|
"עוף מפה!" צעקת עליי, "מה אתה רוצה עכשיו?", הבטתי לרגע בשעון
שהצביע על השעה ארבע ועשרים, בבוקר כמובן.
"אתה יודע, אתה מזכיר לי את הילדה ההיא מהשיר של טורי
איימוס".
חייכת חיוך ציני מרושע שכזה, תפסת אותי, ומשכת פנימה.
|
אור אדום אפל כזה, ושולחנות קטנים וצפופים, ולמרות כל הרעש
שמעת אותי.
במעין בר אפלולי ונחמד כזה, שרק בתל אביב אפשר שיהיה (האמת
שאפשר שיהיה בכל מקום, אבל מי יפתח בר אפלולי בפ"ת ? לאנשים שם
אין חיים)
ואני בכלל לא רציתי לבוא, אני כבר נהייתי טיפוס ממש חנון של
|
קרני השמש חודרות מבעד לחלון המוגף, מפזרות חומן לכל עבר, צילו
של עץ נושן על קיר חדרך, רוח פרצים קלה חודרת פנימה, ואתה מרים
את כוס המרגריטה, לוגם בהנאה, וממשיך לכתוב.
|
היא אוחזת במשקה, וכאילו בהילוך איטי מעיפה את תכולתו על
פניי.
מה היא רוצה ? הרי אזרתי את כל כוחותיי בשביל לקום מהתמנון
למענה.
|
את הכתיבה המחורבנת שלך (באומנות כמו באומנות, דווקא יש דבר
כזה שאין דבר כזה) אף אחד כבר ייקרא, ובמראה הענקית מול המיטה
תמיד תישאר לבד, תמיד ידעת, וכמו שאמר פעם מרפי הגדול "נדפקת".
|
שוב צלצול הטלפון הארור העיר אותי.
הטראנס המוזר של לפני כמה דקות היה בסה"כ שינה.
מיכל על הקו.
"אבי, פתח טלוויזיה דחוף".
אני מקלל את מיכל, סוגר את הטלפון, וחוזר למיטה.
|
Dark angels in my room
Breathing in my air
Satisfaction as I need
Getting closer, I'm almost there
|
"הוא עוד יבוא" כך אמר לי הקול
ומאז אני כאן מחכה
כוכבים למעלה נותנים לי לזחול
ואני אף פעם לא מוצא
|
התלות שפיתחתי בקנאות כה רבה
לפתע הופיעה בקדמת הבמה
ואני סוף סוף הבנתי
התמכרות ומשמעותה
|
צחוק מתגלגל קטע לי את המחשבה
זה הייתי אני או אתה ?
המסקנה המתבקשת קובעת שזה לא חשוב
כמה בודד, כמה עזוב
|
כתמים על הקיר
כתם בנשמה
נסיונות להחזיר
השפיות שאבדה
|
תשע עשרה עדיין לא חייל
לא התבגר ואולי לא חי כלל
|
מתעורר בבהלה, זיעה קרה עוטפת את פניי, ומסביבי הכל שחור.
|
מצאתי את עצמי שוכב במיטה, פתחתי את קופסת הכדורים, והתחלתי
לספור.
זה בא אחרי הבכי הממושך, על הפחד.
למה לא לגמור עם זה פעם אחת ולתמיד?
|
"אני לא מהאנשים המתמודדים, אף פעם לא הייתי חזק", "אבל ...",
"אין שום אבל" קטעתי אותו שוב, "אני לא אלך להופיע בטלוויזיה
בתור the little engine that could, אני לא הולך להשתתף בכל
מיני תחרויות ספורט כאלו, ואני בטוח לא הולך ללמוד את הכתב
הזה... נו..."
|
האבסורד הוא שההתדרדרות בעיצומה, את ההרגשה הנוראית שכבר לא
באה אחרי פיגוע יכול לעצור רק דבר אחד - השכול, אבל לא כזה של
אומה, כזה אישי.
|
הערב כולו היה בלתי נשכח, אך לאחר מחשבה קצרה החלטתי שלא לחרוג
מהרגליי הכה מוקפדים.
שהרי מה ייצא לי מארוחת הבוקר? מהקפה? מהמגע האנושי שחסר כל כך
אתמול בלילה?
|
שום מונולוג לא ישנה את הבדידות.
לא אעז להפר את התחושה הזו, גם אם יש ביכולתי לעשות זאת.
ואין. האמינו לי שאין.
|
אז מה בכל זאת רציתי לומר?
שתיכנסו לדפיוצר שלי בבמה ותגיבו, שאני אפסיק להתנזר ושזה
ייראה לי הרבה יותר פשוט, שהאביר על הסוס הלבן ידפוק בדלת
במקום יניב וייקח אותי ללונדון, שיתחיל כבר הקורס מתמטיקה
המזויין כי הכלום מתחיל לאכול אותי, שאני אצליח לכתוב משהו חד
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
-אבאש'ך
ערומקו?
-כן.
-זהו, כי אמא
שלי חשדה כבר
מזמן.
אפרוח ורוד,
מאז ולתמיד. |
|
