צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

נורא הופתעת, את עם כל הבגדים שלך, עם כל המכנס "200 ש"ח שעושה
לך רגליים יפות, אבל הוא במילא לא במידה שלך" מלא בוץ, מהגשם
הזה.
את והבייגל שהיה לך ביד עשיתם לי פרצופים, והלכתי.

הרי היא זאת שלא הייתה לי ביום הולדת. לא?

זה רק אני,אני שמנסה.
אני שיודעת שבמילא אני לא אצליח
אז למה לטרוח ולשאוף ליותר?

אתם יודעים, אומרים שדברים טובים קורים לאנשים אופטיימים ואני
לא יודע אם זה באמת נכון, כנראה שהייתי צריך להאמין שמכבי תיקח
את הגביע.
"נו מילא" אני חושב לעצמי

עוד שנייה משתגעת,
והיית צועקת,
אם היית יכולה.

ושמתקרבים ורואים את הלבן של העין,
מוצאים גם ניצוץ, לעיתים הוא נכבה.

כי אין לך מושג איפה את עומדת.
האמת שגם לי אין.

כשאני ואת ואבא שלך נוסעים במכונית, אני אומרת מילים אחרונות
ומחכה לראות מה יקרה.

וזה מוזר.
מוזר.

אני אשנא את עצמי על זה הרבה,
וייקח לי זמן להתגבר,

הכרתי שני סוגים שלך.
הסוג השיכור,והסוג שלא מבין איך אני יכולה לשנוא את עצמי.

תחשוב קצת לפני שאתה יורה אליי משפטים.
אני מבטיחה שגם אני אעצור פעם הבאה לחשוב.
מבטיחה.

לא היה לי אף פעם בשביל מי לעמוד בצפירה, על מי לחשוב במשך כל
יום, על מי להיזכר מהדברים הקטנים, על מי להתאבל, ועל מי לחשוב
על "מה קורה,אם הוא היה פה".
ובכל זאת, ברגע שאני רואה אותך, אני יודעת שאם לא הייתי צריכה
לפתוח את הפה ולשיר, הייתי יושבת לידך, ומחבקת

אני שונאת אותך.

זה לא איזה משהו צפוי, זו מין אהבה כזו, וזה דברים שקורים רק
לי.
זה מין יום כזה, שאת מרגישה שדברים ייקרו, ושדור לא מדבר
שטויות.
שאני באמת רק צריכה להיפתח.