|
הכל שליו שם, מספרת אחותה, אין כל כך מה לספר, כולם עסוקים
בשלהם, סינה קיבלה במתנה חתול חדש, אבא נהנה מהפנסיה המוקדמת,
מתכנן חופשה של שמש בפורטוגל, אימא לוקחת עוד קורס בישול, הלן
מתרכזת בלימודים. הציונים טובים בינתיים.
|
השעה שמונה וחצי בבוקר. בזבזתי שעה. דן כבר קם בודאי, הבחין
שאני לא במיטה, הוא בטח תוהה למה לא חזרתי עדיין.
|
בגיל חמש עשרה הייתי בוהה אל החלל ומבקשת שישאב אותי פנימה.
רואה סירות מפרש גדולות ועליהם מלחים אמריקאים מנופפים לי
לשלום. ראיתי בגדים תחתונים עם ציורי לבבות ושירי אהבה שגרמו
לי לצביטה בלב. ראיתי בנים שרוצים בי, ראיתי בנות שרוצות אותם
יותר.
|
יאיר בן עשרים ותשע.
הוא מושיט לי מיד את הדובונת, יודע מה עומד לקרות. אנחנו נהפוך
אותם לחלק מההצגה הזו. נדבר דיבור מתוק של ילדים, תמיד יאיר
יהיה הגיבור, ייקח את הדובון ויעשה ממנו אביר, או מלך, או שליט
מוערץ.
|
אמא שלי תמיד אמרה שזה לא בריא להשאיר הכל בבטן, אבא שלי שתק
30 שנה ותראו אותם עכשיו, בקושי מדברים, הכל פעולות - תקנה,
תעשה, תבשלי, תכבסי, תלכי לפה, תעשי ככה וככה. וזהו, בזה נגמר
הדיאלוג שלהם.
|
השראה זה סרט קולנוע- עם עלילה מרתקת- עם התחלה נכונה, אמצע
סוחף וסוף מפתיע. השראה הם פנים מול המראה, תספורת חדשה שהופכת
את הפנים שלך למשהו טרי, לא מוכר, מחודש.
|
נטע מכרסמת את הקרקר האחרון בחבילה. על השמיים מצוירים שני
קווים של ציפורים. מחוברים בקצה אחד. היא מסתכלת בחלון ורואה
את הים והנמל. הספינות של צי הסוחר כבר יצאו אל הים עם
מכולותיהן.
|
בתעתועיה, רואה עצמה בין שיחי ורדים, מורחת על עצמה את עלעלי
השושנים, ורודים, אדומים, צהובים, לבנים, חוזרת לניחוחות שלה.
החלומות הטובים, עליהם היא מתרפקת. פנטזיות שקיוותה להגשים עם
גילי, ונכשלה.
|
תגיד לי על כוס יין אדום
תגיד שזה סתם
שהכל רק בראש שלי
התלבטות.
מחפשת למתוח את קצה הנוסטלגיה
לפרק אותה לגורמים
איתך, או בלעדיך.
אנחנו נספגים
|
אולי מחר
ישבן חזה וגרביים
יהיו קטנים מחוטבים
יהיו מסודרים במקומם
לא ינועו לכאן ולשם
אולי מחרתיים
|
לפני שקם לו יום, גרמת לי להיזכר
ככה במשלוח מכתב
במקומות בהם הייתי.
|
ושנינו יודעים שמפגש תחת פנס שבור
מסמל משהו עתיק ונסתר
כמו תיבת פנדורה בלי נחשים
רק סוכריות וצעיפים צבעוניים
הרבה ממנו, הרבה ממני.
שם.
|
בין הים וההרים אני גולשת על ציר הזמן
מחכה לאור כחול שיכנס לי בעיניים
יסנוור אותי, יהפוך לרוח בצורת גוף
יעטוף את ידיי וייקח אותי
|
בסיפורים על עצמי, יש לי אומץ.
עד עכשיו פחדתי.
הפחד כמו מעצור דלת.
טיק-טק טיק-טק, לא נכנסתי פנימה.
נעלתי.
|
מעל נהר שקט, זוכרת,
לא סירה, אלא גשר,
גשר עץ כושל.
האם הייתה זו דבלין שחירבה את נפשי,
עשתה אותי חיית לילה, דוכסית מתחנחנת?
|
אתה ואני, מסתכלים עמוק אל המסך,
אל יופייה של הנערה
אתה אומר שהיא מתבשלת לאט,
פעם הייתה בה תמימות.
|
אני נעימה
כך מסתלסלים תיאורים בגודל בניינים
בין שפתיך, נאמרים בעת קרצוף רצפות
|
בחייך את לי דרך
יפה עדינה ענוגה
גדולה ועצומה
כמו סכין קצבים
בחריטתה על הבשר
את מבהיקה.
|
זה השלג הזה שמקיף אותה,
מחדד את הטונים, מסלסל,
רק שירתה מפרקת לגורמים,
את כל אותם הרגעים,
בהם הדם מתקרש בפנים.
מסרב לחמם.
|
הזכרת לי איך היינו פעם.
על כוס קפה.
הזכרת לי ניחוחות ילדות.
כאילו משום מקום פיזרת אותם באוויר
|
בייאושה קראה לו בוקר
לא כאן בצהוב הזה
בין הבתים האפורים חמדה אותו
זייפה קלרינט וטרומבון בדרך אליו.
|
קראתי בך אתמול בערב
לאט אבל בעיון
תקתקתי שמך על מקלדת ישנה
רציתי להיכנס לך לסיבים
לטעום את האפייה שלך.
|
אולי
אולי המילים הבוקעות
בשעות לא שעות.
|
וכל מה שאני אומרת לך, זו פרובוקציה של הדמיון.
הרי גם אהבה היא בדרך כלל מוגזמת.
|
קיבלתי ממך
את הסמלים
את הצבעים
את הצעקות
בפנים, רק בפנים
תמיד אני שותקת אתך
|
אולי נותר לי רק לשבת כאן לתהות
ותהיות גורמות לדמיונות לצוץ על הקרקע
להסוות מצב מובן, לחפור במקומות לא לי
ונאמר לי שיש צורך בזמן
|
מתישהו נכנסת לתוך מיטה
זזה בעצמי. בלי סיבות.
תנמקי עכשיו. נראה אותך.
תסבירי לעומק.
תכתבי בלי אותיות.
|
שליפת הטבעת עוד כאובה לי,
האכזבה שבהתנצלותך.
ביקשת בחזרה את הרגשות. אני נתתי.
ללא סליחה.
|
אתה רואה מולך תמונה של כוכבת קולנוע משנות הארבעים, שיער רך
מסודר מתולתל בקצוות וחלק למעלה. אתה רואה אותה- אותי- אותה
יוצאת מהמכונית השחורה, מדלגת בקלילות בשמלת ערב לבנה, אתה
שומע קריאות הערצה, מחיאות כף.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
- תגידי, אבא
שלך גנן?
- לא, למה?
- כי יש לי עדר
שלם של מלפפונים
ועגבניות,
ולעזאזל,
מישהו צריך
לטפל בהם!
ץ סופית מחפש
גנן. |
|
