[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה









לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
יומן
רציתי ללכת לים ואתה לקחת אותי לחוף מרוחק אבל כל כך יפה ולא
פחדתי שתיקח אותי איתך כל כך רחוק הרגשתי שבידיים שלך אני
יכולה לישון בבור נחשים.
היה זה הלילה בו מאדים הכי קרוב לכדור הארץ, הלילה הזה מגיע
פעם בשישים אלף שנים, היה משהו באויר אלא שכנראה שרק אנחנו

זכרונות
היינו זוג יפה, מדהים. אנשים סובבו ראשם אחרינו ברחוב לא בגלל
איך שנראנו אלא פשוט בגללנו אנחנו. הייתי באה אליו בימי שישי
בבוקר. ואף אחד לא צעק עלי לצאת ממאורת החושך שלי כמו בבית.
היה לי טוב שם חשוך וקריר. החברים שלו היו צוחקים עלינו

גן עדן
חור תקוע בסוף העולם לא קרוב לשום מרכז או עיר אז מה בעצם
עושים בגן עדן אם אין שוטרים לקלל ונהגי מוניות לריב איתם?
והכי גרוע זה הטמבל הזה שקורא לעצמו אלוהים והבן הדביל שלו עם
האמא השרמוטה שלו אלק בתולה מה היא לא מבינה שבגן עדן אין
בתולות ושהזין של אלוהים ג

אורבן לג'נד
כלב. הוא היה כל כך שמח ועליז קופצני ורץ בצליעה אחרי איש,
פתאום שמתי לב שלכלב חסרה אחת הרגליים הקדמיות, זה העציב אותי
מאוד אבל אז ראיתי שהאיש אחריו הוא עוקב הוא בעליו אז נהיה לי
קצת פחות עצוב, כי יש מי שמטפל ואוהב את הכלב הנחמד כל כך הזה,
מדהים כמה הוא היה

יומן
אז יצאנו משם בדרך הביתה בשביל האבנים האפורות של אלנבי, קצת
פחדתי ליסוע עם בחור שיכור על האופנוע אבל כמו שאמרתי לא מזמן
לאהוב שלי, אני עושה שטויות כי לא אכפת לי מה יקרה וכבר לא
אכפת לי להפגע מזה זה לא כאילו המצב יכול להחמיר ומקסימום
שיכול לקרות הוא שנמות ו

כל מה שיכולתי להרגיש הוא רחמים, המון עצבות כאב לי כל כך
לראות אותו מנסה להרויח את הלחם שלו, איש בן 70
רציתי לתת לו יד מגע אנושי שנראה כאילו כל כך חסר לו, חיבוקים
של נכדים,


לרשימת יצירות השירה החדשות
והנר האדום שבקופי שופ בתוך זכוכית תפילה
בוער בוער עד לכוכב הכחול
אוי אמסטרדם
וי מאדאם

ואתה לא כאן ברגעים האלה,
שכל כך רצית אתה לחלוק איתי
עצוב לי, כואב לי
אתה רואה אותי בוכה?

אהבה
הנגיעות שלך
הנשיקות שלך
היד שלך שעוברת בעדינות
על כל חלק וחלק בי
השפתיים עדינות נושכות
אתה,

בדידות
אתם מוצאים תירוצים היגיוניים
ובורחים, לכל מקום רק לא לעזור לי לקום
הלוואי והייתי מתאבדת
הלוואי והייתי מספיק אגואיסטית כדי להתאבד
אשאיר פתק קטן על גופתי
"אתם הרגתם אותי"

ביקורת
באנו אל הכיכר כדי להראות לכם שאכפת לנו,
באנו בפרחים ובנרות, באנו בדגלים ובסליחות,
באנו, כדי לקיים הבטחות.

בית הקפה לא מתרוקן
שום דבר לא זז, לא נע
כאילו הכל מחכה רק לי
שאקום ואצרח

שואה
אולי הבן שלך שרוי שם
חי בין מוות
שם אתם בבור מחכים
אתם החיים
כמו ישנים

אהבה
ועדיין עולות בעיני דמעות למשמע קולו
המוכר לי יותר מכל צליל

אהבה
הבקבוק נשמט והיא נופלת
אהוב מחזיק אותה בקצות אצבעותיו
היא כבר חצי בחוץ
תקועה בצוואר הבקבוק
שנשמט לתהום
תהום ללא תחתית

יחסים
היא זזה כמו חתול בר
מתוחכמת כמו ג'וזפין
ניצבת מאחורי
נפוליאון הגדול
ומושכת בחוטים, ומזיזה אותי,
כמו מריונטה

החלום נגמר
העבר עבר
ואני שוב
עם כל החרא שלי
מעשנת סיגריות קשות
מחלחלת אל גופי נוזל משכר
ומתבוססת בתחושת ההחמצה
שלא אני גרמתי לה

והמלח מקשה את החול שבסלע
יש צער במצולות
וקצף הים מספר את הסיפור
שרק הוא יודע

אינטלקטואלים אנחנו
אומנים מסוממים מיוסרים
מהו החיפוש הזה?
אחרי מה אתם רודפים?

יחסים
וכולי מסורבלת בתוך החוטים
שקשורים אל הלב שלי, אל הגוף שלי
ומושכים לשני הכיוונים,
ולפעמים עמוק בלילה
מתעטפת בהם שיחממו אותי
וכבר כל כך הרבה שנים הם שם
שהזהב חדר לשיערי
והכסף לעיני

ייסורים
לא יכולה יותר לבכות בלילה
הדמעות יורדות ממני קפואות
פוצעות אותי
כדוקרני קרח בוערים
הופכים למים רותחים על הפנים שלי
כויות וצלקות

עבר
אני מתגעגעת לעבר,
לשדה החרציות, זה פרח כל כך ידידותי
ולעתיד הנוח שאני צופה
לרכבת התחתית

וכואב לי כמו סכין רותחת
שחוצה את הלב לארבעת חדריו
סכין בצורתו היא צלב
ואין לי אף אחד

והחזקתי את ראשי מעל המים
בשביל שלא תדע צער ממני
וניסיתי לאהוב כמו שרצית
באמת שניסיתי
ואולי לא הצליח
אני מתנצלת

אינטרוספקטיבי
שמישהו יענה לטלפון
שמישהו יבוא לחבק אותי.
שמישהו יבין
ממשיכה לפלח, חתכים קטנים, זה לא מספיק.
זה לעולם לא יספיק.
לא יכולה למות רק לעשות נזק בדרך.

וזוהי עכשיו השעה היפה
בתקופה הרעה בחיי
הכל טוב לי ורע לי כל כך
ואני כל כך אוהבת
אני רוצה אהבה
שיאהבו אותי
לאהוב
אני מחלחלת בכם

געגוע
אתה מגן על המדינה ואני לבד
ואיתך הייתי תמיד מוגנת
ומי יגן עלי עכשיו?
חייל שלי?

בדידות
ללכת לישון בלילה ולשים ראש,
ולשמוע את הדופק שלו מאט לאט לאט,
לדעת שמישהו אומר לך לילה טוב
מישהו שמדי פעם יכין לך קפה וידע איך
מישהו שיביא לך מים בלילה
שילטף כשכואבת הבטן
שירקוד איתך כשאתה שמח
ושיסע איתך כשאתה צריך לברוח

כמיהה
אני כל כך מכירה את החיבוק שלך
אפילו שמעולם לא חיבקת
מתרגשת לנשק אותך
אהוב לא מוכר, לא ידוע
אביר שחור
משיח לב,

זרועותיך חבקו אותי
הייתי כעובר
בתוך הרחם
מוגן, שלו, שקט
הרמוניה
אהבה שלמה
חזקה כל כך שבא למות, לצרוח
לאהוב עד כלות נשמתי

וסיפרתי לך שאין אדם בעולם שאני אפול לידיו
בביטחון מלא
אתה אמרת שאתה סמוך ובטוח שלידיך אפול
לא היה לי בשביל מה להתווכח על זה
כי אכזבת אותי כל כך הרבה,
אני לא יודעת אם הייתי נופלת לידיך
כי למרות שאני לא סומכת עליך
אני באיזה שהוא מקום מסורה לך,
אפיל

שואה
צועדים
תיפופים
של רגליים קטנות על שלג
הם, לא ישרדו את המסע

קולות המלחמה לא נשמעים
אבל הם שם
פורצת מלחמה
רק ילדים שומעים אותם,את קולות המלחמה
ילדים של אבא שלא יחזור,והם לא יודעים

רוצה לישון מכל האלכוהול הזה
מהבדידות, מהמרחק ממך
רוצה לישון
אני כמו קרח

בלדה
רוקדת בטירוף שלה
בתוך יער קסמים,
שקיים בדמיון שלה

שואה
אוושויץ
יש איזור אחד במקום ההוא
היו קוראים לו שביל השושנים
כי טיפות הדם על השלג
נראו כמו שושנים אדומות

ואני רציתי לרדוף אחריה
לקפוץ לים להצילה
ועשיתי זאת, וטבעתי
ואתה נשארת על החוף,
צופה בי, ובה שוקעות.


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
מכתב
אושוויץ סבתא, אני בת 17 לפני 54 שנים סבתא גם את היית בת 17
ואני רואה אותך נערה יפה עומדת כאן בדיוק במקום בו אני עכשיו
עומדת ונלחמת ואני רואה אותך רזה פוחדת כואבת רעבה וקר לך ואת
זועקת תפילה אל השמיים ואין מאזין לך

כמיהה
מי שיעשה לי מסאג' באמבטיה של חלב ממותק מרוכז משפופרת.
שיחלום איתי את החלומות הפרועים
ויציל אותי כשאני צריכה שיחזיק לי את היד, וכל הזמן, שלא
יעזוב
שיפתח איתי קופי שופ באמסטרדם.

"i gusse the winter makes u laughe a littel slower makes u
talk a littel lower about the things that u could not show
her"

אני יושבת במרכזה של רחבת ריקודים שוממה,
שומעת את השיר שליווה את שנינו שלוש שנים.

אולי תקרא בעיתון את מותי
ואם זה יתגשם אז אני מבקשת ממך סליחה מראש על הצער שיגרם
אני צריכה אותך שתנגב את דמעותיי שתהיה לי מסתור מן העולם
ואתה אינך

ושוב זה פאב, אותו הפאב.
בעצם זה מועדון בשביל כולם, אנחנו רק יושבים על הבר, ושוב אני
מזמינה בקרדי בריזר, בטעם אבטיח כמובן, ושוב הוצאתי את המחברת
שלי, על מנת לכתוב עוד מונולוג מטופש, וכמובן שהדלקתי סיגריה
שאני אעשן ממנה בדיוק כלום והיא כמו תמיד יושבת במאפר

מי הם המגפיים השחורים? אמרו לי שהם כולם זהובי שיער...
גם אני, האם גם אני המגפיים השחורים שסבתא מספרת עליהם?
האם גם אני מהממספרים? סבתא ממוספרת ומה אני?

מחכה לנגיעות שלך לנשיקות שלך לליטוף החם הזה שהוא רק ממך, אני
רוצה לאהוב אותך עד כלות נשמתי אפילו שאתה לא שלי לגמרי, ואתה
לא תיתן לי
לפעמים יותר טוב כמעט מכלום, ורק אלכוהול בדם שלי והוא עושה לי
רעש,

יומן
ואני מרגישה כזאת חולשה. אפילו הזזת העט על מנת לכתוב את הכאב
נראת כמו מאמץ אדיר, חולשה בה אני פשוט רוצה להכנס מתחת לשמיכה
ולהשאר שם חודשים,ללא כל צורך לתזוזה, ללא שום חיוב או רצון
לקום ולעשות משהו עם עצמי.

כמיהה
תמיד הייתה בי התחושה שזה מפריע לי יותר, שאני היחידה שלא
מקבלת את זה בנחת רוח שממשיכה להאבק. הלוואי שיכולתי לברוח
לסמים כמו כל האחרים שמרגישים ככה, אני בורחת לספרים, סמים
ואלכוהול תמיד יהיו אצלי משהו ששמור לרגעים של שמחה, הכתיבה לא
משככת את הכאב רק מסבירה

לצרוח.
שקולי יהדהד בכל העולם שכולם ישמעו, כואב לי. כואב לי כל כך
שאני כבר לא יודעת מה עושים, ניסיתי הכל וממשיך לכאוב לי.
וכולכם חושבים שאתם מבינים אותי אבל אף אחד לא מנסה להקשיב לי.

אתה שהיית החבר הכי טוב שלי, במקביל אהבת חיי
גידלת אותי, חינכת אותי, לימדת אותי ללכת
השקת אותי, הייתי פרח בר
והמים חילחלו מאוחר מדי, לקח לי זמן להבין, לעכל,

מכתב
אתה אפילו לא יודע כמה שהאהבה העצומה שלי אליך היא שהרסה הכל.
לו רק אהבתי אותך פחות עוד היית שלי, למה לא אהבתי אותך פחות
אני מייסרת את עצמי יום יום.

אגדה
ילדים מתים, והשמיים עולים בלהבות, והיום קדושת הדגל נעלה היא
מקדושת חיי הילדים, ולאף אחד כבר לא אכפת בני האדם הפסיקו לפחד
מן המוות, האם זהו טבעם של בני האדם, הלא חלק מן האנושיות הוא
הפחד מן המוות הלא נודע, האם בני האדם איבדו צלם אנוש?

פתאום השורות איבדו מהרומנטיקה
פתאום כמו נוחתת עליך ההבנה שבאובדן

אהבה
אולי אני נתפסת לעבר ומנסה לשים הכל בתבניות. אולי זו אובססיה,
הכל מסודר, מתמטיקה.
מנסה לארגן את החיים כרשימות ומשוואות אלגבריות פשוטות.
ילדה, שלא רוצה לעכל את צירופי המקרים והאקראיות, מנסה להאמין
בכל כוחה בגורל קבוע מראש וב"נועדנו להיות". התייאשתי אולי מ

פאב, מוסיקת רוק רועשת, הרבה תופים, הרבה סיגריות אדומות,
זריקת ניקוטין ישר לריאות. זה כבר בשלב שזה מתחיל לכאוב.

אוטוביוגרפי
שכואב לי, שאני כועסת, שאני באמת אביע את זה שכועס לי עכשיו
בלי להיות מאופקת או מנומסת או בשליטה עצמית כלשהי. כי השליטה
העצמית גם היא כבר הציפה אותי מעל ומעבר, היא נתנה לי הפסקות
לצאת מהכלוב שלי להתפרע לנשוך לשרוט לנקר את העיניים להתעופף
במעגלים ללא שום סיב

אין לי שמיים או ארץ אין לי אלוהים או אמונה בשום דבר ובאף
אחד.
כי האחד והיחיד שהתקרבתי כל כך קרוב ללבטוח בו האחד והיחיד
שהבטיח לא לעזוב לעולם ותמיד לאהוב ולחבק ולהגן אתמול בלילה
הבטחותיו הפכו סרק

פניה
שלושה חודשים חיכינו לאור הירוק של האתיקה
חיכינו כדי להיות ביחד, סוף סוף זה קרה הלילה היה קסם, הלילה
שלנו
ראיתי את הניצוץ בעיניים שלך.
ומאז עברו שלושה ימים חסרי שינה בשבילי, רק חלמתי עליך רק
רציתי אותך


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
ופתאום מתפרץ לו חיוך כזה לא צפוי סתם כי חשבתי עליך חיוך של
אושר ענקי כזה אושר שהוא פשוט הסם הכי חזק שקיים אתה לא יכול
להתנתק ממנו ותודה לאלוהים שה"גמילה" שלי לא באופק תודה שאתה
שלי

בזמן האחרון לפעמים אני רוצה לצעוק שאני אוהבת.
אני אוהבת אותך!

הישארי שם,
השתמשי בכל מה שלמדת ילדה אבודה
יישמי את הידע שימרי את התפוח
ואל תאמיני לאף אדם


לרשימת יצירות הפלסטיקה החדשות
אל היצירה

אל היצירה


לרשימת יצירות הצילום החדשות
צבע
אל היצירה

צמד תמונות
אל היצירה

צמד תמונות
אל היצירה




חזרה לעמוד היוצר הראשי
הו, הלוואי






אם רק...


תרומה לבמה





http://Stage.Co.IL/Authors/NettaNatan
יוצר מס' 1779. בבמה מאז 31/1/01 6:59

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לנטע נתן
© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה