צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

אני לא זוכרת מתי בדיוק הפסקתי להאמין באלוהים. זה היה בכיתה
ג, אני חושבת. לא, לא הייתה סיבה מיוחדת. בעצם, אף פעם לא
הייתה לי ממש סיבה לא להאמין.

המים החמים שרפו את עורה. סירבה להפעיל את המים הקרים. אדים
עלו, ספק מעורה, ספק מהמים. הייתה חייבת לנקות אותו ממנה.
הרגישה מלוכלכת, טמאה, מגעילה.

היא כבר לא נלחמה במחשבות שלה. הוא ממילא לא ידע, לא יבדיל.
היא תהתה למה היא נמצאת עם מישהו שבקושי מכיר אותה, בקושי ניסה
להכיר אותה. למה היא נמצאת עם מישהו שנמצא איתה בתור תחליף?

פעם, לפני המון המון זמן, עוד לפני שאתם נולדתם, אולי עוד לפני
שההורים שלכם נולדו אפילו, היה חי אדם ושמו בישראל (ובכל מקום
אחר, בעצם) יחזקאל. ויחזקאל הזה, היה ידוע בכל רחבי תל אביב.
ידוע כ"איש שאף פעם לא בכה".

תמיד כשהייתה בוכה, היה יורד גשם. אף אחד לא היה בטוח מה בא
קודם; הדמעות שלה או הטיפות, אבל בדבר אחד כולם היו בטוחים,
תמיד כשהייתה בוכה, היה יורד גשם. אפילו בקיץ.

היו לה המון חברים, כי אנשים אוהבים להיות ליד אנשים שמחים
ולשמוע סיפורים אופטימיים מהחיים. אנשים גם אוהבים לראות אנשים
מחייכים, זה גורם להם לחייך ואז הדברים האלה במוח משתחררים והם
מרגישים באמת שמחים.

עכשיו לבכות. נו, חברה שלך נפרדת ממך אחרי שנה וקצת ביחד ואתה
לא יכול לבכות, אהבת אותה, בנאדם! היא פשוט באה ואמרה לך שאתה
חרא בנאדם והיא לא רוצה לראות אותך יותר. אולי לא בדיוק במילים
האלה, אבל אתה יודע שלזה היא התכוונה.

ציירתי אותך
כפי שאת בדמיוני
ציירתי אותך
כדי שתמיד תהיי שלי.

אני?
מכורה?
מה פתאום. אני יכולה להפסיק מתי שאני רוצה.

קצת קשה לי, כל הקטע הזה של האמת. לא שאני לא מודעת לה ולא
שאכפת לי שתדעו, סתם, קשה לי להודות בזה, או בעצם, קשה לי
להגיד את זה בקול רם.
יכול להיות בעצם, שכן אכפת לי שתדעו. הסתרתי את זה כל כך הרבה
זמן שקשה לי לחשוב שמישהו יידע את זה פתאום.

היא שוב בוכה, ושוב יושבת מכורבלת בתוך עצמה, ושוב מתנצלת,
ושוב שותה, ושוב אומרת שהיא אוהבת

הטילו את משקל העולם על כתפיי.
יש בי את הכוח
את הנטל לנשוא.

יום אחד הוא יגיד לה שהוא אוהב אותה. עד אז היא פשוט תיתן לו
לגמור לה בין הרגליים.
יום אחד יהיה אכפת לו, ואז היא לא תצטרך לזייף כלום. וכשהוא
ישאל אותה איך היה, היא תוכל להגיד, והפעם בכנות 'הכי טוב אי
פעם'.