|
כנשמה אחת
כמעט נבראנו
והמוח לא רצה
|
אולי זאת היא
זו שתהייה שלי.
|
כשהייתי בתוכך הלילה
לחשת לי
לאט
|
אני שונא את האהבה
שהייתה אך אתמול מקור אושרי
אך האם אוכל בלעדיה?
|
את לי הר געש
סופה
נווה מדבר שוקט
|
פרפרים אני מלקט
את אלה שבלב
|
זרעי מלחלח רחמך
עמוק בתוכך
|
איש
בכבלי מחוייבותיו
ערגתו נאסרה
|
כשאחז בך הרעד
חיבקתיני בעצמה
אז לחשת באזני
אל תצא
|
ההיו אלה דמעות אהבה ?
או שמא ידעת
כי פעם, בבוא הימים
תוצא אהבתנו להריגה.
|
גופות ילדיהם
מרוטשות
למולך העלו
|
ידענו אהבת אמת
הכרנו שיאי התמזגות
תינינו אהבים
והיינו לנפש אחת.
האומנם ?
|
נאקות עדנתך
הלמות לבך הרוגש
רעדת גופך המשולהב,
בעווית אדירה
את זרעי נסכו אל תוכך.
|
ערימת אפר מעשנת
מהאהבה נותרה
עשן חונק ומשחית
|
כואב
שכול
ליבי מרוקן
כי ידעתי
הלכת ממני...
לעולמים
|
החלומות שלי עטופים במלמלה שקופה
בפרחי יסמין שזורים
אני חולם אותם בלילות כוכבים
אז מתגלה לי אלוהים
|
כל טיפית דם
הייתה לכאב ענק
|
וידעתי לבטח כי ירבו הימים
וירבו הלילות
בהם נשתה כאן יחד
ברעבתנות של תשוקה
את המשקה המשכר של אלת האהבים.
|
כדור אויב ליבו פילח
חלל נפל
נדם
|
לשם מושכני
הכוח הניסתר
כי זה כל שנישאר
|
כל הזיכרונות
שהיו אך אתמול השתקפות אושרי
הפכו תוך הרף עין
למארת עצבות וייסורים.
|
השורש ניתק
האהבה התייבשה.
|
מבלי דעת התחלנו לצלול
אל תהום הבלתי נמנע.
אל תוך מלתעות אכזריות
אורך גסיסתה של אהבה.
|
נבלו הפרחים
קמלו
כותרתם בליבי טמונה
|
תיכנס בי
תיכנס בי חזק אהובי.
לחשת בתחינה
|
בעיניה הגדולות
נעצה בי מבט
אחרון
|
מתוך הייסורים
מחדש איוולד
אדם
גבר
ששוב עורג
|
ומתחתיה מפעפעת
מסריחת ריקבון
מורסת זיכרון ימי אושרי האבודים.
|
לא יותר פגיונות
זו תקופת אביב
מאי נצחי
|
כשהיום היה ללילה
כשהלילה היה ליום
|
אצבעותיך ריחפו על גופי
עינייך אמרו אהבה.
|
כאן בכיכר
לרחש המזרקות
את נותנת רק קטע
|
השקיתי שורשיה בנשיקות פי
הפריתי שכלות אבקניה בזרעי.
והיא,הפרח הקסום
על אהבתי גוננה.
|
לתוך לחלוחית עלסונך
תאספי זקף בשרי
|
עמוק מלכל אדם נעצת חרבך בליבי
הלב שאהבך כל כך.
|
נושם ניחוח אצבעותיי
שהיו בתוכך
|
עיניים אוהבות
ידיים לוטפות
מגע בשרים
עמוק
|
ברגע בו כלתה אהבתי
פרחה נשמתי
פסקו חיי
|
עד שאגיע
אמצא
את מעיין חום אהבתה
של אישה
|
אך גלמוד נשארתי
נטוש
זנוח
בודד עם שיריי
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
