבות נדרשות לחיפוש,
מובילות בנתיבים של שממה.

פעם תיארת בפניי
כיצד טיהרת את חדרי ליבך,
אחד, אחד,
עת גדשה אותם האהבה

עוד לא ראיתי מאוהב,
שמוותר על קורט סבל.

הנה הפכת יוצרותייך,
עת עטפתיך באהבה

והכל הוא קולי
וקולי בכל,
זועק שתיקותיי בין כתלייך.

כמה רכבות מוצא לו אדם בחייו,
מהן שועטות ללא לאות,
מהן עוצרות, בלא ראות

פרח אדום ולבן הושיט אליי עלי כותרתו
ולא ידעתי לקבלם

בהיכל הדמעות
ארקוד איתך בעצב
את מחול התאווה
המשכר.

תחושת שפתיה בשפתיה,
מגע ידן,
עור גופן סומר.

שאני מקלי אל שדרת נעוריי
עטויה במיטב השמלות.

ראיתי אנשים רוקדים ברחוב,
מסתווים אחרי תכלית של אמונה,

בנוחיות אני פותר את תשבץ ההיגיון שלך,
עת מעיי מתהפכים,
הגדרה אחר הגדרה.

סוקר הוא בעיניו,
למצוא מפלט-מקלט

על מנת להגיע אל האור, צריך לטפס על כל האבנים שבמעלה הדרך.
יש אבנים שגודלן מקשה על הטיפוס, אולם אסור להתייאש.

החיים שאנו חווים על פני הארץ הם רק הצגה אכזרית שתחילתה עם
היוולדנו וסיומה עם פרידתנו מן הארץ וחזרתנו למקום שממנו באנו
ובו אנו חשים עד כמה אפסיים היינו. המתים הם החיים והחיים הם
המתים.