|
שלום. שמי לילך, ואני הייתי רוצה לספר לכם סיפור מופלא על משהו
שקרה לי.
|
על פי הפסיכואנליזה, סובלימציה היא תיעול הדחף מעורר החרדה
לפעילות מקובלת בחברה.
|
אני שמנה, מכוערת, משעממת, טפשה!
מה זה חשוב לי אם לדעתך אני טועה?
אתה לא אובייקטיבי! אותי אתה אוהב!
אז ברור שאין סיכוי שאתה צודק במה שאתה חושב.
|
את גורמת לי להרגיש שאני לא שווה כלום
וזו לא אשמתך- לא אמרת לי מאום
|
יש לי השראה
אין לי נושאים
יש לי שירה
אין לי סיפורים.
|
ואין, ולא תהיה לי בעיה
להגשים איתה כל מטרה
|
איך כזה אופי מחורבן קיבל עטיפה כל כך יפה?
הלואי שתחטפי הרעלת כבד, הלואי שתדבקי באיידס,
|
מבחינתם, להאמין שאני סופרת קלוריות קל יותר מלנסות לחשוב
עלי.
תחשבו מה שאתם רוצים.
אם אתם אוהבים אותי - תקבלו אותי כמו שאני.
|
"המממ...לא רע", את מעירה לעצמך. "השיער נראה נהדר, החצאית
מחמיאה. חבל רק שהחולצה רחבה מדי."
|
הוא גורם לי לחשוב על עצמי בתור אמא, מטיילת עם תינוק מקסים
בעגלה, הולכת עם ילד קטן בן ארבע לקניות, קונה לו בגדים...
|
את שייכת לכל העולם. את מלאך עכשיו. יש לך כנפיים והילה ואת
יכולה לרפא פצעים.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
עזבתי את
הקיבוץ,
אני חיה בתל
אביב בהקפה.
ניסיתי למצוא
עבודה בסטיקייה
אבל
יותר משתלם
לנקות חדרי
מדרגות.
אני שונאת
תפוחים.
צאלה ביטון,
עוזבת קיבוץ. |
|
