|
את טל אני מכירה מאז שאני זוכרת את עצמי.
תמיד היינו יחד, טל ואור אור וטל, כולם ידעו שאם אור אז גם טל
ואם טל אז גם אור.
נולדנו באותו יום והיא גרה בבניין לידי. גדלנו יחד.
|
כלום כבר לא נשאר לי רק אותו שחור גדול שממלא אותי מכאיב לי כל
הזמן אותו שחור סוחף וכל כך קל לתת לו לסחוף אותך להיכנע לו
לטבוע בו לתת לו להקיף אותך.
|
דמעה עגולה וחמה זלגה לאיטה על לחיי והרטיבה את פני אחריה באו
עוד הרבה דמעות כולן נראות אותו דבר כולן מלוחות.
אנשים באו אלי חיבקו אותי לטפו את ראשי ניחמו אותי, המון אנשים
באו אנשים בלי פנים, חלולים מי צריך אותם בכלל שילכו כולם.
|
היא הלכה לאיטה בין כל האנשים ברחוב רובם ממהרים מביטים בשעון
מנידים את ראשם עצבניים, היא הביטה בהם במבט משועשע ומנותק
מהעולם, כמו צופה הצד כאילו אינה אלא אוויר קוף שמתהלך בין
האנשים האלו, אנשי עסקים חשובים מנהלים מורים וכולם ממהרים,
והרחוב מלא בקולות של בו
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
ואז יוצא אחד
המהנדסים מתא
השירותים, דופק
על דלת השירותים
שממול ואומר
"כרטיס בבקשה"
מפקד אכזרית
לשעבר, מקלקל
פואנטות בהווה,
והפעם בטכניון |
|
