|
מגיעים, הוא שם מים, לא הרבה מים, בדיוק לשתי כוסות קפה קטן,
אין לו סבלנות הוא רוצה אותם רותחים מהר, גם אותי.
אני מדליקה את המערכת, אדית פיאף, הוא מסנן הצרפתים האלה
ומחייך, אני מסמנת שאני מורידה את החולצה, הוא מסמן לי קודם את
המכנסיים, אני ממושמעת.
|
אני בחדר.
מאיר אריאל שר לי ברכות "נשל הנחש" (מאיר אריאל ברכות?
ברכות מלטפת אפילו!) רכות כזו ששמורה רק לאלה שכבר לא איתנו,
ביחוד כאלה כמו מאיר אריאל שמתו בצורה כל כך משונה.
אח שלי מול הטלויזיה בסלון צופה בקליפ של מרלין מנסון
|
אחר כך הוא ישכב עליה באפיסת כוחות
וילחש לה באוזן דברים בשפה זרה שהיא לא תבין.
הכול ישמע לה קללות.
|
הדינמיקה ההרסנית הזאת
אנחנו אוכלים את הקרביים אחד של השני
בארוחה חגיגית של ליל שבת.
וזה לא בגלל היין, אמא
|
שאני לא מאבדת את זה
ומתאבדת לך בתוך "שלוש מסיבות"
ו"איזון עדין".
|
בחורה קמה יום אחד עם בואש מתחת לחצאית,
היא לא מסתכלת עליו
אבל היא מרגישה אותו בין הרגליים.
|
הוא אומר תאהבי אותי אהבה בנעלי בית,
תפסיקי לחפש משמעויות בניצוצות וכוכבים,
וכשאת מחרבנת תפסיקי לשיר,
דווקא מדליק אותי לשמוע את החיצרוצים
|
אני אוהבת שמיים כחולים, פרחים אדומים
|
ואני חולמת שאני אישה של איזה דייג
שמביא לי דגים עגולים ובחלום אני אפילו יודעת
איך מכינים.
|
ובלילה כשאתה מפרק בתוכי ילדים אבודים
ואני הורגת אותם כל פעם מחדש
|
לא הזדיינו כמו בסרט כחול גם לא ברעש וקול,
אבל ריק לי עכשיו מאחורי הברכיים, ריק לי מאחורי האוזניים
והכי ריק לי בשקע של הצוואר, המקומות האחרים מתמלאים איכשהו
אבל
|
(אם אני אצליח לתפוס את הדיוק של החזקת הכוס,
מספיק חזק כדי לא להפיל
ומספיק חלש כדי לא לשבור
אני אוכל להחזיק)
|
אני לא יודעת ללטף במילים
אותי הן פוצעות.
|
האצבעות שלה על הפנים שלי בריח סיגריות חריף, בובות חרסינה
קטנות על מזנון, חצר מוזנחת מלאת קוצים, שורה של מרצפות עקומות
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
אומרים שהיקום
הוא הכל,
ואומרים שהוא
מתרחב ואחר כך
הוא יצטמק
אבל אם הוא הכל
אז לאן הוא
מתרחב? |
|
