צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

"אז בוא נשחק שחמט" אמר המוות
"אבל אני לא יודע לשחק שחמט!" התלוננתי.
"אז חבל באמת.. לי לא איכפת-אנחנו משחקים שחמט, אלו החוקים!"
הוא צחק צחוק שטני.

פתאום מישהו נוגע בי בגב, אני מסתובבת ורואה אותו עומד מולי,
גבוה ויותר יפה ממה שזכרתי, הרבה יותר. הוא מחייך את החיוך
הנוטף כריזמטיות שלו ואני מסתובבת חזרה ומתחילה לרוץ.

לפני שבוע בערך היה לי יומולדת. היום הכי כיפי בשנה, נכון?
גם אני תמיד חשבתי ככה.
לכבוד יום ההולדת שלי הוא קנה לי את המתנה הכי יפה שאי פעם קנו
לי.

ביום ראשון קיבלתי מירדן מתנה ליומולדת-אקדח צעצוע, ממש כמו
שלו יש בשידה ליד המיטה שלו ושל מיכלי. אני יודע כי ראיתי אותו
פעם כשירדן לא שם לב ופתחתי את המגירה.

היא היתה בלונדינית. אבל לא מהבלונדיניות המחומצנות והפרחות
האלו-בלונדינית טבעית, מהיחידות שנשארו. בלונדינית יפה. הדבר
שהכי אהב אצלה היה השיער הבלונדיני והיפה שלה. תמיד אמר לה שזה
מה שהוא אוהב אצלה-זה שהשיער שלה כל-כך יפה ועוד טבעי, וזה
שהיא תמיד כנה.

פעם היתה ילדה בלי ורידים. הרופאים הגדירו אותה כנס רפואי,
החרדים הגדירו אותה כנס דתי, ההורים שלה הגדירו אותה כנס,
נקודה. היא הגדירה את עצמה כילדה. פשוט ילדה רגילה.
האמת היא שחוץ מזה שלא היו לה ורידים, היא דוקא היתה ילדה די
נורמלית.

ראיתי אותה מדי פעם, עומדת לבד עם הסיגריה שלה ומנשקת בחוסר
רצון כל פוסטמה שעוברת לידה ושמכירה אותה. כל מי שעברה בסביבה
שלה ושפעם החליפה מילה איתה, הגיעה אליה בריצה על מנת לקבל קצת
מההכי הזה שיש לה, לילדה הכי בעולם.

הילדה המושלמת היתה מושלמת מכל הבחינות. כולן... חוץ מאחת-היא
לא אהבה את עצמה.
אני יודע שזה נשמע מאוד מגוחך, ילדה מושלמת, שיודעת שהיא
מושלמת, שלא אוהבת את עצמה. אבל הילדה המושלמת פשוט לא אהבה את
עצמה.

היא רצה לחנות חומרי בניין, לקחה כמה מכלי צבע כחול ובדקה שהם
צבעים שלא יורדים במהירות.
המוכר הסתכל עליה כמו על משוגעת.
"מה את הולכת לעשות עם כל הצבע הזה? לשנות את הצבע שלך?!?" צחק
המוכר.
"כן" ענתה לו במהירות הילדה הירוקה ורצה חזרה לביתה.

פעם הוא אמר לי שאני לא יודעת לצייר לבבות. מאז אני מנסה ללמוד
איך מציירים אותם, רק בשביל לשמוע אותו אומר, אפילו בממש
לחישה: "כל הכבוד לך יובל, איזה לב יפה ציירת".

הבית שממול נשרף ואפרת לידי נקרעת מצחוק. התיישבנו על המדרכה,
הן צחקו ודיברו ואני ישבתי בשקט עם עצמי והסנפתי את הריח המתוק
הזה שיש לאש בזמן מכלה משהו. ישבנו ככה מול האש המעוררת שהפכה
כבר לעשן סמיך, הרגשתי כל כך מתה מבפנים באותו הרגע. מתה.

תותי סיפרה לנו אתמול שאחיה הקטן תפס זבוב לבקן. פיי אמרה לה
שזה לא הגיוני ושזה יותר מדי מוזר ואיגי סתם ישבה שם וחייכה
חיוך משועשע.

אבא של טל בנה לה אותו כי אמר שעץ כזה 'פשוט דרש שיבנו עליו
בית, את לא חושבת חמודה?' שאל תמיד וליטף אותה ברכות. אבל מאז
עבר יותר מדי זמן ויותר מדי גברים שניסו ללטף אותה כמו שאבא
ידע, אבל אף אחד לא הצליח לשחזר את הרכות הזאת שלו.

"לך מתאים יולי" אמרתי לה אז. "למה יולי?" היא צחקה.
"כי זה גם שם חיבה לשם שלך, גם החודש שנולדת בו וגם שם חמוד
כזה-שמתאים לך" היא חייכה.

תמיד היתה לך את היכולת המופלאה הזאת של שינון דברים, לא משנה
מה. אני זוכר איך פעם אחת שיננת אותי. נראה לי שזאת היתה הפעם
הראשונה שאמרתי לך שאני אוהב אותך ואת, אמרת בחזרה.

"אני לא מבינה את זה פשוט, את נהנת לשחק בחיים שלך?
ביום ראשון נעשן, ביום שני לא נאכל, ביום שלישי ניקח סמים,
ביום רביעי נשתה, ביום חמישי נחתוך את עצמנו קצת וביום שישי
נקפוץ מצוק?"

ואין לה כבר כוח לנסות לכסות אותם אז היא פשוט מסננת עוד קללה
עסיסית ברוסית שהחברה הכי שלה לימדה אותה, הולכת להיפגש איתה
לשתות איזה וודקה עם משהו ומודה לאל שברא את הרוסים שגורמים
לציפורים האלה שלה לשתוק קצת.

אף אחד כמובן לא הרגיש שעשתה לעצמה משהו, השעון שענדה הסתיר את
מה שהפלסטר לא הצליח. שעון גדול היה לה והיא, 'קטנה וקומפקטית'
ככה מישהו הגדיר אותה פעם. מישהו שחשבה שאהבה.

"שמת לב" אמרתי לו "שקפה, לפני שמכינים אותו, לפני ששופכים מים
ויש בתחתית של הכוס רק את האבקה עם הסוכר, נראה כמו אדמה עם
קצת שלג?" שאלתי אותו את השאלה שתמיד שאלנו אחד את השניה
כשהכנתי לעצמי קפה, 2 וחצי כפיות קפה וכפית סוכר. "באמת?" הוא
שאל והתקרב אליי, להסת

יום אחרי ששוב פגשתי אותו פתאום התחילו לצוץ כל השלטים האלה
בכל מקום.
בכל כיוון שהסתכלתי הם היו. קטנים , גדולים, מסתובבים כאלה,
מתחלפים, לא משנה איך הם היו-על כל אחד מהם התנוסס בגדול השם
שלו- 'זיו'.

אין אפשרות בחירה בדרך מוצא
ניתן רק לבחור במה שיצא
לא משנה מה אתה רוצה
מה שחשוב הוא מה שיוצא

הרוח מבדרת
שיערי
זכרונות לבנים
ממך
מתעופפים להם יחד איתה.

התחלתי שוב לצרוח
כשעיניך מביטות
בי

פותחת לרווחה זוג שפתיים המנסות להוציא צליל של חוכמה וכל מה
שיוצא מהן זה רק: "בבקשה אל תלך".

אני מצטערת לבשר לכם את זה ככה אבל אני עוזבת עוד מעט.
אולי בזמן שתקראו את זה אני כבר אהיה במקום אחר לגמרי, אולי
בכלל תעמדו לידי ותקראו את זה.