|
חיברו כל הכוכבים את דמותך בשמים,
והשקיפו אותה במים.
גרגירי יער אדומים,
באו והרכיבו את ליבך המתוק והתמים.
מלאך עם כנפיים לבנות אז בא,
עם שקית אבקה לבנה,
ועטף אותך בניצוצות של אור והבנה.
|
יושב ושומע אותם למטה,
צועקים ובוכים,
וללא הרף מבקשים.
רואה איך עצים נופלים,
רואה איך בנשימה אחת מסיימים חיים.
|
הוא שוכב שם על האדמה,
צמרמורות חזקות עוברות בגופו,
חושב וחושב לא על עצמו.
|
איך באותו יום היא הלכה,
כולה מלוכלכת ופרוע שערה.
בחולצה כבר שחורה,
וחצי נעלים אדומות מזכוכית שבורה.
איך היא הולכת ואיש לא רואה,
ובקולה היא שולחת אבנים ללבי הטועה.
|
ואולי זו שפה ללא מילים,
אולי זו שפה של צורות ותווים.
אולי אלו תנועות שיוצאות ממך,
שמכוונות את הגוף מתוך הנשמה.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
יואב, אתה הרבה
יותר כלי ממה
שחשבתי.
וחשבתי הרבה. |
|
