|
ת'אמת, לא חשבתי שזה יהיה כך. בטח עוד מריבה קטנה וזה יעבור.
אבל לא, כבר יומיים שהיא כועסת. טוב, אני אשם. לא אמרתי שלא.
אני מודע לכך שאני אשם אבל היא מתנהגת כאילו שהיא יודעת בבירור
שאני חושב שאני צדיק.
|
עצבני, יותר מכולם. זהבי עאלק. הוא יכול לפרסם את רגיעון של
הדס, אני זה שעצבני באמת.
כן, אמנם קשה לעשות את זה, אבל לפעמים אני מנחם את עצמי ואומר:
"די חמוד, זה שווה את זה, ואפילו אם אתה סלבריטי רק בזעיר
אנפין, עדיין סלבריטי".
|
כולם קינאו בי על העט היפה. גד טרח להזכיר תמיד שהוא לא מקנא
בזה שיש לי, אלא בזה שגם לו אין.
התחנפתי. ידעתי שמורים אוהבים כשיש מוסר השכל מטופש בכל חיבור.
|
נימוס היא לא מילה גסה. כך אני סובר, ואני בטוח שיש אנשים
נוספים בארצנו הקטנטונת-ארצנו היפה שחושבים כך.
אולם לעומת האוכלוסיה המצומצמת שלנו ניצב צבא בלתי רשמי של
וולגאריות וגסות. ניקח כמה דוגמאות, ונשווה בין המצבים השונים.
|
אצלנו בבית כולם נדיבים. מתנהגים בליואליות כמו היו נצר לשושלת
רוטשילד בעצמם, ואנחנו בכלל עולים חדשים. המקרר ומדפי המטבח
אצלנו לעולם לא ריקים. תמיד נמצאים לראווה ובהחבא בקבוקים,
צנצנות, קערות, כוסות וכלי קיבול נוספים בשפע. הבעיה היא
שהכלים עצמם ריקים.
|
נעים מאוד, קוראים לי גאולה, ואני מוגדרת כחולת נפש עם סינדרום
עליונות ורבאלית.
מה שהתחיל כיום רגיל הפך במהרה ליום ששינה את חיי בלי ששמתי
לב, וגרר אחריו רצף אירועי שרשרת אחד אחרי השני. יותר נכון,
השני אחרי האחד, והשלישי אחרי השני וכו'.
|
אני וניסים חברים טובים. למרות שלמדנו ביחד רק מכיתה א' ועד
כיתה ד' (העיפו אותו בגלל שהיה ממש בעייתי) - החויות המשותפות
שלנו בשכונה שמרו על החברות שלנו.
אין מה לומר, בן אדם מיוחד ניסים, להיות מושפע מסרטים
הוליוודיים זה באמת מעשה שלא כולם עושים אצלנו.
|
חם לי רצח. באיוס סיפר לי שהחום שלי הגיע כבר ל-54 צלסיוס. אני
לא רוצה לחשב כמה זה בפרנהייט.
דפקו אותי על איזה לוח פלסטיק מסכן בצבע ירוק, וציוו עליי
לקרוא לו "אמא". זה עיצבן אותי. אין לי אמא, אני נולדתי במפץ
טכנולוגי.
|
אל תשכחי לזכור אותי
אני יודע שזה לא אני
כי לא נשארת כתמול שלשום
במציאות ובחלום
|
את המלאך ואני השטן
שיושבים אצלי בגן
את הצלילים ואני הדממה
אני שותק ואין תגובה
|
העכשיו הוא אני
ואנוכי הוא היום כי
לא יהיה כיום חולף
לא יהיה כי השתניתי.
|
יש לי חלום שעוד אולי יתגשם
וישובו כולם לציון ברינה
רק לדעת צריך כל עודני נושם
שתמשיך בליבי לבעור התקווה
|
לו הייתי יכול מתנה להגיש
עטופה, ארוזה, עם תכלית מבפנים
במילים אחרונות, חשיכה בלילות
תיאורים עפופים בעשן
|
שוב עטופה העיר לבן, כמו כלה בחופתה
על פניי עלה הסומק, כל רצוני לראות אותה
עוד חורף בא ויחלוף, הקור כבר לא סימן לבכי
במקום לצפות בפתיתים שבמעוף, עדיף לצאת, תעזבי ולכי
|
בדידותו של אדם היא החיסרון שבקיומו. אך מהי בדידות? להרגיש
שאין עם מי לדבר, או להרגיש שאין במי לגעת? הצד הרוחני או
הגופני בלבד?
חזרתי להבנתי הקדמונית, ושוב אני הוא הנחות והמסכן. נכלמתי
מטעותי הגדולה.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
סליחה לא
התכוונתי לרדת
עלייך, מפגרת,
רציתי לרדת
לך.
אחד מבהיר
שכוונותיו
טובות. |
|
