|
3 לפנות בוקר.
הריח שלך חדש למיטה שלי
|
כשאתה מחייך, והצלקת שלך שאתה כל כך שונא
ואני כל כך אוהבת מחייכת גם היא-
היא פוצעת בי סימנים של אהבה בכל פעם מחדש
|
3 שנים.
כמעט חצי חיים שלי. של שנינו.
חצי חיים קשורים, מנותקים. מבוזבזים?
"לא אומרת שאתה לא בסדר
רק שלא מוצאת בי כבר מה להכיר"
|
מחפשת קשרים בכוח
מכריחה אחרים להתאהב
|
נפרדנו.
כנראה שזה נגמר.
מוזר שגם עכשיו אין לי מה לכתוב עלינו.
|
ואתה כל כך קטן בתוך כל זה
|
אז אני ממקשת ממך.
ואתה מבטיח.
|
M.T.V בחדר מעופש.
ניו דלהי.
|
"full moon"
אהבת לכנות את הערב הזה
"כמו באוסטרליה"
|
כבר יש לי מישהו.
הוא יפה ומצחיק וחכם.
|
בדקה ה 90,
בסיבוב מהיר
ברחת ממני
אליה
|
מחפשת הגדרות.
ולא מוצאת.
פשוט לא טוב לה.
|
נאחזת בשיירים של תקווה
שהולכים ונשמטים
|
חושבת עליך
עלינו
במצבים מופרכים
|
להה ורצוצה הגיעה
אורחת חיי
אל קיצה
|
אפשר לצפות שאחרי כל הזוהמה בה הסתובבתי היום,
תחפוץ נפשי במקלחת.
משום מה, הרעיון להיכנס למקלחת מזעזע אותי.
|
ועכשיו, התרוקנה הבמה.
מחזה לארבעה מתהווה למונולוג.
בסופו של דבר, לבד
|
הרגע הבנתי שאת עוזבת לתמיד
|
כבר יותר מחודש מאז שעזבתי לעבר הריק.
רק רציתי לומר - אני זוכרת.
|
שונאת את העיניים שלך.
מתעבת אותן כל-כך.
נדמה שכל פעם שאתה רב איתי העיניים שלך זורקות אלי חיצים
כתומים וארסיים.
מאשימות, סובלות.
|
ניסיתי לצייר את העיניים שלך.
פתאום נשכח מראן מזכרוני.
נבהלתי. הרי עיניים הן הדבר הראשון שרואים -
|
פיה. שמימית, נצחית. כזאת עם תלתלי זהב ועיני עגל עגולות.
ילדה שהיא פיה, פיה שהיא ילדה. מקום בו כל הגבולות מטשטשים.
|
בלילות כאלה
כמעט שאפשר לראות
אנשים זעירים
|
רציתי לומר לך
שזה מטופש לוותר עלינו
|
על טס
עשוי עלי בננות
הגשתי לך
אותי
|
עמדת שם, בלי משים
כולך
ערום לפני
|
יום רביעי, 16 באוקטובר.
היום אנחנו נוסעים לטרבלינקה.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
אם היינו
קומוניסטים
כל זה לא היה
קורה.
אריק ובנץ ברגע
של משבר |
|
