צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

בלילה הגעתי הביתה.
אבא ישב מול הטלויזיה ואני התארגנתי לשינה.

בכור איבד את תעודת הזהות שלו שבוע שעבר, בשוק בלוד. הוא חיפש
אותה שוב ושוב ולא מצא.

בכור איבד את תעודת הזהות שלו שבוע שעבר, בשוק בלוד. הוא חיפש
אותה שוב ושוב ולא מצא.

שיניים חסרות שלא מביישות אף מבט סתום אך שמח בחלקו.
כך מצאתי אותה, האישה מהאוטובוס, אולי מטר וחצי.
היא בדיוק ירדה, אני עליתי והאוויר שם באמצע היה נתון בדילמה:
אני או היא, אך לא יחד, המעבר צר.

שיניים חסרות שלא מביישות אף מבט סתום אך שמח בחלקו.
כך מצאתי אותה, האישה מהאוטובוס, אולי מטר וחצי.
היא בדיוק ירדה, אני עליתי, והאוויר שם באמצע היה נתון בדילמה:
או אני או היא, אך לא יחד, המעבר צר.

"שלום", "הו, אחר-צהריים טובים", "יום נאה, האין כך?".
הן נכנסו אחת אחת ונסובו לשולחן הארוך, מקפידות ליישר את
מחלצותיהן, קצת להבליט, קצת להדק. גב זקוף, מרפקים בצידי הגוף,
סנטר מורם.

העולם נתברך בשבעת פלאי תבל
הטומנים בחובם יחוד, סמליות, קסם נסתר,
בשבעה פלאים נתברך העולם
ממשילים, ממחישים מעללי העבר.

ואנחנו תמימים, אדם וחווה
גומעים שיקוי תאווה.

גם אם יכלו השמים כולם
ורעד ותוהו ישרור בעולם
ולא עוד ינץ הזירעון שבגן

טסתי לישיבה דחופה
אל תשכח לעבור במכולת
ביצים, חלב ומאה גרם סולת
בעצם מאה חמישים, בעצם מאתיים.

ואני כאן לבד
בין דלת אמותי
ואתה שם לבד
בין קירות ללא סיד

אני מפחדת
שלא אתעצבן יותר
כי "איזה מן דבר זה
לשכוח לכבות את האור באמבטיה"

אתה שותק.
מפיך הגה לא נפצה.
רטט קולך עוד מתרחק
נישא על אדוות קל כנוצה...

אתמול חלמתי חלום
באמת חלום חביב
היינו כולנו בבית של סבתא
והיה שמח, והיה אביב.

מצלה עליך לבל יצרבוך תעתועים וחזיונות.

משב רוח קריר מלטפני ברוך
עוד חובק הטל את צמחים,
וניצן סגלגל מבקש לו לפרוח
להוסיף על הוד הפרחים.

ורגלי יחפה
מתמסרת אליו.

זו לא אותה הרגל
שהונחה ברפיון על אדן החלון
בבוקרו של קיץ נעורים מתוק

אלומת שמש דקה, כפנס על עדנת פניך
ועיני, כשדון טורדני שחמק מבקבוק
יצאו למסע אל תוך ספונותיך

נסיך שלי
משוש חיי
שלווה אופפת נפשותינו.
שותק, דומם ובו בעת מפיק מרגליות.

ותמונה עדינה בחטף מגיחה
החיוך המוכר, החמים,
של אותו אחד המשתקף בדמעתי המלוחה
שאינה מתאדה עם חלוף הימים

אני רוצה שתדע.
והמילים נעתקו מפי

היא נשבתה בקסמיו.
היא הניחה לו לשקר לה.
היא נתנה לו להשלות אותה.
היא חייכה בכל פעם שהופיע.

התמונות - עדיין תלויות על הלוח שעל הקיר.
ההודעות הקטנות בפלאפון - לא נמחקו.

"התבגרת", הם לוחשים בחיוך מעושה
אך בלא יודעין כי זוהי רק תחילת המעשה...

כתיבה ללא מטרה
בלי כל מסר להעברה,
שרבוטים, מילים בודדות
על דף נייר כמו מרצדות.

השאירו אותי ביציאה
ממש מקומם.
בעצם רק חצי שעה
אבל זה עניין של עיקרון.

המגנט הזה ביננו, והעוצמה שלא תיאמן
מלאך הופיע בחיי, תפילתי נענתה ואומר-אמן.

"איני מספר אגדה, חיי לצידך הינם החלום המתוק ביותר..."

"תסתיימי איתי יחד?" שאל בעיניו,
"ואיך", ענתה, "הלא רק התחלתי".
מאז היא מדדה כל יום את הקמט בין הגבות
שנעשו רפויות ומרווחות

הו חלום מתוק, מתוק
שרבוב שפתיים קל
רסיסי טללים
משחק צללים

הנני כאן, לבדי
האינך שומע בת קולי?
הנני כאן, בגפי
קרב, עמוד איתן מולי.

יד
כזו שאיננה נרעדת
ואצבע אחת מורה וניצבת
רגל ורגל מצייתות בנחישות
להספיק לאחוז בשאריות החול הזולגות
שפעם עיצבו חוף פרטי רק שלך

חיוך יחיד שלך מאיר את הליל
כל אופל ושכול משלח...

לא הייתי אישה טרם
למדתי להתחקות אחר קצב נשימותיך

זה מתחיל בקטן
בעיניים בוחנות
ובצדודית הפנים
מונחת על כר

כשאני מנשקת אותך
הטבע כולו נעור לחיים

לא הבנתי מעודי שברים
או אחוזים או בעיות תנועה
לא ניחנתי בכישורי בישול
אולי חביתה, והשוקו שלי נהדר

לו רק היית מתמסר
בכל גופך ונשמתך

לכו תבינו מה הקטע פה
הקרבה ותמיכה וכל זה

לכל נעל קטנה, ריקה, מיותמת

קול דממה דקה מפלח ליבנו, חד כתער,
קולכם שלכם, אחים שלנו.

לשם ההיסוס, לשם המורא
לשם העברית שיפה לי נורא
ולשם כתם הדיו בצד האצבע

אלחש תפילתי, תפילתך למקומי:
כי אוקיר כל פלא עלי אדמות
מן טבע החוצות המשכר לטבע האדם המשקר.

הנה אני, הכביש הומה
שקופה לתנועה המייללת

אך עוד היא סיפרה והכה הברק
כיבה מילותיה יפות
ויחד איתה גוועו לאיטם
גם מאה שנים נוספות

הבט באלה העומדים שם בכיכר
נדמה לי שהם ממלמלים איזה שיר מוכר

לילות מתוקים
זכרונות רחוקים
מעיבים על כל מכאובי.

אהבתך כזר ורדים
נועזת, כובשת, תשוקתית,
אהבתך כאוסף סחלבים
טהורה ואמיתית

היום שוב צחקתי
ואני שוב אדם חדש.

לעד תחיה בנפשי

נאד נפוח, מוקיון, לץ,
סופך המר שתתפוצץ!

איפה הן אותן המילים היפות
שהייתי קוטפת כפרי תאווה
והמקצב השגור והטוב של ארבע פעימות
אוזניי התייתמו משירי אהבה

דואט נצחי
שלא יפסק
אלא למשמע האות.

אבל מכל הסוכריות, במקום הראשון
אני אוהבת את זאתי שצובעת את
הלשון

ועדיין, שלושה כוכבים מנצנצים בגאווה בעלטת שטיחי השמיים,
והם בוהקים וזוהרים באור יקרות, במלוא הדרם,
כמu גאים להיות שליחי האהבה האושר והצדק.
והם לא ימושו מהיותם מחזיקי העולם על תילו.

"הוסף וידאו למצב הרוח שלך".
לא, לא אוסיף. אלא אם יש לכם וידאו של בחורה נוירוטית בהתקף
זעם מכה במחשב באלה ללא רחם.
תרבות הפייסבוק. בואו נדבר על זה. לא, בואו נקליק על זה.

אתה המיוחד שלי,
רק רציתי שתדע.
וזה אולי חלום בלהות
אבל זו לא פרידה.

ואז היכתה בי הסיבה לדבר, לפתע התרחבו עיני בחוריהן, שהרי
פולין כולה, על כל עלה, פרח, עץ ושדה בה, הושקתה לא במים, כי
אם בדם אדם. דושנה בעורם, עצמותיהם ואפרם של בני עמי.

- "את לא מפסיקה לחייך הא?"
- "אולי תתני לנו קצת משמחת החיים שלך?"
- "בהתחלה חשבתי שאת מהצווחניות הצפצפניות האלה שממאיסות עצמן
על הסביבה עם כל צהלה מחליאה נוספת הבוקעת מגרונן, אבל לא, את
סתם אדם שמח."

אנשים,
יש לי שאלה אחת לשאול אתכם: למה?
זאת לא שאלה מסובכת, שעוסקת בפילוסופיות שונות על העולם, לא
שאלה אישית מדי או חטטנית, לא מכשילה, פשוטה כמשמעה-למה?
לא- מי? מתי? איפה? איך? דהיינו-שאלות שיכולות להתפרש כחדירת
יתר לפרטיות,
רק-למה?

אתם לא מבינים מהו טוב-לב אמיתי.
אתם לא מבינים מהו העדר מוחלט של רוע.
אתם לא מתארים איך אפשר לתת כל-כך הרבה לאחרים על חשבון עצמך.

האם אתה ואני זה כמו אני ואני? שלובים יחד עד עולם.
לא, זו לא העת לנו עדיין. אך היא תגיע.

הוא השתנק, פרפר, נאנק, אבל אתה בשלך, לא שעית לתחינתו, או
אולי פשוט לא שמעת אותה.

היא תמיד הייתה אשת מילים. ליקקה אותן כמו דבש נוטף, החייתה
אותן, ציטטה, יצרה, המציאה. משהו בהן היפנט אותה. היכולת ליצור
משפטים שלפני-כן פשוט לא היו, להביע את התחושות הגופניות
והנפשיות העצמתיות ביותר, כמו גם את השבריריות, והכל בעזרת
חיבור של רצף מילים קטנות

אתה שובר אותי,
במילה אחת קטנה.
לא מודע לעוצמה שלך,
ליכולת שלך לפסל אותי כאוות נפשך,
לעצב אותי כראות עיניך.

זיעה חמה ניגרת על מצח העולם, מתמזגת עם שפתיו, והוא מתעוות
לטעמה המר, יורק את הפרשות גופו שלו.

אני מרגישה שהיום נעשיתי אדם טוב יותר.

הקשיבו לי, אנשים,
הפסיקו לבזבז את חייכם לריק בהתעסקות בדברים בנאלים, שטחיים,
דכאונות, וקפריזות חולפות, החיים קצרים ויפים מדי בכדי לנצלם
בצורה שכזו.

אני יודעת שזה אולי קצת חצוף מצדי פתאום להתחיל לדבר ב 2
בלילה, מצטערת אם הערתי אותך.

רק רציתי לשאול, מתי תחזור אלי?
אם רק היה לך מושג... מה רבים הגעגועים...
בטח היית חוזר, לא?

אני מביטה בשקיעה זהובה הנשקפת אלי היישר ממי הים,
והיא משיבה אלי מבט חודר, עמוק, מלהיט חושים.

האדם הוא כמו שוקולד.