מלל

  

ויז'ואל

  

סאונד

  

קול-נוע

  

blogs at.corky.net
סלולרי (WAP)
דואל
FAQ
ממליצים
הוציאו לאור
יצירות מאופיינות
פירסום

מפגשים
דיונים
מגירות שירה
מגירות סיפורת
טכני
מודעות
הסדנה

רק אתה מחזיק בי ואף פעם לא עוזב.

לילה מלא שטויות, מלא בחופש, מלא בהרפתקאות קטנות שמעלות לי את
האדרנלין ומורידות לי את החשק להתגייס.

ורק בזמן האחרון אני מרגישה ממש מוזר,כאילו זה הסוף,כאילו אין
מחר.בנים באים בנים הולכים. חברות טובות נשארות איתי לנצח...

ובכל לילה הייתי מתכנסת עם עצמי...מחפשת מה לומר לאלוקים.
כשבעצם כל מה שרציתי להגיד זה....

הוא מחזיק את הזר... תמיד רציתי לקבל ממנו זר... לא ידעתי שזה
יקרה בסיטואציה מוזרה שכזאת... איזה רומנטי!
והוא אפילו מזיל דמעות... לא... אל תבכה אהובי... גברים לא
אמורים לבכות בגלל בנות...

" זו נבואה שמגשימה את עצמה..." חשבתי לעצמי. הרי רק לפני שנה
כתבתי את אותו סיפור, מהדמיון, בלי שום חשיבות, ועכשיו הוא
נוחת עליי,ובהצתה מאוחרת אני קולטת שמה שנרשם שם, היה בעצם
עליי...

היא הייתה פסיכית. היא עדיין כזאת. ואף פעם לא יוכלו לשחרר
אותה מהמצב הזה, לבודד אותה מהעולם הפנימי שלה שהיא בנתה במו
ידייה במשך שנים.
היא יושבת. מול טיפות הגשם, שיא הקור, כשעליה רק תחתון וחזיה,
כולה קפואה.
זה לא מזיז לה.

ככה הוא נרדם. אוחז בידי... בורח ממני לעולם החלומות.
פשוט ישבתי שם. לא יודעת כמה זמן אפילו. לא מהרתי לעזוב את
החדר שלו הפעם. לא, לא הפעם..

והוא משלים אותי באלף ואחת תכונות.
ולמרות שאני עקשנית הוא מקבל אותי,

שמש רוקדת
עם קרניים לוהטות

תפוס אותי,
רוץ אחרי אל הארץ המובטחת, בה רק אתה ואני
נהייה.

בבקשה חזור אלי,
מבטיחה אני לאחוז בידך תמיד.

נחרבת
נשרפת
מחכה לימי הגשם הקרים.

אני יודעת שזה אסור -
כי את הכל בשבילי.
אבל כשאת שקועה בעצמך -
אני שקועה במחשבות על למה את ככה.

העיניים נעצמות אט אט,
באות אלי בתחינה,
שאפסיק כבר,
שהן עייפות,
שאין עוד למה לצפות.
כי זה הסוף.

אני סתם מכוערת.

אבל זה היה ממזמן,
לפני שאני לא,ואת כן,
השתנית.

אני רוצה שוב את הפרווה החומה שלך,
אל תשאר רחוק.

אלוקים סוחט את העננים עלינו.
כמו סמרטוטים,מורידים מטר.
מנסים לשטוף במהירות את כל הרוע שהצטבר פה.

תעזוב אותי.אני לא רוצה עוד אהבה.

אני מאמינה שיש בינינו משהו
(משהו מיוחד)

אני רוצה-
שתתקשר.
שאשמע את קולך על אמת.

בכל פעם אני מחזקת את עצמי-
אל תפסיקי לאהוב!
כי אם אפסיק לאהוב,
אפסיק להאמין בזה שיום אחד יהייה לי משהו-
ואני אעלם.

נראה לי שרק אתה ואני
קולטים אחד את השני.

אני יוזמת
ממך נפרדת
אותך מנשקת
עלייך גומרת
ועוזבת.

תביט בי כמו שטן קטן
ששואב את נשמתי
במשך הזמן.

כי הם יאמרו דברים ויתלחששו,יאמרו כמה הגוף שלך
שמן.ואיך הקול שלך מצפצף והאף שלך ארוך.

חייבת להוציא הכל,
ולהירגע.

אתה זה אתה,
בעצם כל עולמי.

אתה כמו אינפקציה גדולה ללב שלי,
שלא נותנת לו להרפא לבד.

אבא, בגללך לפעמים בא לי צעוק
כמו שאתה עושה.

הקצב של הלב שלי משתגע
שלוחש הוא את השם,
השם שלך
שעל שפתותיי חתום
ובין הנשמה שלי חלף
ואותה הרגיע.

רשרוש עצים מזכיר לי את הגשם
ואת החורף שאני כל כך אוהבת,
את הקור.והאדים שיוצאים מפי בלי מאמץ
ובלי סיגריות שמלכלכות לי את הגוף.

בשעת חצות
דמעה מתוקה שלי יורדת
ובחזרה עולה

אמרתי לך שפעם הבאה
נלך ביחד
ולמרות כל האנשים פה
אני לבד.

שחרר אותי לחופשי. רק הפעם...

איה אתה,
מדוע אינך איתי פה
כובל את ידיי
כשאני בוכה.

אולי שוב אראה אותך,
הפעם בחדרי,
על מיטתי,
בה שנינו נהיה מחובקים

אז בינתיים אני אהנה,
לא,
לא אדפוק חשבון.

וזה לא רק זה,
זה ההרגשה שאני מקבלת ממך-
עולם יקר,
גם אם זה לא מה שאתה מנסה לשדר.
לי נשבר.

חושבת עלייך,
בגללך אני לא בוכה.
רק מתוסכלת.

זה בית משוגעים,
כולם חולים ממחלה קשה,
הוזים, בוכים, צורחים
בגלל האהבה.

אהבה מעבירה בי פחד
בל יתואר.
ודמעות יבשות, כאלו שאי אפשר לנגב

אני יודעת שלא יצא מה שתכננו
(בגלל זה לא רציתי שנפגש!)
כי אתה גדול,
אני קטנה,
וזה מה יש.

אתה רואה בי,
אתה יודע שהייתי נותנת את הכל
כדי לברוח משם, ולהגיע אלייך
והסיבה היחידה שאני נשארת

ואני אוהבת להיות מלוכלכת,
מכוערת זה כבר לא מקובל.

באהבה שלי אלייך יש רק חלומות מתוקים.
שמתנפצים מהאשלייה שאתה
רחוק ממני.

תפסיקו להיות אטומים,
מחוספסים כמו חלודה.

מוזיקה.
כמו עץ גדל.
כל הקצב,התעתוע -

מבין עינייך יורדות דמעות
זוג ידייך רועדות
מושטות הן אל אנשים זרים
מבקש עזרה מאלוקים.

אני קוראת לך בלילה,
מבין הסדינים,
אל ליבך שנמס עם ליבי יחד
ויוצרים אהבת אמת.

נאחזת בך כאילו אתה האהבה האחרונה שלי,
כמו תמיד.
אחת שאף פעם לא תתממש.

אבל מה אני יעשה אם ליבי לא החלטי?

הצילו!
הצילו הם צועקים
הגלים שתקועים
ללא מוצא
בין הלב והנשמה.

אזיקים ושוט וצעקות...זה לאו דווקא סרט פורנוגרפי.

אבל זוהי הרגשה אחת בטוח כן.
זאת אהבה.

ואתה מעצים אותי,
נותן לי כוחות שאף פעם לא חשבתי שקיימים אצלי.

דבר כל כך מסריח ומגעיל שמאוהב בי ואני בו
כמו דלק שמתניע אופנוע במסלול פתוח ורחב
כמו אגם גדול ללא גבולות,ללא אפיק.

-מצטערת שהתאהבתי בך,
בכולכם.

רק שלושתינו יחד.

זה הכל בגלל שלא חיבקת אותי בגשם.ניר.

הנה חורף,
ושוב אני לבד,
כמו בעונה מתחלפת-
אני נמצאת
בסתיו.

חזון של תפילה.
מילת אהבה.
קסם של תחושה, כשאני נמצאת איתך.
מסתחררת מעיניך
מלטפת את פניך.

אני ידעתי.
והרמתי את הטלפון,
וחייגתי,
כל צלצול יותר מלחיץ מהקודם.

כמו בחתונה
עם נדרים ואהבה

חתך שמדמם אצלי
עמוק עמוק הוא כבר נמצא שנים.

חזרנו באוטו
בחוץ ירד מבול
והוא חיבק אותי חזק.

יום הולדת שמח,
ילדון.
להיות בן שבע-עשרה כבר אומר
המון

כי כולם נמאסו עליי.

כי האקלים מייבש אותו אט אט...
חורף בוא אליינו.

זה הכל ממך נתי

מלחיץ אותי,
אתה כמו רטט חשמלי,
כל כך נוצץ ומגנטי,
ובכלל לא אכפת לך ממני.

את החיוך-מוחק
אשליות מושך
ובכי-חונק.
לשווא.
לשווא

את כמו ענף שמתמוטט
שלא אוחז עוד בגזעו.

אתה כפיל שלו,
רק שאתה כמו חלון ראווה,שחוצצת,
מונעת בי מלגעת בך.
מסתכל במבט שקשה לפענח מה הוא אומר

הוא רואה אותה,
כולו חרמן,
הוא רק רצה
לזיין אותה ממזמן.

אני במציאות אני,
לא מה שאני מעיזה לעשות איתך כאן.
כי אני פחדנית,
ובכלל לא אמיצה
רק בתוך פינה בגוף שלי,
ואיתך,
אני שונה.

עוד דקה
ועוד דקה
ממך אני לא מרפה.

הם לא קולטים שהם אלו שגורמים לי
להתנהג כך ולפרוץ בבכי מר.

כי אתם-הבנים עושים לי רעש.

מצטערת...
אל תאחוז בי כל כך חזק,
אך אל תרפה.
כל מילה חזקה שלך
פוגעת ישר בחזה.

הוא היה לחבר בשעת צרה
היא הייתה למחוות עיניים.
גילאים שונים הפרידו בין השניים
והמרחק היווה יותר את הפתרון.

לפעמים נראה לי שהדם זה הדבר היחיד שיושיע את כאבי הפנימי,שהוא
זה שיקל עליי.

מאז אותה נשיקה,
לא היה לי אחר.

במבחן חשבתי.
לא על החומר שהייתי צריכה לרשום עליו.
אלא עלייך.

מה היית אומר לי
לו רק התקרבתי אל עינייך?

בוא נפשפש בין האותיות
ונמצא את המילים הנכונות

איך אינכם רואים עד כמה אני צבועה?!?

וכשהגיעה הסערה
אני בכיתי
כי עד עכשיו ידעתי רק מה זה
רוח בוקר נעימה.

שלולית של בוץ,מים עכורים.
זה מה שאני.
בהתחלה גם אני הייתי טהורה,נקייה,צלולה

על שאני כל כך אגואיסטית-מצטערת.
כי אני יודעת שאת רוצה אותו והוא אותך-
ואני מצטערת.

כשזה כל כך קל,
זה קשה.

איך מגרגיר של חול הפכת...
להיות לי עולם,
להיות לי נשמה שנייה...

הבנתי שזה טעות של בקשה.

יצאנו ובילינו, רקדנו ושתינו,
ואפילו כשצחקנו,
העצב לא עזב אותך.

ואני יודעת הכי ברור מהכל, שאני אוהבת אותך,
כי גם אם העולם ייחרב מסביבי ו
גם אם כולם יתנגדו למה שיש לנו
אני לא אוותר עלייך בחיים.
אני יודעת שנאהב לנצח
ומתחזקת

השמיים בוכים עלייך,
עליי הם מורידים את המטר,
כל כך קודרים בלעדייך

לא הייתי צריכה להקשיב לחברים,
אפילו להכי קרובים.
רק ללב.

היא הרגישה כל כך בודדה,
כל כך גלמודה
בחושך המוחלט.

אתה מטמטם אותי
ולמרות שאתה שלי - אני מפחדת.
מפחדת שאחרת תבוא
מפחדת שלא יימאס
מפחדת לאבד את מה שאני מרגישה,
כלפיך,
בלב.

מול הטלפון עומדת,
כבר הפסקתי לספור כמה שעות.
מתבוננת,מתפללת-
שהצלצול הבא יהייה ממך.

אז עשיתי עוד טעות,
מה, שוב אני אבכה?!
לא,
כי החלב כבר נשפך.

ולא אתן לכוח הרצון שלי להיות איתך-
לפגוע בי,
לשטות בדרך המחשבה שלי.

עכשיו מורן צוחקת,
ואני בוכה.
מתאמנת בליפול פזצטות
ולאכול חול מהרצפה.

נמאס מהכל.
רוצה את המלחמה.
אולי כך, אפסיק לחשוב על אהבה.

רגל,ועוד יד,
ושפתיים.
ועוד רגל ועוד יד
ואז עיניים.
ונשיקה וחיבוק
ומגע של שניים.

על עץ חרוב ישן רשמתי

רציתי לקרוא לו עץ העצב,לא סתם.
הייתה לי סיבה מיוחדת.
כל כך הרבה עצב,בעץ אחד.

אני פחדנית.
מפחדת מהשמיים,
מהעצים,
מהכוכבים
מסרטים
מבנות וגם בנים

עלים.
נופלים.
בכל מיני-
גדלים.
עפים לכל מקום.
נשכבים על הארץ.

וצלקות עוד מזכירות לי,
לא היית באותם ימים איתי.
למה לא חיבקת,
לא אהבת רק אותי

אולי הם מנצלות אותי,
אולי אני סתם דפוקה,
אבל הרגש הזה של חברות הכי טובות

המתן.
ואז קפוץ עליי בפראיות כאילו אני הטרף שלך.

זה לא כל הבנות רעות,
לרוב זאת רק אני,
מחפשת תשומת לב,

בלילה חלמתי,
שליטפת את פצעיי
כל הדם שהיה עליי חדל מנלזול
והפצעים הגלידו
בשניות.

למה אני צריכה אחרים?
אני רוצה רק אותו.

וכל מה שעליו לעשות
זה לומר מילה אחת יותר.

למה זוהי חברות לא רצופה?!

וכמה שהמכתב יהייה מגעיל ,אני אוהב אותך יותר.

ושלושה נרות,
אתה אני
ואהבה גדולה.
שלושתם דולקים,מאירים בי את הכל,
מרחיקים את החושך שהיה.
מבינה מה זה אהבה.

ורק במרכז,שלט אין כניסה גדול,
בצבע אדום
שכל בן שיתקרב כבר ידע-
לארבעה חדרים אלו-אין כניסה!

לא יודעת לאן אני רוצה.

אני צריכה שמישהו יחבק אותי
אף פעם לא יעזוב את ידי
ושיאמר מחמאות עד שימאס
ימאס לי.

אני תמיד טועה.
כזאת מטומטמת וטיפשה.
אף פעם לא חושבת לפני הפעולה.

איזה קטע,
איזה עוצמה ומשמעות
המילים מצמררות

דרך ללא מוצא,
אהבה.
כולאת לך את כל האפשרויות לחשוב.
נכות שכלית.

מחלחלות בי התקוות
עמוק עמוק בנשמה,

ואתה תייצב אותי,
תוביל אותי להיכן שרק ארצה - הרחק מכולם.

נדמה לי בזמן האחרון שהכל נהייה מסובך יותר מידי... בהתחלה לא
היו לנו דאגות,אתה זוכר?! היית בא אליי מחבק ומנשק אותי כאוות
נפשך, היית כמוני... חסר דאגות. אבל היום... היום אני ואתה
תקועים בבועה שלא אמורים להיות תקועים בה בכלל

כי את לא חייבת לאף אחד כלום-זה החיים שלך
ולמרות שאת לא חיה לבד זה לא אומר שאת צריכה לשנות את ההרגלים
שלך לטובת אחרים.כי בסוף כולם משתנים,ואת נשארת עם אותם פאקים
מחורבנים...

היה לי כל כך הרבה מה להגיד. רציתי שהיא תשאר ותחבק אותי...
שהיא תלטף את ראשי כמו שהיא הייתה עושה פעם.

תאחוז בבטן. תתמקד בתנועות. אף פעם אל תפסיק לחוש את הקצב
שלי.
אל תשכח שאני מלודיה. מלודי. כי ככה אתה אוהב.

התקדמתי אלייך בצעדים קטנים שאולי תבחין בי בזמן שאתה עובד,כל
כך בזהירות.ואתה המשכרת להיות עצוב מבפנים.
אני זוכרת על פנייך את הנמשים שנהגתי לנשק על אפך החמוד, שרצית
שיהיו שלי, על אפי שלי.
והשיער הכתום-צהוב שצבעת מוסתר מתחת לכובע מעופש, של עבודה
שכבר ממזמן

אתה לא מבין שמה שאני נותנת לך,קטן על מה שאתה הענקת לי?!?!
ולמה??????!!!!!!!

בחיים שלי לא האמנתי שאני אתאהב. בטח שלא בנערה שכזאת. תמימה
ומטורפת, חייכנית והכי עצובה שיש. פורחת ומצליחה להפריח את שאר
העולם איתה...
יש לה עיניים חומות שיער חום פרצוף רגיל גוף ממוצע, אבל חיוך,
שונה מהרגיל...

אני חשבתי שביום שזה יקרה, כשנתאחד, לא נפרד. נשכב עד אור
הבוקר מחובקים, וצלילי שירים יפים יתנגנו ברקע. וזה יהיה כל כך
מושלם.
אבל זה לא קרה

בהתחלה כל מה שרציתי היה לגעת בך.לחוש את חומך הבוער.לאחר
נסיעה אחת,כבר נהפך לאובססיה,רק לראות שוב ושוב אתץ אותו
אופנוע.שגרם לגופי כך לרטוט.
ואבא ואמא בחיים לא ידעו מה עובר עליי.מה קרה לי כשהייתי
מעליו.
לפעמים נראה לי שזה המוצא היחיד.אופנוע.

אני מדברת איתך, וברקע השיר הזה. שהוא האחד. מתנגן לו, במקרה.

תמיד אני נכנסת לכאן.
קראת אולי רק יצירה או שניים, אף פעם לא נתתי לך להתעמק...

חוץ מההרגשה הזאת שמציפה אותך כרגע.
מדמיין את אותה המישהי ,שולחת אלייך ידיים ומעבירה בך זרמים
חזקים,ואתה רוקד איתה.רוקד בלי הפסקה.ולא כואבות לך
הרגליים.אתה אוהב לרקוד.כמו מהופנט,כל הלילה רקדת.

כי אנחנו בחיים לא נוכל להיות ביחד. אתה בעולם משלך. ולי יש את
החיים המסריחים שלי.

נחש צפע... נחש צפע... אזהרה... זוהי התקפת טילים על אלינור.

ואז הייתי בוכה ואולי גם טורקת את הטלפון...נכנסת לדכאוניות
ולרחמים העצמיים שלי.
[

אתה החיים שלי
אתה לי נשמה.
אני אוהבת את עינייך הירוקות
ואת חיוכך...
אני הייתי מוותרת על הכל,כדי להיות איתך,עכשיו,
אבל אתה רחוק
ואני פה לבד,רושמת עלייך....

חשבתי שאמא שלי היא חברה...
חשבתי שכל מה שאני אומרת לה ומבקשת שישאר חסויי נשאר
בינינו...
מסתבר שטעיתי.

אתה מאונן.ואני חשה אותך עושה זאת.
מרגישה איך אתה מניע בבטחון את איבר מינך.
ומספרת לך כיצד אתה גורם לי להרגיש מושלמת,
כל כך נחוצה.לא רק מיותרת.

דם, טיפות של סבל שנוטפות מידי,
בכמויות.
מנסה להשתחרר מהכאב שיש לי, כך.

הוא למד איתי בחטיבה שלוש שנים,וישב על ידי שנה שלמה.כל הזמן
היינו מעתיקים אחד מהשני או מזה שישב ממולנו.וצחקנו והיינו
ידידים טובים.ובשלב מסויים,אז,נדלקתי עליו.
ובגלל שעבר הרבה מאוד זמן...גם ירד לי ממנו.

אני חרסינה שמנפצים אותי חזק.
הם מכים אותי שוב ושוב...
אני פשוט לא יודעת מה יהיה...

כל כך אבודה.
אני נוסעת באוטובוס,הכל עובר מהר מממול,
ולאט לאט נהייה יותר ויותר קר.
ראשי חצי מחוץ לחלון, וריח של וודקה חזק נמש לאורך הנסיעה.
ורק מהריח אני כבר שיכורה.
שיכורה ודומעת.

אני שונאת ימי הולדת, ואני שונאת שכולם מלקקים לך כל היום
וצובטים לך את הלחיים ומחמיאים לך על כמה שאתה גדול.
אני פשוט שונאת ימי הולדת!!!

"אז מה?" היא שאלה אותי. "את עדיין חושבת שהחיים שלך מחוץ לכל
פרופורציה?"
הבטתי בה בעודני יושבת על אדן החלון.בתקווה שאיזה רוח תעיף
אותי משם והלאה.
"לא יודעת" עניתי."ת'אמת שאין לי דמעות לחשוב על זה יותר..."

"מה אני אמות בתולה?" היא אמרה לי...
"עם מי אני אשכב עכשיו?! אני לא רוצה למות!!!"
ואני צועקת:"נחש צפע,נחש צפע..." "מלחמהההההה!!!!"

אבא שלי אף פעם לא ידע מה זה אביב, מה זה לצחוק כל השנה ולא
לחשוב כל היום על כסף והשכלה, כי אבא שלי נמצא בחורף, וכל מה
שמלווה אותו, עוטף אותי בקור

יום אחד אני אקח מזלג ואשפד לה את הראש
ואז אני אבכה על זה שהיא גרמה לי לפגוע בה ככה.
אבל אמא את מביאה את זה על עצמך.

בעצם בכל אחד מאיתנו יש שניים

כשאני קמה הוא הדבר הראשון בראשי. כשאני מתקלחת ורוחצת פנים
אני מרגישה שהוא מסבן את גופי.

מחכה שכבר יחזור אותו יום ראשון אבוד.
ואנשים מציקים לי, הרגליים נשברות בעבודה, הדמעות על הקצה כבר
עומדות, ותולעים לי את הלב אוכלות, מבעבע הכל, רוצה רק לצרוח,
לברוח, לרוץ עם הרגליים שכבר חדלו מלתפקד - אליו.
ולחבק אותו חזק.

גם אם זה מחשבות רעות. אני רוצה את זה.
אני רוצה לעשות את זה בחורשה, ובים, ומתחת לכוכבים, ובמיטה.
הרבה כל עוד זה איתך.
ונכון שזה נשמע גס אבל בעיני זה עדין ומתוק גופי רוצה לטעום
מיופי גופך. וזה לא בושה.

כל מילה שנייה שהוא אמר-אני צחקתי.

כל כך הפוכות ודומות.ביחד.
אני שומעת אותך מדברת,כל כך חכמה ויפה,אוהבת לשמוע את מה שיוצא
מפיך.
וסליחה אם בהתחלה חשבתי שאת ילדה קטנה-כמוני.

אייף...שמעתי את עדי אומר...חשתי צמרמורת קלה בגופי.והתעוררתי.