צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

היא גם פחדה מכל הקטע הפיזי וזה. מגע ונשיקות. מה היא אשמה שיש
לה טראומות?

לפני שבוע חזרתי למקום בו פגשתי אותו בפעם האחרונה. נזכרתי במה
שהוא לבש, בעיניו הכחולות, התמימות כל-כך, לכאורה ובטבעת המתכת
הכבדה שענד תמיד.

ויורד כאן גשם, כי האיש שאכל את כדור-הארץ לא בוכה, אז הדמעות
זולגות פנימה.

היא עוצמת עיניים, קמה מהשולחן ופוסעת לפינה של החדר.

אבל אין מה להגיד, אני אף-פעם לא הייתי יותר מידיד בשבילה.
הייתי רק השכן ממול, או לפחות ככה חשבתי.

בכל יום שחולף אני מרגישה פחות ופחות שלמה עם עצמי, כאילו
מישהו בא ותלש לי את הכבד או משהו. ככה, דחף יד עמוק, פשפש קצת
בפנים, נתקל בכבד, או בטחול, או בריאה (אני לא ממש יודעת),
ופשוט משך החוצה, בלי חשבון. ככה סתם, כי בא לו.

אני פשוט שונאת כשעוזבים אותי! מה לעזאזל אני עושה לא בסדר?
אני הולכת בדיוק לפי הכללים של הספר ולפעמים אפילו לפי
האינטואיציה שלי. אבל אני לא מאלה שמאמינים באינטואיציה. אני
מאלה שמאמינים במדע.

ענבר חושבת שהיא אלוהים. לא חושבת, בטוחה. כן, ענבר בטוחה שהיא
אלוהים. ובחיי, אם לא הייתי סבלני כמו שאני, הייתי חושב בדיוק
כמו כולם.

יום שני, 18.11.2002 - מצאו באופטלגין חומר מסרטן- כתבת תחקיר
בעמ' 24. עיתון הארץ.
-" זה מה שהיה כתוב בעיתון. איזה ביאוס. אז מה, עוברים לאקמול?
כנראה שכן. כמה חבל. אולי סתם עובדים עליי? בד"כ סתם עובדים
עלי. אוף."

והייתה שתיקה ארוכה והמשכנו ללכת. והבנתי שאין לו מושג על מה
אני מדברת. וניסיתי לעצום עיניים ולדמיין שאני עיוורת,
וצמרמורת עברה לי בכל הגוף.

את יודעת שאפשר לאלף קיפודים? אה, לא בגלל זה באת הנה? אהה...
אז למה באת? אהה... את רוצה סתם קיפוד, כן? לא מאולף? הבנתי.
את יודעת, כאן זה עסק מכובד, קיפודים מהאיכות הכי טובה.

התקהלות התחילה סביבו. אף אחד לא הבין מה קרה. האם היה זה כד
שנפל משמיים? או אולי מנורה? או אולי איזו וזה יפה? אבל מה כבר
הם יכלו לעשות? הם הזמינו מנקה רחובות.

נמאס לי
לעשות דברים שאני
לא רוצה.

נשברת כוס. טעות. אני
יחפה.

כבר לא יודעת מה להגיד. דיבורים רק
מבלבלים.

הלוואי שהיה אפשר בלי.
הלוואי והייתי לוקחת מחק ומוחקת.
מוחקת אל כל הטעויות שלי.

נ
שיקות אהבה קלילות. כאלה שהייתי רוצה שינשקו או-
תי. ונישקו ומספיק ודי.

שוב אותו המבט,
שוב אותם השקרים,
ושוב אותם מעשים,
הספק אסורים.

עיניים אבל
לא כמו שלה.

אומרים כדי ש
ניתן.

הם חיים ב
בועה שהם
נ ה נ י ם.

עומד בדלת הכניסה אל חיי,
ובשנייה אחת, פורץ כל גבולותיי,
רומס כל עקרונותיי.

כשתמות אתה
לא תדע. אני
חושבת על זה, מדמיינת.
סכין
ביד שלי.

תן לי לחיות,
אני עוד ילדה.

אני יודעת שכבר מאוחר. מאוחר מדי
בשבילי.

ביל קלינטון עשה סקס עם
מוניקה. סקס.
לווינסקי? מוניקה.

קריסה של בניין רב קומות,
והרס של יותר משתי נפשות.
הטעות - גורלית. מפלחת כמו חץ,
קריסה של בניין, הקמתו של חוצץ.

חלום, מציאות,
הכל אותו דבר,
שגרתי ומאוס,
מזל
זה עוד מעט נגמר.

סבי עבר תלאות, פניו חרושות
קמטים, כמו גזע העומד יציב,
בשדה רחב של קוצים.

חושבים כי אי אפשר
לא לחשוב.

אומרים לי כל-כך הרבה עובדות...
אני כבר לא יודעת מה מהן שטויות.
עושים לי שטיפת מוח, אתה לא רואה?
או שלך זה בכלל לא משנה?

אולי דיברנו פעם אחת, אתה יודע,
היא ניראית נחמדה.

ואני מצידי הייתי
עוצמת עיניים
איתך.

יש לכם יותר מדי
עניינים ברומו של עולם,
ומתי תגיעו למצב שפשוט תגידו:
זין על כולם?

כי
בנים לא בוכים. לפחות לא ב
פומבי.הם מרגישים
חשופים מדי. אני חושבת.

ומה כל הזיבולי שכל האלה על זה שהפיצות גורמות למוח להתכווץ?!

גרמת ללב שלי לדפוק ולפנים שלי לחייך, אבל בסוף גרמת לעיני
לבכות. כל מה שנתת לי לא משתווה בכלל למה שלקחת לי: האפשרות
לחיות את החיים שלי, בשלמות עם עצמי, מבלי לחשוב עלייך.

עומדת בצד. מסתכלת. מחוץ לתחום, מחוץ להישג ידם, מחוץ למעגל
המנוכר שלהם, אבל עדיין בפנים. עושה שטויות ועושה טעויות
ויודעת. יודעת שיש חברים אמיתיים ויש חברים סתם, ויש את אלה
שאתה משחק אותה חבר שלהם רק כדי שהם לא יפגעו

אפשר להגיד חבל, אפשר להצטער אפשר להמשיך הלאה. הלאה למקום
אחר.

אמרו לי שככה זה. שיום אחד אתה פשוט מתחיל לשכוח דברים.

מתגעגעת.
מתגעגעת לתקופה בה שמחתי כמו מישהו שזכה בלוטו, כשהייתי מקבלת
מאה במבחן. מתגעגעת לתקופה ההיא ולכל מה שהתלווה לה.

יש לי כותרת. זה כבר משהו. אבל צריך רעיון. רעיון לסיפור. משהו
שיעניין את כולם, אבל יגע ללבם של אנשים מסוימים בלבד.

היא צחקה. צחקה כי היא הייתה מאושרת, כי היא הייתה חופשייה.
יותר מאוחר התברר לה שלא, היא לא חופשייה, כי היא עוד לא בת
18. אז היא בכתה. שירה בכתה, אבל לא כי היה לה עצוב על משפחתה,
אלא כי היא לא חופשייה.