|
פתחתי את הארון ונכנסתי לתוכו.
כלאתי את עצמי בין ארבע
קירות של שתיקה.
|
זיכרונות זיכרונות עולים בצורה של בועות עגולות שמתפוצצות לי
בפנים. כל זיכרון מכאיב כשהוא נוגע בי. הבועות מייצרות אדים של
רעל שמחלחלים עמוק לתוך גופי. חודרים דרך העור שלי,נכנסים
פנימה, שוחים עם כדוריות הדם הלבנות מתמזגים בתוכי ומרעילים את
גופי.
|
להסתכל מהחלון כבר לא הספיק לי... אז הייתי עוקבת אחריה לכל
מקום, מרחוק, רואה ואיני נראית, מנסה לשמוע את הגעגוע שלה בזמן
שהיא לוחשת לעצים ולים. היא אף פעם לא ראתה אותי, לא מודעת לזה
שאני תמיד כמה צעדים אחריה
|
החלטתי לזמן את האושר.
התחלתי לחפש באינטרנט סוגים שונים של כישופים ורודים לזימון
האושר, אבל כישופים ורודים היה לי קשה למצוא. כולם שחורים שם
ומי רוצה לזמן אושר שיצא מתוך משהו שחור?
|
אני כמו נוצה שעומדת בקצה התהום. כל משב קטן של רוח יכול להפיל
אותי למטה. אבל הרוח כמו עושה דווקא החליטה לא לנשוב
היום.גורמת לי להתפתל במחשבות עם עצמי אם לקפוץ או לא לקפוץ
ואני מסתכלת למטה וזה מאוד עמוק. הנפילה בטח תכאיב מאוד או
שבעצם לא הנפילה תכאיב אלא הנ
|
המוזה היפה שלי יושבת לידי בחדר,צוחקת עלי בראותה אותי מתאמצת
כל כך להקיא את רגשותיי על דפים שהיו פעם לבנים ועכשיו יש
בהם אוסף של שטויות שכתבתי, שאפילו אני מתביישת לקרוא אותם
שנית. אני מגניבה אליה מבט ואני שמה לב שהיא בכלל לא מרוכזת
היא מסתכלת על עצמה במ
|
לא היום לא מחר ולא בעתיד הקרוב את תגיעי ואני אוהב אותך כל
כך. גם כשתבעטי לי חזק בבטן אני אוהב אותך ואחייך כי אני אהיה
גאה בך שאת כל כך חזקה
|
כשאתה רץ בתוך מעגל והמעגל הוא ענקי, אז אתה לא באמת יודע שאתה
במעגל. זה נראה כאילו אתה רץ כל הזמן קדימה. כשלמעשה אתה חוזר
על אותם צעדים שכבר צעדת.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
מי שאמר שיש
סיכוי להדברות
ויש תקווה לשלום
שיפגוש אותי
במחסום של
טולכרם, נלך
לנגב חומוס. |
|
